פרשת בהעלותך - הליכה אחר ההשגחה העליונה
בפסוק בפרשת בהעלותך: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו". הספרי מפרש את המצווה הזו, באופן ששונה לכאורה מהפירוש המובא במסכת סוטה ללכת אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא, כגון לבקר חולים. לדעת הספרי "אחרי השם אלוקיכם תלכו - זה הענן".
המצווה, על פי הספרי, קשורה להליכה אחר הענן. לכאורה, זו מצווה שהייתה שייכת רק לדור המדבר, שהלך אחרי הענן. אולם, הספרי מפרש שזו מצווה לדורות. אם כן, עלינו להבין מה היה תפקיד הענן וכיצד המצווה הזו רלוונטית גם לנו היום.
תפקיד הענן במדבר הענן היה שוכן על המשכן. ביום הוא נראה כענן ובלילה כמראה אש, וזה היה תמיד. כשהענן היה עולה מעל אוהל העדות, בני ישראל היו יוצאים למסע, ובמקום שהענן היה שוכן שם, הם היו חונים. הפסוקים מתארים באריכות רבה את ההליכה והחנייה על פי הענן:" על פי השם יסעו", "על פי השם יחנו", יש פה אריכות בפסוקים, וכדאי להתבונן כיצד הראשונים מסבירים את החידוש בכל פסוק.
הרמב"ן מסביר את הקושי והניסיונות שהיו כרוכים בהליכה אחר הענן. לפעמים, הענן היה מוליך אותם למקום שאיננו טוב בעיניהם. זה יכול להיות מקום ללא מים, מקום שומם, או עיר שלא נראית להם טובה. למרות שהם היו חפצים ומתאווים מאוד לנסוע משם, הם לא היו עוברים על רצון השם, כי הענן לא נסע. וזהו טעם הפסוק "ושמרו בני ישראל את משמרת השם ולא יסעו".
במצבים אחרים, הענן היה נסע מיד לאחר שהגיעו, לעיתים לאחר חנייה קצרה מאוד של יום או לילה אחד. הם היו רק חנו, פרקו והקימו את המשכן, ולפתע הענן נסע והם היו צריכים לפרק הכל בחזרה ולצאת לדרך. זה היה קשה ומייגע מאוד. למרות זאת, כנגד כוחם היו עושים רצון השם ללכת אחרי הענן. היו פעמים שהלכו לילה שלם, הגיעו בבוקר, והענן נסע כבר בבוקר שלמחרת. הרמב"ן מסכם שכלל ישראל היו צריכים לעשות את המסעות האלה בזמן קצר ממש.
הספורנו מוסיף יסוד חשוב. הוא אומר שגם במקומות שהיה להם טוב להיות שם, הם לא נשארו שם בגלל שטוב להם, אלא "לא מאהבת אותו מקום הוא". הם היו שם רק בגלל שהשם אמר. יש כאן שני דברים: גם במקום שלא נוח הם נשארים כי השם רוצה, וגם במקום שנוח הם עוזבים כי השם רוצה. זה כל העניין שהיו הולכים אחרי עמוד הענן בכל מיני מצבים קשים ונוחים.
ביטול הרצון העצמי מה כל זה בא ללמד? הפסוקים אומרים "על פי השם יחנו ועל פי השם יסעו". בעל הפנים יפות אומר שהשימוש בלשון עתיד יחנו, יסעו מרמז על תכנון המחשבה. כשרש"י מפרש "אז ישיר" שהוא לשון עתיד על שם המחשבה, הכוונה היא שתמיד יש מחשבה ותכנון. הפנים יפות מרחיב ואומר שאצל ישראל במדבר, אפילו התכנון שלהם היה ביטול מוחלט לרצון השם. לא היה להם שום רצון עצמי או תאווה אחרת, אלא הם ביטלו את כל הרצון העצמי שלהם רק לרצון השם לגמרי. מה שהענן הוליך אותם, זה מה שהם עשו. הגילוי המעשי של ביטול הרצון הזה היה בכל הניסיונות שהראשונים מביאים – כשהענן התעכב, כשהענן נסע מיד, וכו'. בכל המצבים האלה, הם תמיד עמדו בניסיון ללכת על פי השם.
הליכה אחר השם בזמננו
ועכשיו, איך זה קשור אלינו? אחרי השם אלוקיכם תלכו - זה הענן. מה הכוונה? הכוונה היא שאדם יבטל את כל רצונו העצמי, את כולו, והוא הולך אחרי הקדוש ברוך הוא, אחרי מה שהקדוש ברוך הוא מגלה לו את רצונו. אבל איך אדם יודע מה רצונו של הקדוש ברוך הוא? בדור המדבר היה ענן שמוליך אותם. היום אין לנו ענן.
הדבר הראשון, שהוא ודאי מעל הכל, הוא התורה הקדושה. היא מובילה את האדם ומדריכה אותו. "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ" – התורה מובילה את האדם לכל מקום.
אבל יש גם דרכים נוספות, כפי שמובא בגמרא במסכת חולין. הגמרא מספרת על שלושה אמוראים שהיו "בודקים" את דרכם:
רב בדיק במברא: רב היה בודק את הדרך על ידי חיפוש עגלה או מונית. רש"י מפרש שאם מוצא אותה בקלות – סימן טוב. אם מוצא בקושי – סימן רע. אדם צריך לנסוע, מתקשר למונית – אם מיד עונים לו ומזומנת לו, זה בסדר. אם תפוס פעם-פעמיים, זהו, הקדוש ברוך הוא לא רוצה שהנסיעה הזו תתקיים.
שמואל בדיק בספרא: שמואל היה בודק על ידי פתיחת ספר תורה או נביאים ובדיקת הפסוק הראשון שיוצא לו. לפי הפסוק שיצא, הוא ידע מה רצון השם.
רבי יוחנן בדיק בינוקא: רבי יוחנן היה בודק על ידי שאלת תינוק לומר לו פסוק.
הגמרא מספרת מעשה בנוגע לרב ושמואל ורבי יוחנן. רבי יוחנן היה שולח אגרות לרב בבבל, וקורא לו "רבנו שבבבל". כשנפטר רב, כתב רבי אבא לשמואל "חברנו שבבבל", ולא קרא לו "רבנו". שמואל התמנה נשיא אחרי רב, והוא אמר "לא ידע לי מידי רבי אנא" – הוא תמה בליבו, האם רבי יוחנן לא יודע שגם אני רבו? הבן איש חי מסביר שלא הייתה פה גאווה מצד שמואל. הנקודה הייתה ששמואל ידע שהוא גדול מרבי יוחנן בעניין מסוים, ורצה שרבי יוחנן ישאל ממנו שאלות כדי שהתורה תצא לאורה כראוי. לכן היה חשוב לו לומר זאת, והכל היה לשם שמיים.
הגמרא ממשיכה לספר שרבי יוחנן שלח לו עיבור של 60 שנה (חישוב לוח השנה). שמואל, שהיה חכם בחשבון היה דבר קל בעיניו, ולא התפעל מזה כל כך. אז שלח לו רבי יוחנן 13 גמלים עמוסים בשאלות בהלכות טריפות. שמואל אמר: "אית לי רב בבבל, איזיל אחזיה" - אם כך, אם יש לו כל כך הרבה שאלות וספקות בהלכה, סימן שהוא רב וגדול ממני, ואני אלך לראותו. מעניין שהוא לא כתב לו פשיטויות, אלא רק ספקות; אבל גם להסתפק צריך חכמה. הרמח"ל כותב שיש אנשים שהכל פשוט בשבילם. הוא אומר: "לא כתבתי את ספריי לאלה שהכל פשוט להם". יש כאלה שהכל ברור להם ואין להם קושיות ותירוצים. אז שמואל, שקיבל 13 ספקות, אמר: יש פה רב.
ואז הגמרא מספרת על הבדיקה של שמואל. שמואל שאל תינוק פסוק, והתינוק אמר לו "ושמואל מת", שמואל הבין מזה שרבי יוחנן לא יעלה לבבל, כי שמואל מת. הגמרא אומרת שרבי יוחנן לא יצא לבבל כדי לא להטריח את שמואל. מדוע גלגל הקדוש ברוך הוא ששמואל באמת ימות? כי הקדוש ברוך הוא לא רצה שרבי יוחנן יטריח את עצמו, יעזוב את הישיבה בטבריה וייסע לבבל.
מה רואים מכאן ? רואים ששמואל בדק על ידי פסוק מה לעשות ומה לא לעשות.
הסוגיא ההלכתית של ניחוש
אגב, יש כאן סוגיה הלכתית מצד ניחוש. האם בדיקות כאלה מותרות או אסורות?.
הרמב"ם כותב משמע שבודק אם זה טוב או לא טוב, אבל לא סומך על זה לגמרי.
הבית יוסף שואל על הרמב"ם, שלכאורה מהגמרא משמע שהוא כן סמך על זה לגמרי, שהרי שמואל רצה לנסוע ובסוף לא נסע בגלל הפסוק.
הבית יוסף מביא שהסמ"ג חולק על הרמב"ם בגלל הראיות הללו.
אפשר לומר שגם הרמב"ם התכוון רק שאדם לא יסמוך על זה כהלכה מפורשת (כמו הלכה למשה מסיני). יש כאלה שחושבים לפתוח גורלות ובלי לבדוק הלכות מפורשות, מה שיוצא בחומש נהיה הפוסק הלכה שלהם – זה ודאי לא הולך כך.
אבל, יש בזה בחינה של סימן. השולחן ערוך אומר שזה סימן, ולא ניחוש. זה לא הלכה פסוקה, אבל אלה סימנים שהקדוש ברוך הוא נותן לאדם.
הספורנו אומר יסוד בעניין הניחוש. הוא כותב שתלוי במטרה. על אליעזר עבד אברהם נאמר "כל נחש אינו כאליעזר בן עבד אברהם אינו נחש". אליעזר עשה סימן כדי לבחור אישה ליצחק. הספורנו מסביר שאם אדם עושה את זה מצד אמונה בהשגחה פרטית ובדבקות בקדוש ברוך הוא – אין בזה בעיה של ניחוש. אבל אם אדם עושה סימנים שהוא מכניס לו בראש שלא מצד אמונה בהשגחה פרטית, אזי יש כאן בעיה של ניחוש. כל העניין של ניחוש אסור הוא דווקא בגלל חוסר אמונה; כשזה בא מכוח אמונה, אין בזה בעיה, וזה לא אמונות תפלות.
החיד"א בספר "חיים שאל" מביא את הרמב"ם באגרות שמתייחס לשליח ציבור שהיה פותח ספרים (כנראה לצורך גורלות לאחרים). הרמב"ם אומר לא להעביר אותו ולא לבזותו. החיד"א מסביר שהרמב"ם מדבר על מי שהיה הולך מבית לבית ועושה גורלות כדרך הגויים. אבל לבדוק לעצמו בצינעה – זה אף אחד לא אמר שזה אסור, וגם הרמב"ם מודה שמותר.
יש ספר של הרב יעקב משה הלל, "תמים תהיה", שמאריך בכל ענייני הגורלות. המסקנה להלכה שם היא שאם אדם בודק בינו לבין עצמו – מותר. להתחיל לעשות מזה "עסקים", כמו שעושים הרבה פעמים, זה לרוב הרבה בגלל עניין הממון והכבוד ולא בגלל קדושה ויראת שמיים.
החיד"א ב"מחזיק ברכה" כותב שרק בדיקה על ידי התייעצות עם התורה (בפתיחת תנ"ך או בסימנים הכתובים במפורש בגמרא) נקראת התייעצות עם התורה. להמציא סימנים בעלמא (כמו לקפוץ שלוש פעמים) – זה ודאי ניחוש אסור. הרמב"ם הכניס את איסור הניחוש בהלכות עבודה זרה, כי זה קרוב לעבודה זרה. מה שכתוב בגמרא (כמו חתול שחור שכתוב שמה דברים לגביו) זה דבר אחד; מה שלא כתוב בגמרא – לא כתוב. ההתחלה להמציא רעיונות כאלה זה הצד השני של הניחוש, זה אסור.
שם אורחותיו בעולם הזה הנקודה המרכזית בכל אלה, כפי שאמרו חז"ל, היא שיש תנאים שבהם אדם זוכה להיכנס למסגרת של השגחה פרטית גלויה יותר. בגמרא במסכת סוטה כתוב: "כל השם אורחותיו בעולם הזה זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא".
המהר"ל מפרש מה פירוש "שם אורחותיו". הוא אומר שזה אדם "שלא עושה שום מעשה בדעת ראשון". יש אדם שהולך אחרי מה שעולה לו במושכָל הראשון, בהרגשה הראשונה. אדם כזה, הקדוש ברוך הוא מנהיג אותו ב"הנהגה הראשונה", שהיא הנהגת הטבע, שהיא בבחינת הסתר פנים.
אבל אדם שההנהגה שלו איננה לפי המשיכה הטבעית הראשונה שלו, אלא אחרי שהוא בוחן ושוקל כל מעשה פעם פעמיים שלוש, אם לעשות או לא לעשות, אם נכון לעשות או לא נכון – אדם כזה הוא "שם אורחותיו". זה יכול להיות מעשה הכי קטן, כמו להגיד מילה מסוימת. הוא חושב על כל דבר שהוא עושה. אדם כזה, בגלל שהוא לא עושה שום דבר בדעת ראשון, ממילא הוא יוצא מהנהגה של הנהגה ראשונה ונכנס להנהגה יותר עליונה שמושגחת, והוא זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא.
למה חשוב לא לעשות מעשה בדעת ראשון? כי המחשבה הראשונה, במצבנו לאחר חטא אדם הראשון, הרבה פעמים באה מ"יצר הרע אחר כך בא ומבלבל". כשאדם מתייחס לדברים גשמיים הוא מרגיש שהוא "רוצה", וכשהוא מתייחס לדברים רוחניים הם מצווים אותו מבחוץ, כי ה"אני" הפנימי שלו מזדהה עם החלק הגשמי, עם החלק של היצר הרע. לכן, ודאי שתמיד המושכל הראשון של בן אדם (אלא אם כן מדובר באדם בדרגה של דוד המלך, שרגליו מוליכות אותו מעצמן לבית המדרש) איננו דעת תורה. רוב בני האדם צריכים להתבונן ולשקול. אפילו כשיש רצון של קדושה, היצר הרע יכול לומר "עוד מעט, עוד מעט".
המהר"ל מסכם: מי ששם אורחותיו ואין מעשיו מעורבים, אלא מושגחים על מעשיו ושם דרכיו – על זה זוכה לראות בישועת אלוקינו. שלא יהיה כאן סדר מבולבל, אלא מסודר ומושגח. מידה כנגד מידה: כפי שאתה מתנהג בצורה מסודרת, כך הקדוש ברוך הוא מתנהג איתך. ישר מרוח מוסיף שאין עושה מעשה בדעת ראשון כלל, אלא אומר: אם אעשה זאת, יקרה לי רע, ולכן זוכה ורואה בישועת אלוקינו. הנהגתו איננה כהנהגה ראשונה (דעת ראשון), אלא הנהגה עליונה ואלוקית יותר.
זו הכניסה למערכת של השגחה פרטית – לא לחיות בצורה של מושכל ראשון.
איך עושים זאת? אדם צריך לדעת באופן אישי אילו דברים משפיעים על אישיותו. הרמב"ם בשמונה פרקים מדבר על זה לעניין מידות. אדם "שם אורחותיו" כשהוא מכיר את עצמו: אילו אמירות גורמות לו לכעוס, אילו נקודות מוציאות אותו מהכלים, אילו מצבים גורמים לו להיות מיושב, מה מעודד אותו, מה משפיל אותו. כשהוא מכיר את עצמו, יש לו כוח לשלוט בעצמו. הוא יודע איך לאזן את ההרגשה, איך להשתמש במחשבה נכונה כדי להיות תמיד מיושב בדעתו ולפעול בדעת, ולא מתוך הרצונות הבהמיים. האדם מוקף בניסיונות כל הזמן – מהחברה, בבית, בחוץ. הוא צריך לדעת "לשום את אורחותיו", לדעת איך להתנהל בצורה נכונה בכל מצב.
ברגע שאדם מודע לבעיה, זה כבר חלק גדול מהפתרון. סיפרו על אברך שהלך לחזון איש ואמר לו שהוא כעסן ומגזים. החזון איש אמר לו: "התקנה שלך זה עצם זה שאתה יודע שיש לך את הבעיה הזאת, אתה כבר בדרך לצאת מהבעיה". עצם המודעות לבעיה היא כבר 80-90% מהפתרון. למה? כי הבעיה העיקרית היא שאדם חושב שהמושכל הראשון שלו הוא הנכון. הכעסן חושב: "ככה צריך להגיב!". זה אצלו מושכל ראשון, וככה נראה לו שצריך לעשות, גם בהשפעת סביבתו. ברגע שהוא מבין שזה לא טוב, שהוא נמצא בדרך לא טובה – הוא מתחיל לאט לאט לווסת זאת ולהרגיע. הוא מתחיל להפעיל את השכל, לשקול כל מצב איך להתנהג, וזה כבר "דרך המלך".
הרב ירוחם ממיר כותב שזה לא מדובר על הלכות פסוקות (שזה שחור ולבן, מותר ואסור). אלא על דברים שצריך להפעיל בהם שיקול דעת, והחיים מלאים בהם. גם בלימוד גמרא ובבירור הלכה צריך שיקול דעת, וגם בהתנהגות בחיים.
הדרך האמצעית היא לא להתנהג כל הזמן אותו דבר, אלא לפי כל מצב ומצב. צריך הרבה התבוננות ותשומת לב. זה נקרא "שם את אורחותיו" – אדם צריך עירנות תמידית למצבים שקורים לו, לפרש אותם, לנתח אותם, ולהגדיר איך נכון להתנהג בהם. זה דורש ערנות מחשבה כל הזמן. זו צורת חיים קשה, אבל לזה אנחנו צריכים לשאוף.
פירות ההשגחה והערנות
כשאדם מתחיל בדרך עבודה כזאת, ההרגל נעשה טבע והאהבה שלו מתחילה להיות חזקה. הוא מתחיל להיות רגיש יותר לפרטים דקים. הדבר הזה גם משפיע על לימודו. אדם שמתרגל לשים לב לכל פרט בחיים, גם בלימוד גמרא ושאר תורה ישים לב לכל מילה ואות. אחד משליך אור על השני. אדם לא יכול לחצות את החיים לשניים – שבגמרא הוא בודק כל דבר, ובחיים הוא חי כמו "סוס שוטף במלחמה". הנפש שלו מתרוממת, והוא שם לב גם למצבים שהם לא התפרצות בוטה (כמו כעס גדול שמנפץ כלים). יש מצבים דקים יותר, שהכוח המניע פחות בולט, פחות "גס", אבל עדיין משפיע על ההנהגה.
זה כמו משל הגלים בים. ברוח סערה (דגל שחור), רואים גלים גדולים והכל זז. כשיש דגל לבן, אין רוח חזקה, אבל עדיין יש תזוזה בגלים, רק שהרוח דקה יותר ולא רואים אותה. ככל שאדם יותר שם לב, "שם את אורחותיו", כך הוא זוכה לראות בישועתו של הקדוש ברוך הוא, זוכה יותר להנהגה של השגחה פרטית יותר גדולה וברורה מהקדוש ברוך הוא.
דוגמה לכך היא משה רבנו ודוד המלך. הקדוש ברוך הוא בחן אותם בדברים קטנים. על דוד המלך מסופר שהיה מאכיל את הגדיים הרכים קודם, ואז את הגדולים, מחשבה שנכנסת לפרטים קטנים. בכוח זה זכה למלכות. הכוח של מלכות נמצא בכך שבן אדם שם לב לכל הפרטים הקטנים. ככל שהאדם יותר משגיח על עצמו, כך מידה כנגד מידה הקדוש ברוך הוא יותר משגיח עליו, והוא זוכה לראות את ההשגחה של הקדוש ברוך הוא יותר גלויה ויותר ברורה.
זהו בעצם העניין של "אחרי השם אלוקיכם תלכו - זה הענן". האדם הזה, שהוא ערני למעשיו ושם לב, הוא גם רואה את ההשגחה הפרטית בצורה ברורה. הרב וולבה כותב בספרו "עלי שור" שמי שמקשיב לשפת ההשגחה רואה שהיא מדברת אליו בצורה ברורה. רואים סימנים ברורים בכל צעד ושעל, שהקדוש ברוך הוא מנווט את הדברים בצורה לא טבעית .
הרב שטיינמן כותב על הסיפור של יצחק וישמעאל בהר המוריה . יצחק ראה את הענן על ההר, ואילו ישמעאל ואליעזר לא ראו . יצחק אמר להם "שבו לכם פה עם החמור" . הרב שטיינמן מסביר שלא מדובר בענן שלא היה נראה פיזית, אלא שהיה ענן במציאות, אבל יצחק שם לב שיש כאן משהו מיוחד, סימן ללכת לשם, ואילו ישמעאל ואליעזר לא שמו לב לערנות המיוחדת הזו . בגלל שאין להם את תשומת הלב הזו לראות שהקדוש ברוך הוא מסמן להם משהו, הם "דומים לחמור" – חוסר התבוננות מביא לכך שהכל נעשה כמו בהמה, בצורה אוטומטית . ללכת אחרי הענן, פירושו לשים לב לסימני ההשגחה .
נזכיר גם שהיו מריעים בחצוצרות כשהיו הולכים אחרי הענן, ובשעת מלחמה, ובזמן הקרבת הקורבנות . הרמב"ם כותב שהריעה במלחמה היא לעורר לתשובה, לדעת שהכל מתגלגל בהשגחה. הצורר אתכם - הצרות, הכל בא בגלל מעשינו. קורבנות זה עניין של התקרבות ודבקות בהשם . כשאדם חי באופן שהוא מבין שכל דבר מושגח, זו בחינה של קורבנות, התקרבות להשם . גם בעת צרה, אדם צריך לפשפש במעשיו ולא לתלות הכל בדרך הטבע . המקרים המפורסמים בגמרא על חביות יין שהחמיצו וכו' באים ללמד יסוד זה – שאחרי השם אלוקיכם תלכו, זה הענן . ללכת אחרי הקדוש ברוך הוא בכל דבר, לדעת שיש כאן מהלך ממנו .
נקודה נוספת לעניין זה של התבוננות ושקילה היא מה שהפלא יועץ כותב בערך "עיון". הוא אומר שאדם צריך לחשוב על כל הצדדים, ולכן הרבה פעמים צריך להתייעץ עם חברו, כי "תשועה ברוב יועץ". אדם לבד מועד לטעות. הוא מספר שהיה אמורא שהיה מכנס את כל השוחטים לדון בכל דבר שיש בו ספק, וחושב ומתבונן. בדברים שחור ולבן אין ספק, אבל בדברים שיש מקום לבירור – צריך לחשוב פעם ועוד פעם. ואם אין לו חבר, שייעשה את עצמו בראש כאילו שני חברים מתנגדים זה לזה – שיגיד את הסברא ויעמיד כאילו מישהו מולו עונה לו, וינהל דיאלוג פנימי כדי לברר היטב את הדברים. אדם צריך ליצור בירור יסודי ומעמיק אם טוב לעשות או לא טוב.
לסיכום, ההליכה אחרי הענן היום היא ההליכה אחר השגחתו של הקדוש ברוך הוא המתגלית לנו בדרכים שונות, ובעיקר על ידי ביטול רצוננו בפני רצונו, התבוננות עמוקה ושקילה מדוקדקת של כל מעשינו במטרה לקיים את רצונו, ולא לפעול מתוך הנהגה טבעית ואוטומטית. על ידי כך, אנו זוכים לראות את השגחתו יתברך בצורה ברורה יותר בפרטי חיינו.