הארה ייחודית בפרשת וישב בראי משנת הרש"ר

פרשת וישב מציגה בפנינו את אחד הסיפורים המכוננים והכואבים ביותר בתולדות עם ישראל: מכירת יוסף בידי אחיו. רבים מרבותינו המפרשים נטו לראות במעשה זה ביטוי לקנאה עזה או אפילו קנאות לשם שמיים (לפי חלק מהמדרשים). אולם, בפרשנותו העמוקה והייחודית, הרש"ר הירש אינו מסתפק בסיבות אלו. הוא פורשׂ בפנינו ניתוח המציב את האירוע בלב משבר חינוכי ותקשורתי חמור בתוך בית יעקב, משבר שרק לימים, לאחר גלות מצרים, ימצא את תיקונו.

שורש המחלוקת, לפי הרש"ר הירש, טמון בפרשנות הפסוק "כִּי בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בראשית ל"ז, ג'). הרש"ר הירש מסביר ש"בן זקונים" אינו רק הילד הצעיר ביותר פיזית, אלא מי שמהווה את שיא ההתפתחות והחכמה של האב. יעקב ראה ביוסף את היורש הרוחני המובהק, את מי שמסוגל לשלב את העיון התורני העמוק [שנלמד בבית המדרש של שם ועבר] עם כישרון מעשי וראייה חברתית רחבה. כתונת הפסים הייתה סמל למעמד זה, הכרה פומבית ביוסף כמוביל הדרך העתידית של האומה.

האחים, לעומת זאת, חשו מאוימים מהכרה זו. הם לא הבינו את דרכו של יוסף ואת הפוטנציאל הטמון בו. חששם נבע מדפוסי העבר: ישמעאל ועשיו, קודמיהם בהיסטוריה המשפחתית, נודו משום שלא הצליחו לשלב את המורשת הרוחנית עם חיי המעשה. האחים חששו שיוסף יחזור על דפוס זה ויפלג שוב את בית ישראל. תפיסתם הייתה שגויה, אך כוונתם הייתה, במובן מסוים, לשם שמיים – להגן על שלמות האומה.

כאן נכנס לתמונה הכישלון החינוכי המרכזי: חוסר הדיאלוג. הפסוק "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" אינו תיאור של עוינות פסיבית, אלא תיאור של קריסה מוחלטת של התקשורת הבין-אישית. במקום ללבן את החששות מול יעקב או מול יוסף עצמו, במקום לנהל שיח בוגר על הנהגה רוחנית וחלוקת תפקידים, הם בחרו בשתיקה רועמת שהפכה לשנאה יוקדת.

הרש"ר הירש מציג באמצעות פרשה זו את הבסיס לפילוסופיה החינוכית שלו, "תורה עם דרך ארץ". הסיפור הוא הוכחה כואבת לכך שגם גדולי רוח (בני יעקב) עלולים להיכשל כשהם מנתקים את הערכים הנשגבים מחיי המעשה, מהיחסים החברתיים הבסיסיים ומכישורי תקשורת בריאים. יוסף נאלץ לעבור את מסע הייסורים במצרים כדי לרכוש את הכישורים החסרים: הוא הפך למנהיג שיודע לפרנס אומה שלמה, לתקשר עם מלך זר, וליישם את חוכמתו הרוחנית בניהול העולם החומרי.

התיקון המלא של המשבר יגיע רק בסוף ספר בראשית, כאשר האחים יפגשו שוב את יוסף. רק אז יתקיים הדיאלוג האמיתי שחסר בפרשת וישב. ההארה של הרש"ר הירש היא שסיפור המכירה אינו רק טרגדיה משפחתית, אלא לקח נצחי על חשיבות הדיאלוג, הכבוד ההדדי, והצורך לשלב תמיד את האור הרוחני עם כישורי חיים מעשיים, כדי למנוע קרע בעם ישראל.