"ויאמן להתנחם": היכן טעו הבנים בנחמה

מבוא: שאלת הנחמה

פרשת וישב מציגה בפנינו תמונה קורעת לב של אבל בלתי נתפס. יעקב אבינו, לאחר שמודיעים לו: "טרף טורף יוסף", קורע את בגדיו, חוגר שק במתניו ומתאבל על בנו "ימים רבים". אך הפסוק הבא מעלה תמיהה עמוקה: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ, וַיֵּן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאוֹלָה" (בראשית לז, לה).

ה"אור החיים" הקדוש עומד על פרט לשוני דק: לא הוזכר כאן שמישהו דיבר דברי נחמה. הכתוב אומר "ויקומו... לנחמו", משמעות הדבר שהמעשה הפיזי של הקימה וההתייצבות נועד לשמש כנחמה בפני עצמה. מדוע בחרו הבנים בטקטיקה שקטה זו, ומדוע היא כשלה כישלון חרוץ ?

תחבולת הבנים: כוחה של הכמות

על פי פרשנות ה"אור החיים", הבנים ובנותיהם ראו את עוצמת האבל של אביהם והבינו שדברי ניחומים רגילים לא יועילו. הם הסיקו בדעתם שאדם מתאבל באופן כה קיצוני רק במקרה של בן יחיד, או כשיש לו מספר מועט של ילדים וכל אובדן הוא קריטי.

כדי להתמודד עם תפיסה זו, הם נקטו ב"תחבולה" פסיכולוגית: הם התקבצו יחד, כל אחד עשר הבנים ואחת עשרה הבנות (כולל הצאצאים הרבים שכבר היו להם), ועמדו לפניו כמקהלה גדולה ומרשימה. המסר היה ברור: "הבט אבינו, כמה רבים אנחנו! יש לך אומה שלמה של בנים ובנות. האם ראוי להצטער כל כך על 'בן קטן' אחד שנעדר מן המשפחה המפוארת הזו?". עצם הקימה המשותפת נועדה להזכיר ליעקב את עושר משפחתו ואת המציאות האובייקטיבית: הוא אינו ערירי.

כישלון הנחמה: איכות מול כמות

אך תכניתם נכשלה. "וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם". יעקב דחה את הנחמה ההמונית הזו. מדוע ?

ה"אור החיים" מסביר שיעקב ביטא את הסיבה בטענתו: "כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי" – בלשון יחיד, "אָבֵל שְׁאוֹלָה". יעקב לא התכחש למציאות שבה יש לו בנים רבים אחרים, אך הוא הגדיר את יוסף כבעל מעמד מיוחד. עבורו, יוסף לא היה רק "עוד בן" בתוך המניין. הוא היה "בֶּן זְקֻנִים" (לז, ג), דמות ייחודית שאהבתה עמדה מעל ומעבר לכל קשר אחר.

בלשון ה"אור החיים": "אין כדי בכל בניו ובנותיו להתנחם עליו, כי אהבו מכל אחיו, לטעם הידוע בדברי הזוהר". הזוהר הקדוש מגלה לנו סוד עמוק: יוסף היה "צדיק יסוד עולם", דמות רוחנית ששיקפה את מהות נשמתו של יעקב באופן שלא היה קיים אצל שאר הבנים באותה עת. האהבה הזו לא הייתה העדפה הורית רגילה, אלא הכרה בחיבור נשמתי עליון.

סיכום: שיעור באבל

הסיפור הזה מלמד אותנו שיעור חשוב על טבע האבל והנחמה. ישנם סוגי אובדן שבהם ה"היגיון" של הכמות אינו רלוונטי. כאשר הקשר הוא איכותי וייחודי כל כך, שום תחליף או נחמה גשמית לא יכולים למלא את החלל. יעקב ראה ביוסף חלק בלתי נפרד ממהותו הרוחנית, וכשזה אבד, ה"אני" שלו נפגע באופן אנוש. הוא בחר לרדת אל בנו באבלו, ובכך לימד אותנו כי לעיתים, הנחמה היחידה היא ההכרה בעומק הכאב ובייחודיות האדם שאבד, עד בוא העת שבה האמת תתגלה והשבר יתאחה.