אמונת היכולת
בנבכי פרשת "יפת תואר", מבעד למסך המלחמה והחולשה האנושית, משרטטת התורה הקדושה קו מתאר מופלא לנפש האדם, המהדהד בעוצמה יתרה בימי הרחמים והסליחות. קביעתם המרעישה של חז"ל כי התורה לא הותירה את הדבר אלא משום ש"ירדה לסוף דעתו של אדם", מגלה לנו כי הבורא יתברך, במבט של חמלה וראיית המציאות, הכיר בגבולות הכוח ובידיעה כי בשעה זו יגבר עליו יצרו. במקום זה, שבו נפרצו חומות הרצון, בחרה התורה לפתוח לו פתח של היתר, כדי שלא יאבד האדם את עולמו כליל.
מול היתר יוצא דופן זה, מתעוררת תמיהה עמוקה בלב השומע: אם כה קשה היא ההתמודדות, מדוע בוחרת התורה "לוותר" ולשנות מאורחותיה, במקום לתבוע מן האדם להילחם ולרומם את כוחותיו? אך בעומק השאלה טמונה התשובה המכוננת, המהווה אבן פינה בעבודת השם: דווקא הוויתור המקומי הזה מוכיח, כי במקום שבו האדם באמת ובתמים אינו מסוגל לעמוד בניסיון – אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו. ההלכה משרטטת מסלול חלופי רק כאשר כוחות הנפש כלו לחלוטין.
מתוך נקודת קצה זו, נובעת קריאת קודש מהדהדת לימי הרחמים והסליחות, ימים שבהם אנו עומדים למשפט ומבקשים להשתנות: בכל משעול, מצווה או קושי שבהם התורה לא הקלה מעלינו ועמדה על דרישתה – זוהי החתימה האלוקית המוחלטת לכך שאנו מסוגלים לעמוד בדבר. רועה ישראל, הבוחן כליות ולב והיודע יצרנו, מעיד בדרישתו כי לא נבצר מאיתנו הדבר. מושג ה"איני יכול" והייאוש מתפוגגים מול הידיעה שהוא מאמין בנו; אם הוא תובע מאיתנו לשוב, הרי זה מפני שנטע בנו את תעצומות הנפש לנצח, להתעלות ולכתוב את סיפור חיינו מחדש.