החובה להאכיל בעלי חיים - צער בעלי חיים

מתי מותר להפסיק בין הברכה לאכילה??? >>> האם החיוב מדאורייתא או מדרבנן או חסידות??? >>> האם לעניין שתיה אדם קודם לבהמה??? >>> האם האיסור בטעימה או כדי שביעה??? >>> מדוע מאכל האדם בזכות הבהמה??? >>> האם יש חילוק בין בהמה טהורה לטמאה??? >>> האם יכול לסמוך על שליח??? >>> האם כשאינו בביתו יכול לטעום קודם??? >>> האם חייב להאכיל בשבת ויו"ט??? >>> האם קטנים קודמים לבהמות???


וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. (בראשית ו, כא)

הפסק בין הברכה לאכילה

הנה מצינו בגמ' בברכות (מ, א), אמר רב, מי שבוצע את הפת והפסיק בין ברכה לאכילה והושיט את הפרוסה אף על פי שסח בינתיים אומר 'טול ברוך', אין צריך לחזור לברך אף על גב ששיחה היא הפסקה כמו שמצינו במנחות (לו, א) לגבי תפילין שהסח בין תפילין לתפילין צריך לברך, מ"מ לעניין בציעת הפת הרי"ז לצורך הברכה, וכמו"כ מצינו בכסוי הדם ששיחה לצורך הברכה אינה הפסק, ואם אמר 'הבא מלח, הבא לפתן' צריך לחזור ולברך, כיון שאי"ז נחשב לצורך הברכה, ורבי יוחנן אמר, אפילו אמר 'הביאו מלח, הביאו לפתן' אינו צריך לברך, ואם אמר 'גביל לתורי' שהוא לצורך מאכל השוורים, צריך לברך, ורב ששת אמר, אפילו אמר 'גביל לתורי' אינו צריך לברך, דאמר רב יהודה אמר רב, אסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר (דברים יא, טו) 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ורק אח"כ 'ואכלת ושבעת'.
וכן מבואר בדברי הגמ' בגיטין (סב, א) שגניבא עבר לפני רב הונא ורב חסדא, ואמר להם, שלום עליכם הלכים, שלום עליכם מלכים, ושאלו אותו מנין שרבנן נקראים מלכים, וא"ל שנא' 'בי מלכים ימלוכו וגו׳,
ומה שכפל שלום כדברי רב יהודה אמר רב שכופלין שלום למלך, שנאמר 'ורוח לבשה את עמשי ראש השלישים וגו', ואמרו לו שיטעום ויאכל, ואמר להם, שאמר רב יהודה אמר רב, אסור לו לאדם שיטעום כלום עד שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך', ואחר כך ואכלת ושבעת'.

צער בעלי חיים

ובספר חרדים (מצוות עשה פרק ד) מבאר את טעם האיסור, לטעום קודם בהמתו משום שהוא צער בעלי חיים, וכ"ש שאסור לצער כל בעלי חי בידיים, שמצינו בכמה מקומות שצער בעלי חיים מדאורייתא וכן הביאו הפוסקים, וכתב שנראה שזה ענף ממצות 'והלכת בדרכיו' ופירשו מה הוא רחום אף אתה רחום כו', שנא' 'ורחמיו על כל מעשיו'.

דאורייתא או מדרבנן

והנה בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (סי' ש"ב) כתב, שפסק הריצב"א, אם שכח ולא הבדיל במוצאי שבת ויו"ט, ולאחר שבירך המוציא על הפת, נזכר, אם יבדיל יהיה הפסק, ולכך יבדיל ויחזור ויברך המוציא, ומה שמצינו שלהכין אוכל לבהמתו אי"ז הפסק, לפי שיש בזה איסור מדאורייתא, אמנם לא ביאר מה המקור לאיסור זה, בבאור הלכה (או"ח קסז, ו) הביא שהמג"א (סי' רעא) הביא בשם מהר"מ שיש איסור מדאורייתא לאכול קודם הבהמה, ולפי"ז פשוט שאפילו אם בירך המוציא צריך להפסיק אבל מהפוסקים מוכח שלא סברו כן.
ובשדי חמד (כלל א, ק) הביא בשם השבו"י (ח"ג סי' יג) שכתב, שאינו אלא מדרבנן והקשה על הט"ז, ויש ליישב שגם הט"ז כוונתו שרבנן סמכו דבריהם על הפסוק של ואכלת, ומשו"ת הרב"ד (או"ח סי' פ) משמע קצת שאיסור טעימה הוא מדרבנן ובסעודת קבע יש איסור תורה.
דעת הרמב"ם מדרכי החסידות
והנה כתב הרמב"ם (פ"ט הל' עבדים ה"ח), מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה', ומבואר שהחיוב הוא רק מדת חסידות.
ובאבן האזל הקשה, שבכסף משנה הביא את דברי הגמ' שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו וא"כ יש בזה איסור ומדוע כתב הרמב"ם שזהו מדרכי החכמים, וכן מדוע בעבדים הביא את הפסוק 'כעיני עבדים', ולא הביא את הפסוק של 'ונתתי עשב בשדך' בדין הבהמות, וכתב שמא אי"ז אלא מידת חסידות ואין סברא שאיסור לאכול קודם הבהמות יהיה חמור מאיסור לאכול קודם העבדים, אך אין זו ראיה שבגמ' מצינו רק לגבי נתינת תבשילין, אבל מזון כמו לחם כבר הקדים, וצ"ע.

הקדמת שתיית אדם לבהמה

בספר חסידים (סי' תקלא) כתב, לענין להקדים שתיית אדם לבהמה שיתנו לאדם תחילה ואח"כ לבהמה, שנאמר (בראשית כד, מו) 'ותאמר אליו גם אתה שתה ואח"כ וגם לגמליך אשקה ואשת וגם הגמלים השקתה', וכן (במדבר כ, ח) 'והשקית את העדה ואת בעירם העדה תחילה ואח"כ את בעירם', אבל באכילה הבהמה קודמת שנא' (בראשית כד לב) 'ויתן תבן ומספוא לגמלים ואח"כ ויישם לפניו לאכול' וכן (דברים יא, טו) 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ואח"כ 'ואכלת ושבעת' וכן נאמר (בראשית א, ל) 'לאדם ולכל חית הארץ וגו' נתתי את כל ירק עשב לאכלה', ונראה שסבר שהוא מדאורייתא, וכן הביאו להלכה במגן אברהם (או"ח קסז, סקי"ח), וכתב החתם סופר (או"ח קסז, ו) בדברי המג"א, וכן לענין דירה אדם קודם, כדמוכח מהפסוק (במדבר לב, כד) 'בנו לכם ערים לטפכם' ואח"כ 'גדרות לצאנכם'.
באור החיים (בראשית כד, יט) כתב, בדברי הגמ' שצריך אדם להקדים לתת מזון לבהמתו ואח"כ לעצמו, דוקא כשאין סכנה או צער אבל כשיש סכנה או צער יש לחוש לצערו של האדם ואחר כך לבהמה, ולכך כששאל אליעזר 'הגמיאיני מעט' הרגישה הצדקת כי צמא למים היה ומצטער היה, ולזה אמרה לו 'שתה' וכשנתנה לו שיעור ששיערה כי ודאי אין כאן חשש לצער הצמא 'ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב' כי בגדר זה שאינך מצטער אותם צריך להקדים, והוא שסמך הכתוב ל'ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך וגו', ואומר 'עד אם כלו' שלא אשער להם כפי האומדנא אלא אשקה ולא אשא ידי עד שאראה שמים לפניהם ואינם שותים וזה לך האות כי כלו לשתות, ומבואר בדבריו שאין חילוק בין אכילה לשתיה ולכאורה גם באכילה במקום שיש צער או סכנה האדם קודם, ושמא הטעם כיון שנקט שבבהמה הטעם משום צער בע"ח וכשיש צער לאדם הוא קודם לבהמתו.
בהר צבי (או"ח סי' צ) הקשה, מה הטעם לחלק בין אכילה לשתיה, וכתב לבאר, שהצער של הצמא יותר גדול ולכך אינו מחויב להקדים לבהמתו, ועוד כתב שהטעם שיש להקדים אכילת בהמת שלא ישקע בסעודתו וישכח להאכיל את בהמתו, וכמו שמצינו באיסור אכילה קודם התפילה שיש לחלק בין אכילה לשתיה שאין איסור לשתות מים קודם התפילה.
ובכתב סופר (או"ח סי' לב) הביא בשם אביו ליישב את דברי הספר חסידים, שאמרה רבקה שתה וגם לגמליך אשקה ויש לחלק שבאדם שאוכל משלו בהמתו קודמת כיון שמזונותיה עליו, אבל אחר שנותן לחברו במתנה אי"צ לתת לבהמת חברו תחלה והמקבל מותר לו לאכול ולהקדים אכילתו כיון שתלוי במי שנותן לו ואינו ברשות עצמו, ולחברו הנותן רשות הוא ותלוי ברצונו, ולכך הקדימה רבקה ואמרה תחלה שתה וגם לגמליך אשקה, וכתב לדייק מדברי הגמ' שאסור לו לאדם דהיינו משלו, וכן ביאר מדוע הציעו לגניבא לטעום לפני שהאכיל את בהמתו כיון שאחרים נתנו לו אין לו חיוב בזה.
וכתב שבמה שנאמר 'והשקית את העדה ואת ובעירם' והקדים את העדה לבעירם, אפשר לומר שאין ראיה שמותר להקדים בשתיה, והביאור בזה שכיון שנתן למשה ומשה הביא לישראל במתנה שבזה אין עליהם חיוב לתת קודם לבהמתם, והוסיף שמשה היכה פעמיים את הסלע ויצא שפע של מים שהספיקו לכולם בבת אחת.
באגרות משה (או"ח ח"ב סי' נב) כתב, שמא כל האיסור בצער בעלי חיים בבהמות שאינם שלו הוא שלא להכותם ולגרום להם צער ומ"מ אין מצוה להאכילם, וכתב שכיון שיש דין צדקה צריך גם לתת לבהמתו שהוא חייב עליה, ולכך הוכיח שבשתייה כיון שאליעזר שתה תחילה אפי' שגם השקתה את הגמלים שלו, ועוד כתב שמוכח שם שהיה הרבה מים בבאר ומה שאליעזר שתה תחלה מוכח שאין חיו להקדים בשתיה.

האיסור בטעימה או כדי שביעה

והנה הרי"ף והרא"ש נקטו בדברי רב יהודה אמר שמואל שאסור לאדם לטעום קודם שיתן מאכל לבהמתו וכדבי הגמ' בגיטין שנתנו לגניבא לטעום, ומבואר בשבריהם שאיסור אכילה קודם בהמתו הוא בטעימה.
ובשולחן ערוך (או"ח קסז, ו) כתב, יאכל מיד ולא ישיח בין ברכה לאכילה ואם שח, צריך לחזור ולברך אא"כ היתה השיחה בדברים מענין דברים שמברכין עליו, כגון שבירך על הפת וקודם שאכל אמר הביאו מלח או ליפתן תנו לפלוני לאכול, תנו מאכל לבהמה וכיוצא באלו, א"צ לברך.
בט"ז (סק"ז) כתב, שלגבי מלח כיון שאפי' בלחם שלנו שנילוש במלח ואי"צ מלח, מ"מ כיון שנח לו לאכול ע"י טיבול במלח ודאי שאי"ז הפסק, וכן הוכיח ממה שמותר ליתן לבהמתו אפי' לאחר שבירך, והבית יוסף סבר שלענין אכילה לפני בהמתו אסור אפי' בטעימה עד שיתן לבהמתו, והט"ז חולק שאין איסור לטעום לפני שמאכיל את בהמתו ומה שאי"ז הפסק כיון שזה חלק מברכת המוציא, וכן מדייק בדברי הגמ' ולא אסרו אלא אכילת סעודה, וכן מוכיח מהראיה שמביאים מהפסוק שצריך אכילה שיש בה שביעה, והביא ראיה מהגמ' שבהבדלה אסור לטעום קום הבדלה משא"כ בבהמתו נאמר בלשון לאכול, ובשו"ע הרב הביא, וכן אכילת ארעי ואין בה כדי שביעה, יש מי שמתיר קודם שיתן לבהמתו, כדברי הט"ז.
ובשו"ת כתב סופר (או"ח סי' לב) כתב, על ראית הט"ז שדוקא בהבדלה נאמר שאסור לטעום משא"כ בבהמתו מותר, וכתב לחלק שלגבי הבדלה גם אסור לשתות כתבו בלשון טעימה, משא"כ לגבי בהמתו שמותר בשתיה כתבו לשון אכילה להוציא שתיה אבל גם טעימה אסורה בכלל אכילה, ורצה להוכיח בדברי גניבא שהם רצו לתת לו לטעום ואמר להם שטעימה מותר ולא אכילה.
ובבאר היטב (סק"ט) הקשה על דברי הט"ז שהאיסור רק בכדי שביעה, והרי בגמ' בגיטין (סב, א) מבואר שאסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו, ותי' ע"פ דברי ה"ר משה חאגיז, שיש כלל שאין לסמוך אלא על סוגיא שנשנתה מקומה וכדברי הגמ' בברכות.
והקשה בברכי יוסף (סק"ה) שהרי בגמ' בגיטין מובאים דברי הגמ' שנאמרו בברכות ולכאורה אין בזה את הכלל שנשנתה במקומה שכל הכלל נאמר כששתי הסוגיות חלוקות, לכך צריך לומר שמה שאמרו לטעום זה גרסה מוטעית, וכן מוכיח מדברי הרמב"ם שמדבר על מזונות ולא על טעימה, אמנם הקשה שהרי"ף והרא"ש כתבו בדברי הגמ' בלשון טעימה, ובחיי אדם (ח"א כלל מה, א) כתב, אסור לאדם לאכול כלום עד שיתן מאכל לבהמה ועופות שמזונותן עליו, ומשמע שגם בטעימה, וכן כתב במשנה ברורה (סק"מ) שאסור גם בטעימה.

מאכל האדם בזכות הבהמה

והנה מבואר בדברי המדרש (בראשית רבה לא, א) שלפעמים שבני אדם רשעים ולא מגיע להם מטר ושמש בזכות עצמם אלא בזכות בהמתם שנא' 'אדם ובהמה תושיע ה' שלפעמים ה' מושיע את האדם בזכות הבהמה.
ביד אפרים (או"ח קסז, ו) כתב, שדין זה שייך דוקא בענין אכילה על פי דרך הטבע, אבל אם הוא דרך נס אין סברא שהנס יהיה בזכות הבהמות, שהנס הוא בשביל אדם ואז הבהמה היא טפלה, ולכך האדם קודם, ולכן בהוצאת מים מן הסלע שאין מקום לתלות בזכות הבהמות, צותה התורה למשה 'והשקית את העדה ואת בעירם'.
והביא בזה נפקא מינה לדינא אם הפסיק בין נטילה להמוציא ואמר ליתן לבהמה לשתות, ואפשר שדוקא אכילת הבהמה יש להקדים לאכילתו אבל שתיית הבהמה אין להקדים לאכילה, וכדמשמע קרא ונתתי עשב כו', דעל אכילתו באה הקפידה להקדים הבהמה. ולפי זה אם בשתיה צריך להקדים, אם רצה לשתות והפסיק בדבור ליתן לבהמה לשתות, אין צריך לחזור ולברך, אך מנהג העולם שלא להקפיד בשתיה כלל, אפילו המדקדקים בענין אכילה, ולפי הנ"ל יבואר, שדוקא באכילה, שצריך למטר השמים לרוות פני תבל תנובה, ומצינו במדרש, שאין המטר יורד אלא בזכות הבהמות, אבל לענין שתיה, שמים רבים על פני האדמה, שאי"ז בזכות הבהמות, ולכן המפסיק צריך לחזור ולברך.
וכ"כ במחצית השקל (סקי"ח) שאפשר לומר, ששתיית בהמה אינו נחשב אפילו לצורך הסעודה, ואם שח ליתן לשתות לבהמה אפשר צריך לחזור ולברך.
אם יש חילוק בין בהמה טהורה לטמאה
וכתב בהר צבי (שם), שנראה מרבקה שאין לחלק כיון שהשקתה את הגמלים, והביא את דברי השו"ת יעבץ שמסתפק במי שמגדל חתול או כלב בביתו אם אסור לו לאכול קודם, וכן בשבות יעקב (ח"ג יג) כתב שאין חילוק בין בהמה טהורה לטמאה.
בשו"ת שאילת יעבץ (ח"א סי' יז) הקשה האם אסור למי שמגדל חתול או כלב בתוך ביתו לאכול קודם שיתן להם לאכול, וכתב שממידת חסידות יש להקדים משום צער בעלי חיים ואין להקפיד בזה כמו בבהמה שעיקר לשון הפסוק הוא בבהמה, ומשום דין צער בעלי חיים יש להקפיד גם בחיות.
באשל אברהם (בוטשאטש סי' קסז) הוכיח, שבתיבת נח היה מוטל עליו מזונות לכל בעלי חיים שהכישו ארי על שאיחר לו מזונותיו, וכמו שאמרו במדרש (תנחומא נח אות ט) על מה שאמר הכתוב (משלי יא, לא) 'הן צדיק בארץ ישולם' והיה זה מצד שהיה מזונותיו מוטלים עליו, שהרי ודאי לא נתכוון לקנות את הארי ואיננו בגדר בהמתו ומכל מקום היה עליו קפידא.

אם יכול לסמוך על שליח

וכתב ביד אפרים, שאמנם רוב העולם אין נזהרים בזה אף לענין אכילה, לפי שעל הרוב יש להם עבדים ושכירים שלהם נמסר ההשגחה על הבהמות ועופות, והם מוזהרים ועומדים לתת אכלם בעתו בבוקר השכם, וחזקה שעושים שליחותם, ויש לעיין אם מי שסומך על משרתיו בזה תמיד ועתה אירע שהפסיק באמירת גביל לתורא, שנראה שנחשב הפסק, ומי שאין לו מי שישרתהו והוא לעצמו, צריך ליזהר בזה.
כשאינו בביתו אם יכול לטעום קודם
והנה מבואר בדברי הגמ' בגיטין שכשאינו נמצא בביתו רשאי לאכול גם קודם שמאכיל את בהמתו, ובשאילת יעבץ כתב, שמשמע אפילו מי שאינו בביתו אינו רשאי אף לטעום דבר עד שיתן לבהמתו קודם, א"כ מי שיש לו בהמה אינו יכול לטעום כלום בבית אחר, כל זמן שלא הקדים לה מזונותיה בעתם, ודבר זה נתעלם מהט"ז.
להאכיל בשבת ויו"ט
ובכתב סופר (או"ח סי' לב) כתב לדון, אם יש חיוב להקדים אכילת בהמתו בשבת ויו"ט שיש מצוה לאכול, וכן למי שסובר שאפי' טעימה אסור, וכן מה שיש מצוה לאכול כביצה בסעודת שבת אם יכול לאכול יותר כיון שיש בזה מצות עונג שבת וכל המרבה הרי"ז משובח, ולכך נקט שמותר לאכול קודם, ולפי"ז כתב לדון אם יהיה בזה הפסק בשת ויו"ט כיון שמותר לו לאכול קודם בהמתו, וצ"ע, אמנם כתב שיש להחמיר בשבת ויו"ט להקדים מאכל בהמתו, ובאשל אברהם (בוטשאטש) כתב, שבשבת ויו"ט עדיף להאכילם ע"י קטנים ובפרט בחיות שאינם שלו וברשותו.

אם קטנים קודמים לבהמות

וכתב באגרות משה, לענין בניו הקטנים שאין יכולין ליקח בעצמן, ודאי הם קודמים לבהמות, ואם יכולין ליקח גם בעצמן יש להקדים הבהמות שהרי להבנים יכול לומר להם שיקחו בעצמם, ואינו נוגע מה שעליהם לא מוטל החיוב להאכיל להבהמה כיון דעל בעל הבהמה שהוא הנותן גם להבנים מוטל להאכילם, אך שהוא תלוי באיכות הבנים דאם יכולין ליקח בעצמן הרי יכול לקיים תרוייהו ואם אין יכולין ליקח בעצמן ודאי הם עדיפי.
להעלות את הקדושה באוכל
באלשיך (פרשת אחרי מות) כתב, ולמה שענין האכילה הוא להעלות את ארבעה חלקי העולם אל השלמות ואין דרך העליה רק מלמטה למעלה, על כן נצטוינו מרבותינו (ברכות מ, א) כי טרם יאכל איש יאכיל לבהמתו, כמה דאת אמר (דברים יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך, ואחר כך ואכלת ושבעת, שהוא להעלות תחלה הצומח אל הבעל חי בלתי מדבר, ואחר כך יעלה את הצומח והבעל חי בלתי מדבר אל המדבר, ואחר הזנת גוף האדם מכל אשר למטה הימנו, יבואו הדברי תורה שהם הזנת הנפש וימשיכו הכל אל איכותה כמדובר.