ההארה של רשב"י ששינה והאיר לי את חיי!

הרחוב מלא באנשים; אין רכבים, אין אופנועים, אך ורק רוכבי אופניים מנסים לנווט בין ההמון.

כולם מרוגשים עד לאין קץ, עוד מעט קט יצא ראש קהילתנו הנערך והנערץ, להתחיל את האירוע המרגש והמשמח - אירוע של פעם בשנה.


כולם מרוגשים, חוץ ממני. כולם מדברים ומשוחחים אחד עם השני, חוץ ממני העומד לבד, בודד, מרגיש 'כאילו' בניכר.

'מה קורה לי' – אני שואל את עצמי, ' היכן היכולת החברתית המצוינת שלי, כשצריך אותה?' – אני רוטן על עצמי בתסכול, 'להיכן נעלמו כל חברי, שאפילו לא מסתכלים לכיווני?' – אני מאשים את חבריי בכעס.

אבל כצפוי, כלום לא משתנה. מדקה לדקה – אני יותר מתכנס אל תוך עצמי, ממחשבה למחשבה – אני יותר מתעצבן על נפשי, ומהאשמה להאשמה – כל כולי מתמלא כעס על חברי קהילתי.

'זהו', אני מתחיל להסיק מסקנות. 'עלי לעזוב את הקהילה הזו – ה'שטחית', מיידית. אכן, האירוע הוא אירוע גדול וקדוש. אבל, וכי מבינים ומשיגים הם, כל חברי הקהילה, את גודל יקרת האירוע? וכי שמחים הם בשמחה האמיתית של היום הזה, או סתם מהריגוש?'


אני מוציא את פלפוני מהכיס, עושה את עצמי כמרים – מתווכח עם הרוח, על כך שרק היום העברתי לו את הכסף, תוך כדי שאני בורח מהמקום ונס על נפשי – הישר אל ביתי.


אני נכנס הביתה, מוריד את החליפה, מתיישב על הספה בעצבנות – כי רק עליה באפשרותי להסתלבט ו-מתחיל לנשום.

עוד נשימה ועוד נשימה, הנשימות מתחילות להסתדר, הן נהיות עמוקות יותר ויותר, מתחילות להעמיק בעמקי נפשי ובנבכי רגשותיה עוד ועוד – עד שכאילו משום מקום, אני שומע בתוכי קול שמתחיל לדבר אלי:

אכן, יכול להיות שרוב ככל אנשי קהילתך שטחיים הם – כמו רוב אנשי העולם.

וגם, יכול להיות שבשמחה שלהם, מעורבב קצת או הרבה שמחה מעצם הריגוש של ה'עקשן'.

אבל כולם – מי בקצת מי בהרבה שמחים בשמחתו של רשב"י, שהוא להם כאבא. כן, אפילו אם הם בעצמם אינם יודעים זאת – 'מזלייהו חזי'.

ואם אינך יכול להסתדר עם הרעש והצלצולים, קום 'עתה', לך למקום אחר – שקט ורגוע. חגוג ושמח משם בשמחת נשמתך השמחה בשמחתו של רשב"י, אפילו אם רק על ידי העמקה בעומק חידושיו, והידלקות באור תורתו.


מי יודע – אולי היה זה קולו של רשב"י בעצמו, שנגלה אלי ביום שמחתו. לא כדי להוכיח או לגעור, אלא כדי ללמד אותי זכות – על חברי, ואולי אפילו על עצמי.