אבא רק אתה !

בפרשתנו נגזר על כל יוצאי מצרים למות במדבר, אמנם באמת מתו רק ל"ט שנה, ואילו בשנה האחרונה ביטל מהן הגזרה ונשארו מהן ט"ו אלף ופרוטרוט אותן שהיו ראויין למות בשנה האחרונה, כך מבואר במדרש איכה.

וצריך להבין, מדוע הם באמת נשארו בחיים הרי ה' נשבע שכולם ימותו, וכנראה הם התפללו מכל הלב וע"כ שמע ה' תפילתם, אבל למה דווקא להם הוא שמע ולא לשאר האנשים שכן מתו בכל השנים.

ויש לומר שהרי אותם חמשה עשרה אלף הנותרים ידעו בוודאות שימותו בלילה האחרון, כי נשאר רק יום אחד לכל מי שלא שעדיין לא מת, נדמיין לעצמנו תפילה שכזו של מי שיודע שהולך לישון בלי לקום, אין לו אפילו זמן להיפרד ממשפחתו, רק להרטיב את התהילים עם עוד ועוד קפיטלעך, זוהי תפילה מכל הלב כי זה הברירה האחרונה.

משא"כ כל השאר במשך כל הארבעים שנה כשנכנסו לבור לא היו בטוחים שהגיע זמנם, ולכן ודאי שגם הם התפללו אבל עדיין לא התפללו מכל הלב לדעת שאין להם עוד שום מוצא כי שמא זה לא השנה שלהם, רק החמש עשרה אלף שנותרו בסוף התפללו תפילה שלמה וידעו שרק היא יכולה להציל אל חייהם, ולכן רק זאת התפילה התקבלה.

ללמדנו, תפילה שכזו שבאה מתוך הברירה האחרונה, שאומרת לרבש"ע, אבא רק אתה, אבל רק אתה יכול לעזור לי, היא זאת שפותחת את כל השערים.

מדוע תפילה כה מתקבלת כשיודעים שרק ה' יכול לעזור לי?, כי כך היא המידה של הקב"ה, שהוא משפיע לפי כמה שהאדם בוטח בו, מי שמאמין באמת שרק ה' הוא הכתובת, הוא באמת יהיה הכתובת.

נזכיר את הסגולה הנוראה של הנפש החיים, ובפרט בעת הזאת כשטילים מתהלכים בראש כל חוצות, שמי שקובע בליבו כי ה' בעל הכח היחידי, ואין עוד מלבדו, ואינו משגיח כלל על שום כח שבעולם, כן יספיק הוא יתברך שממילא יתבטלו מעליו כל הכחות והרצונות שבעולם שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל.

*

מכאן נבוא לבאר לפי"ז מה היה חטאם של חטא המרגלים, בשמירת הלשון מבאר איך הם הגיעו כאלה אנשים חשובים לתחתית המדרגה עם כזה חטא שהחטיא אף את כל ישראל?, ואיך הם גם יכלו לומר 'כי חזק הוא ממנו' שהיה כלפי שכינה?, ייפלא מאוד.

אלא שהם חשבו שאם חטאנו בעגל ובבשר תאוה, לכן לא מגיע לנו לקבל את הארץ, ולכן אם הם כה חזקים צריך נס גדול בשביל שה' ייתן לנו את הארץ, וכזה דבר לא מגיע לנו, ולכן זה גם היה באמת התוצאה, מי שלא מאמין שה' יביא לו הוא גם לא יקבל, ומשכך נגזר עליהם להישאר במדבר, וללמדנו בא הדבר, אם אתה חושב שה' לא ייתן לך כך באמת יהיה.

ובעוד נפש החיים הביא מדרש, שאומר "כשם שאתה הוה עמי כן אני הוה, עמך וכן אמר דוד ה' צלך ע"י ימינך אם אתה משחק לו הוא משחק לך" וכו', הבטחון דומה לצל שאיך שאתה מראה כך ככה הוא מחזיר לך, כך האדם כלפי בוראו כמו שאתה איתו ומאמין שיביא לך כך הוא גם יהיה אתך, אולי בדרך צחות זהו שאמרו יהושע וכלב, "סר צילם מעליהם וה' איתנו אל תיראום", מה לכם להיבהל מהערים הגדולות, הרי הצל שהוא הסימן להשגחה עליונה סר מהם והוא איתנו, ומשכך אין מקום לפחד.

וכבר זה כתוב במדרש, "בשנאת ה' אתנו - איפשר שהמקום שונא את ישראל?, והלא כבר נאמר אהבתי אתכם אמר ה'?, אלא הם ששונאים את המקום משל הדיוט אומר מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עלך".

האור החיים כותב, אם אתה רוצה לדעת אם הקב"ה אוהב אותך, איך תדע?, התשובה, תבחן את עצמך, אם אתה אוהב אותו בידוע שהוא גם אוהב אותך.

ויש כאן נפקא מינה בהלכות 'השתדלות', ככל שמאמינים יותר כך צריך למעט בהשתדלות, ולכן גם נגזר על המרגלים באותו מעמד שכאשר יכבשו את הארץ יצטרכו להשתמש בכלי זיין, מי שמאמין שה' ייתן לו לא צריך לעשות שום השתדלות, אבל כשמתחילים לפקפק בעניין זה סיפור אחר.

ולכן גם מיד אחר חטא המרגלים המעפילים רצו לקום ולהילחם, ומה היה ההו"א שלהם, הרי זה עתה נגזר על עמ"י למות במדבר, אלא שבאמת כאן הם תפסו היכן הייתה הטעות, אחרי תוכחה כה גלויה נכנס בקרבם בטחון גמור בבורא עולם שמגיע להם לקבל את הארץ, עד שהנה הם מוכנים להילחם נגד שבעה עממין בלי לפחד מהענקיים שם, הם לא חשבו שיצליחו לגבור עליהם בכוחות עצמם אלא ודאי שהאמינו שה' איתם, ולכן היה צריך להיות לפי חוקי ההשגחה שהארץ תינתן להם, אבל כיון שכבר לא האמינו והעמידו עצמם במצב שלא מגיע להם את הארץ נגזר כבר שאין להם צינור ישיר מלמעלה דרכו יוכלו לקבל את הארץ בקל ובכך נקבע ההנהגה כלפיהם.

מספרים על בן תורה שניגש לחזו"א ובירר אצלו על עניין רפואי, החזו"א הורה למי לפנות ומה לעשות, לאמ"כ ביקש הבחור אם יוכל לדבר עם הרב בלימוד וכך פלפלו בריתחא דאורייתא, כשסיימו לדבר לאחר כשעה חדא אמר לו החזו"א בנוגע לניתוח – אין צורך, ומעיקרא מאי קסבר תמה הבחור, השיב לו החזו"א בתחילה דברתי איתך בדרך הרגילה כיצד לפתור את הבעיה, אך כעת שיתברר לי שהינך עמל בתורה להם יש דרכים אחרות והנהגה שונה.

הבריסקרוב פעם סיפר לתלמידיו, היו היה זוג צעיר, שישבו לאחר ה'שבע ברכות' וחשבו האם הבעל יעבוד כשען או כסנדלר, אמרה לו האשה לך תהיה שען, מקצוע יותר מכובד, וכך עשה, לימים הם ישבו לארוחת ערב, ותאמר האשה לבעלה: אתה חייב לי את החיים שלך זונדל, מדוע, כי אחרי החתונה אמרתי לך לעבוד בשעונים, זוכר?, בטח, ותראה עד היום מביאים לך שעונים לתקן, אם היית סנדלר לא היה לך שום נעליים לתקן והיינו נשארים רעבים ללחם, אמר לה בעלה: זלדה זלדה, מתי תביני, אם הייתי סנדלר היו מביאים לי נעליים ולא שעונים. אמר להם הבריסקרוב, מי שמאמין בשעונים פרנסתו תהיה משעונים, מי שמאמין בנעליים מכך תהיה פרנסתו, אבל מי שמאמין רק בבורא עולם ויודע שרק הוא נותן מעתה פרנסתו תבוא רק ממנו ולא יחסר לו מזון לעולם וועד.

ננסה לתהות: מה גורם לאדם לא להאמין במאה אחוז בריבונו של עולם, נראה ברור ש"הכוחי ועוצם ידי" הוא זה שעומד בעוכריו, באשר בטוח הינו בכוחותיו שלו עצמו, אמנם ודאי שאין לאדם שום כח עצמי, גם מה שאני יכול לעשות זה כי ה' נתן לי את הכח, אם קמת בבוקר ואתה נושם ואתה מבין שרק הוא החזיר נשמתך בחמלה רבה, אין ספק שהוא כביכול לא צריך אותך בשביל שתטרח ותעבוד קשה בשביל כמה פישקלעך.

לכן העיקר כדי לבוא לאמונה גמורה בה' היא ע"י הודאה על כל חסדיו המרובים שבכל יום עימנו, מי שחי כל רגע שכל מה שיש לו הוא רק מאת ה' יוכל לדעת בוודאי שהכל מאיתו יתברך, לא צריך לחכות לצרות חלילה כדי להבין שרק ה' עושה הכל, וכידוע שהודאה היא מלשון הודאה על האמת וההיפך ממנה היא כפירה בטובה שה' נותן, ומי שמודה לה' הוא מכריז שאין לו שום דבר מעצמו.

כתוב בספרים שמצוות ביכורים באה לכפר על עוון המרגלים, במצווה זו מודים לה' על הארץ ואומרים שהכל ממנו עוד מאז שארמי אובד עמי עד היום הזה, לכן העיקר הוא לראות את כל הטוב שה' נותן ומעריף עלינו, ובכך נאמין שמבעלדיו אין עזרה וישועה.

זה הזמן להודות לה' על כל החסדים מהשבוע האחרון, אין ספור נסים גלויים שפתי מי שלא רואה אותם, ואל לנו לחשוב חלילה שמעשה כזה או אחר הגיע בזכות 'כוחתינו' עפ"ל, אלא רק מאת ה' אשר רב את רבינו ועשה עימנו את כל הנסים האלה ונשיר לפניו שיר חדש הללויה.