אסון מירון תשפ״א

הרהורי לב שנכתבו מדם הלב אחרי אסון מירון תשפ״א
ואפשר והם נכונים גם היום
ואני מדבר על עצמי ח״ו לא להעביר מוסר וביקורת על אף יהודי!


הרהורים וחיזוקים שעלו בעקבות האסון הנורא בהר מירון ביום ל"ג בעומר התשפ"א שבו נהרגו במיתה משונה ועלו בסערה השמימה 45 יהודים קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים, זקנים עם נערים, בחורים וילדים שלא טעמו טעם חטא, ומי יתן ודברים אלו יהיו לע"נ הטהורה ויעוררו אותנו לשוב בתשובה שלמה לפני הקב"ה.

בגמ' ביומא דף כ"ג [הדף היומי של יום כ"ב אייר התשפ"א] מובא הסיפור הידוע "ת"ר מעשה בשני כהנים שהיו שניהם שווין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ד"א של חברו נטל סכין ותקע לו בליבו, עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר, אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר כי ימצא חלל ויצאו זקניך ושופטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה על העיר או על העזרות, געו כל העם בבכיה, בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים" ובהמשך מביאה הגמ' "עמד רבי צדוק וכו', וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא וכו', ועוד וכו', אלא כדי להרבות בבכיה".

והסיפור מזעזע ומחריד כל לב, בתוך העזרה, בבית המקדש, בשעת ריצה לצורך מצוות תרומת הדשן, מוציא כהן סכין ודוקר את חברו למוות בגלל שהשיג אותו במירוץ למצווה! הדברים מבהילים.

אלא שיש להבין במה שאמר להם רבי צדוק וכפי המבואר בגמ' רצה לעוררם כדי להרבות בבכיה, מה באמת הוא עורר אותם בכך שהזכיר את דין עגלה ערופה שאינו באמת קשור למה שהיה שם כמבואר בגמ'.
הריטב"א מבאר שכוונתו היתה להביא ק"ו אם מתי שלא יודעים מי הרג אותו העיר הקרובה אל החלל צריכה להביא עגלה ערופה לכפרה, כ"ש כשיודעים ורואים מי הרגו ובתוך מקום המקדש שאנו צריכים להביא כפרה על כך, וזהו שאמר אביו "הרי הוא כפרתכם".

ויש לבאר באופן אחר, כשנמצא חלל סמוך לעיר לא נודע מי היכהו, הסיבה שהעיר הקרובה אל החלל צריכה להביא עגלה ערופה לכפר ולומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" היא מכיון שלאותה עיר יש אחריות, אם הרצח ארע בתוך התחום שלה הרי שהרצח הוא באחריות בני אותה העיר שבתחומה צמח רוצח זה, ואילו היו מתוקנין לא היה קורה מקרה זה, וא"כ יש אשמה על אותה העיר ולכן צריכים להביא כפרה ולומר ידינו לא שפכו את הדם הזה, ולכן עומד רבי צדוק ואומר אל תחשבו בלבכם שאין מקרה זה קשור ושייך אלינו, כי אנחנו צריכים להביא כפרה גדולה על שיצא רוצח כזה מקרבנו, בגלל ששפיכות דמים מזולזלת על ידינו ובשביל התלהטות לקדושה כביכול הכל נהפך להתר ויכולים להגיע למצב שאדם רוצח את חברו שהשיגו במצווה, ובכך עורר אותם על המצב הנורא בו היו נמצאים שבסופו של דבר הביא לחורבן בית קדשינו ותפארתינו, וגעו כל העם בבכיה.

האסון הנורא הזה סמוך ונראה לציונו של רשב"י ארע בליל ל"ג בעומר יום ההילולא של רשב"י, היום שבו תלמידי ר"ע פסקו מלמות על שלא נהגו כבוד זה לזה, והנה באותו יום נהרגו 45 יהודים בצורה מזעזעת של מיתה שאחד דרך על השני ואחד מחץ את השני מחמת הדוחק הנורא ובאונס גדול וכך נמחצו למוות, אין כל ספק שהקב"ה אומר לנו כאן תתעוררו! תתחילו לנהוג כבוד זה בזה! אל תאמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה! התרגלנו לעשות כל מיני דברים שנראים לנו שהם כביכול לשם שמים ובהתלהטות דקדושה, אבל אנחנו לא שמים לב שבדרך אנחנו דורכים על אנשים, כל מי שלא חושב כמונו או שאינו נראה כמונו – הוא פסול, אנחנו העיר הקרובה אל החלל! כל ציבור שומרי התורה והמצוות ביחד הם העיר הקרובה אל החלל! כל ההרוגים הם בחורי ישיבות, ילדי חמד, אברכים צדיקים, תלמידי חכמים, מלמדי תינוקות, הטופ שבטופ! ההכי טובים! זה אנחנו, זה מתוכינו! מלאך המוות לא הבחין מאיזה בד היתה הכיפה של אחד עשויה, ובאיזה צורה הכובע של השני, אם יש לו זקן או אין לו, כולם אהובים! כולם ברורים! כולם קדושים! רק אם נשכיל להתאחד עכשיו, להוריד את המחיצות, לחבר ולאהוב כל יהודי באשר הוא נוכל לזכות לגאולה השלימה בקרוב, וח"ו לא לדחותה במו ידינו ולהמשיך עלינו את הגלות המרה והנוראה הזו, "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" השריית השכינה על עם ישראל היא רק כשנהיה יחד שבטי ישראל וכולנו נוכל לומר יחדיו "הנה אלוקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ה' קיווינו לו נגילה ונשמחה בישועתו". אמן.

והגמ' בהמשך שם מסתפקת על דברי הברייתא "ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים, אבעיא להו, שפיכות דמים הוא דזל אבל טהרת כלים כדקיימא קיימא, או"ד שפיכות דמים כדקיימא קיימא אבל טהרת כלים הוא דחמירא, ת"ש וכו' ש"מ שפיכות דמים הוא דזל וטהרת כלים כדקיימא קיימא".

ויש להבין מה זה באמת משנה לנו אם שפיכות דמים זיל או לא ולצורך מה הסתפקה בכך הגמ'.

וראיתי בספר ברכת מרדכי להגרב"מ אזרחי שליט"א שביאר, דהנה אותו אב שכול ששומע שבנו נדקר סמוך למזבח, הוא רץ למקום ורואה את בנו שוכב מתבוסס בדמו ומיד אומר "הרי הוא כפרתכם" ומיד בודק ואומר עדיין הוא מפרפר והסכין לא נטמאה, ואפשר לכאורה להתבונן על אבא זה ולומר "איזה אדם קדוש הוא! בתוך זה שהוא רואה את בנו מתבוסס בדמו, חשוב לו טהרת הכלי שרת"! מדהים!, אבל אומרת לך הגמ' תשים לב היטב, גם כשאתה רוצה לעשות דבר שנראה כדבר קדוש ונשגב, תבדוק עצמך הדק היטב מה המניעים שלך, האם זה מגיע ממקום טהור וקדוש, או שמא ממקום אחר, "אבעיא להו" האם זה הגיע ממקום קדוש שטהרת כלים חשובה בעיניהם אבל באמת גם שפיכות דמים חמורה עליהם או ששפיכות דמים הוא דזל בעיניהם ולכן זה הגיע ממקום לא טוב, והוכיחה הגמ' ששפכ"ד קל בעיניהם.

כל אדם צריך לעשות עם עצמו חשבון לפני כל מעשה שהוא עושה אם המניעים שלו למעשה מגיעים ממקום טוב וחיובי ורצון אמיתי לקדושה, או שמניעיו הם רעים ובאיצטלא של מעשה לשם שמים הוא מקדם את מניעיו הרעים.

שנזכה לעשות חשבון נפש אמיתי על כל מעשה שנעשה ושיהיו כל מעשינו לשם שמים באמת!