לפעמים אנו חושבים כי ימי בין המצרים וט' באב אלו ימים שאין ברירה וצריך לעבור אותם איכשהו, העיקר שבסוף יש חופש ובין הזמנים ונעשה כיף.
בגמ' במס' בבא קמא (נ"ט ע"ב) מספרת על האמורא אליעזר זעירא שהיה מנהגו לנעול נעלים שחורות לאות על אבלות על ירושלים פעם אחת בעומדו בשוק בעיר נערדעא נעצר ע"י אנשי ריש גלותא, שאלו אותו אנשי ריש גלותא מדוע אתה נועל נעלים שחורות המורות אות אבלות, ענה להם אליעזר זעירא מנהגי להתאבל על חורבן ירושלים, אמרו ליה אנשי ריש גלותא האם אתה סבור שאתה אדם חשוב שרשאי להתאבל על ירושלים, אין זה אלא גאוותן, ועל כן השליכוהו לבית הכלא, אכן לאחר שנוכחו לדעת שאדם גדול גדול שחררוהו, יע"ש.
רואים אנו שענין האבלות על ירושלים אינה שייכת להמון העם, אלא רק אנשים תלמידי חכמים חשובים ראויים להתאבל על ירושלים, כי רק האדם הגדול יכול לחוש ולהרגיש את החיסרון שיש בחורבן ירושלים.
והנה עתה בימים אלו של בין המצרים דרשו מאתנו חז"ל להתרומם ולהתעלות על עצמנו מכל ימי החול של כל השנה לעצור רגע ולהתבונן עד שנחוש ונרגיש את החורבן הגדול שבו אנו שוהים בו עד היום הזה, והלואי שלפחות נקיים את הדינים המיוחדים שנתנו לנו חז"ל בימים אלו, ונקיימם עם תשומת לב ראויה ולא כמצות אנשים מלומדה, ולחכות בקוצר רוח שיגמרו הימים 'הקשים והמעצבנים' הללו.
ועל ידי זה שאנו מצטערים בוכים ומקוננים על חורבן בית אלוקינו, אנו מתגדלים ומתעלים עד שנעשים קרובים ומחוברים לשכינה ולבית המקדש, ובכך אנו בונים בתוכנו מקום לשי"ת ולבית המקדש, וזהו שאמרו חכמים בתענית (ל' ע"א) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, לא נאמר שיזכה ויראה בשמחתה, אלא שרואה הוא כעת בשמחתה, דהיינו שרואה כבר עכשיו את שמחת ירושלים היינו הקרבה והקשר שיש לו עם הקב"ה ובית המקדש על ידי הצער הבכי והאבילות שיש לנו על החורבן.
רואים אנו שאלו ימי בין המצרים ימים קדושים ומיוחדים, חבל להפסיד אותם סתם כך, אם בלאו הכי מקיימים את הלכות של ימי בין המצרים בזבוז שלא לנצל אותם, ממש בל תשחית לעבור כל זה בלי שימת לב ולהשאר באות נקודת התחלה.
בגמ' במס' בבא קמא (נ"ט ע"ב) מספרת על האמורא אליעזר זעירא שהיה מנהגו לנעול נעלים שחורות לאות על אבלות על ירושלים פעם אחת בעומדו בשוק בעיר נערדעא נעצר ע"י אנשי ריש גלותא, שאלו אותו אנשי ריש גלותא מדוע אתה נועל נעלים שחורות המורות אות אבלות, ענה להם אליעזר זעירא מנהגי להתאבל על חורבן ירושלים, אמרו ליה אנשי ריש גלותא האם אתה סבור שאתה אדם חשוב שרשאי להתאבל על ירושלים, אין זה אלא גאוותן, ועל כן השליכוהו לבית הכלא, אכן לאחר שנוכחו לדעת שאדם גדול גדול שחררוהו, יע"ש.
רואים אנו שענין האבלות על ירושלים אינה שייכת להמון העם, אלא רק אנשים תלמידי חכמים חשובים ראויים להתאבל על ירושלים, כי רק האדם הגדול יכול לחוש ולהרגיש את החיסרון שיש בחורבן ירושלים.
והנה עתה בימים אלו של בין המצרים דרשו מאתנו חז"ל להתרומם ולהתעלות על עצמנו מכל ימי החול של כל השנה לעצור רגע ולהתבונן עד שנחוש ונרגיש את החורבן הגדול שבו אנו שוהים בו עד היום הזה, והלואי שלפחות נקיים את הדינים המיוחדים שנתנו לנו חז"ל בימים אלו, ונקיימם עם תשומת לב ראויה ולא כמצות אנשים מלומדה, ולחכות בקוצר רוח שיגמרו הימים 'הקשים והמעצבנים' הללו.
ועל ידי זה שאנו מצטערים בוכים ומקוננים על חורבן בית אלוקינו, אנו מתגדלים ומתעלים עד שנעשים קרובים ומחוברים לשכינה ולבית המקדש, ובכך אנו בונים בתוכנו מקום לשי"ת ולבית המקדש, וזהו שאמרו חכמים בתענית (ל' ע"א) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, לא נאמר שיזכה ויראה בשמחתה, אלא שרואה הוא כעת בשמחתה, דהיינו שרואה כבר עכשיו את שמחת ירושלים היינו הקרבה והקשר שיש לו עם הקב"ה ובית המקדש על ידי הצער הבכי והאבילות שיש לנו על החורבן.
רואים אנו שאלו ימי בין המצרים ימים קדושים ומיוחדים, חבל להפסיד אותם סתם כך, אם בלאו הכי מקיימים את הלכות של ימי בין המצרים בזבוז שלא לנצל אותם, ממש בל תשחית לעבור כל זה בלי שימת לב ולהשאר באות נקודת התחלה.