איך היה בשוויץ ?

זה עתה עבר עלינו החג הגדול של שבועות,
המתיקות והערבות של השטייגען בלילה משאיר בנו טעם של עוד, ניתן רק לצפות בכליון עינים לשבועות שיבוא בשנה הבאה עלינו לטובה,
גם כל המ"טמונים כבר נשארו בכספת, מחכים שיבואו לגאול אותם בשנה הבאה, אבל עכשיו, אפשר ללכת לישון, עד שנתעורר מקול הקורא אלול,

זו כמובן גישה פסולה, 'כי קרוב אליך הדבר מאוד' – לא נאמר רק על שבועות, אפשר תמיד לחוש את אותה מתיקות,
אדרבא, עכשיו זה הזמן, אחרי שקבלנו מטענים של קדושה וחיבור לתורה, זה הזמן להסתער עליה עם כוחות מחודשים, כעת נוסף לאוצר הרוחני שלנו אוצר רב ערך, ומי פתי להשאיר את האוצר הזה מבלי שימוש,

מרגלא בפומיה דהגאון ר' יצחק הוטנר:
אדם שואל את חברו, איך עבר החג?, אבל האמת היא
שהחג לא עבר, הוא התווסף,
עד היום היינו בלי החג ועכשיו הוא נהיה חלק מאתנו,
כן, שוב קבלנו את התורה, יש לנו עכשיו עוד כלים, מעתה אפשר רק להמשיך את העונג שבשקידת התורה,

הא למה זה דומה, אדם נכנס לחתונה, הוא אינו מכיר את החתן והכלה, כיצד יוכל לזהות אותם,
נו, את הכלה מאוד פשוט לזהות, רק היא לובשת לבן פרחוני,
אבל החתן, את החתן איך אפשר לזהות? הן הוא לובש כובע חליפה ועניבה כמו כולם פחות או יותר,
אז, נכון אי אפשר, אבל תחכה, עוד מעט יגמר החתונה הכיסאות יערמו המתנות יאספו והאורות יכבו,
או אז תוכל לראות מי לוקח את הכלה לביתו,

הדרך לדעת מי באמת חגג כראוי, היא השאלה מי לקח איתו את התורה,
המבחן נמצא כעת, כשמסיימים לקלף את העלה האחרון שנדבק לסלוטייפ, וגומרים ללקק את שאריות עוגת הגבינה,
עכשיו זה הזמן להחליט מי ממשיך את שינת החורף, ובעיניו שבועות היה ביקור בעולם אחר,
או אדרבא, מי ממשיך לקצור את הפירות של חג הקציר, לוקח את התורה שקיבלנו ומניף אותו ואותה אל על, באהבתו אותה,

השפת אמת מסביר מהי הסיבה שלא מברכים על 'בשמים', לדעה הסוברת שיש ביו"ט נשמה יתרה,
אלא שבאמת ההארה של החג לא הולכת לשום מקום, היא נשארת איתך,
אבל זה רק בתנאי שמחליטים לא להישאר בבוץ, לתת יד - ליד המושטת, ולהחליט שמהיום אני לא עוד 'יוסף' מהשוק,

את העניין הזה גם ניתן לראות בפרשתנו בה כתוב אחר שהנזיר הקריב קרבנותיו וגילח שערותיו,

"ואחר ישתה הנזיר יין"

מי ישתה – הנזיר?, אם הוא שותה הוא כבר לא נזיר, סליחה אבל התואר לא במקום,

כך שואל האלשיך הק', ומתרץ, "אך הוא לומר כי עוד תוארו צודק בו גם אחר שתותו יין",

אין עניין להיות הרב שטיינמן ליום אחד ולחזור לבוץ כבעבר,
המטרה של הנזיר הוא להשתנות,
שמהימים הללו הוא יעשה רושם ויעלה מדרגה, בכך הוא יראה ליצר הרע שעדיף לו לחפש מקום אחר.

בפרשת ויקהל כתוב שמשה הקהיל את בני ישראל, ואחרי שני פסוקים כתוב "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה",
שואל ר' אלה לופיאן, וכי מהיכן יצאו?, אם הם נכנסו למשה הם לא היו יוצאים כעת מהירח?

אלא הוא מפרק לה: אם תראה אדם בשתיים בלילה הולך אנה ואנה לא יציב כשחולצתו שמוטה עם כתמי יין, תוכל לומר עליו בוודאות כי הוא יצא מבית המרזח או מחתונה פרועה, אבל אם תראה אדם מסודר ומכובד ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות, זה בן תורה !, יאמרו כולם,

הם יצאו מלפני משה, ראו את זה עליהם, הם לא יצאו מפגישת עבודה, לא ממשחק, ולא מטיול ברחבי הגלובוס, הם יצאו מהשיעור כללי של משה,

'הם רצים לבאר שחת' - אם יבוא אדם והתפאר בפניך,
זה עתה שבתי ממפלי הניאגרה, עשיתי סקי בשוויץ, ולא שכחתי להצטלם על פסל החירות,
ומה נשאר לך מזה?, תשאל אותו, מה נשאר, שום דבר לאש נשאר חוץ מהתמונות, [וכמובן גם המינוס בבנק],
החג - אינו עוד ביקור בשוויץ, אלא הוא אמור להישאר חקוק בליבנו,
ע"כ אנו מתפללים,
"והשאינו ה' אלוקינו את ברכת מועדיך"
ניקח אותם הלאה, לכל החיים.
בצלחה!