הוֹשַׁע נָא שִׂיחִֽים לְקֽוֹמְמָֽה הוֹשַׁע נָא
שנים רבות התעסקתי עם נוער נושר, נוער לא נושר, וגם הנוער שבאמצע... לבי מלא עד להתפקע על הנושא הטעון הזה, עם זאת, גיליתי במשך השנים, אודות המושג הקריטי ביותר, שהלואי ומטפלים רבים היו נחשפים אליו, מה שנקרא בעגה המקצועית 'ענוה טיפולית', היכולות שלנו לדברר אדם ולהובילו למקום יותר נכון עבורו, תלוי בראש ובראשונה לחיבור מכבד לאורח חיים ולדעותיו, גם אם לא נסכים במאום לאף פרט מהם. מה שיכול לחסל כל אפשרות לשינוי היא ההתנשאות, שהיא חמקמקה ולא נראית גם לא למתנשא, כשהוא קובע לזולתו כיצד יותר טוב להיות ולחיות. מה שנגע לי ללב המון פעמים, הן התגליות המפתיעות, שיש הרבה נערים, שהמסכה שהם עוטים על עצמם, ברצותם או שלא, היא סך הכל מסכה ולפעמים משמשת כמגננה כדי שאף אחד לא יחדור פנימה, לתוך הלב ולא יעשה שם שמות, כפי שרבים אחרים עשו.
הנקודה היא לא אם אתה מטפל מוצלח או בעל כושר ריטורי וסבלן, הדבק המדביק באמת הוא סוד של חיבור, כשאתה באמת אוהב את בר שיחך, אתה נותן למלים שלו להדהד, לא שולף תשובות מידיות, אתה מאפשר כמה שאפשר לשיח להיות ברמה גבוהה, ולפעמים מפגשים בלי שיח - הם עדיפים מעל מלל דחוס וטעון, אם הייתי מתבקש לעשות עשה ולא תעשה בעולם המורכב הזה, אז הלא תעשה היה מונצח במלים - אל תשתלט... כאשר החניך או הסובל מקבלים ממך כבוד והמון אמפתיה, והם חשים בזה מידית, כי הלב לא משקר כמו השפתיים, אז יש סיכוי שאי פעם יעלה הצעיר לדרך המלך, וזה יקרה רק כאשר הוא יבין מהי דרך המלך ואיפה היא, לפעמים השיח של חרשים גורם עגמה לשניכם, אתה משקיע את שעותיך במסירות נפש, והלה משתאה על כמות החפירות שגורמות לו מחנק.
כדי להתחיל להבין בני אדם, עלינו לפתח אישיות שיש בה המון הכלה, חמלה, אהבה וקבלה, טעות מתאזרחת בינינו, שלפעמים אין לנו מסוגלות לשתוק מול אידיאולוגיה הזויה שהומצאה בו ברגע, כדי להדוף את הטרוניות שמתקשרות אצלו להתנייה מעיקה ואוזקת. בשליחות קדושה של להשיב לב בנים על אבות, טעות אחת יותר מדאי, ולמרבה הצער, נעשות טעיות רבות מדאי מהרבה מאד אנשים, ואז הוא נהיה מה שנקרא עייף טיפול, הוא יבוא מנימוס, ולפעמים נעים לו שמישהו שם לב אליו, אך הנקודה שאתה מחפש מתכנסת פנימה ולא תבוא לידי ביטוי, זה לא קל להנכיח שיח פורה למי שלא הורגל שמכבדים אותו, החשדנות מול כל אחד, יושבת על חבית נפץ טעונה שכבר התפוצצה לא מעט פעמים.
התושיה לגלות משהו חדש אסור לה להערך מתוך לחץ להצליח, אלא מתוך ראש מורכן מול הדרו של הבורא. מי שלימד אותי להיות סבלן וענו, לפחות במידה שלא תזיק לאחרים היו הם עצמם, לפעמים נחרדתי ביותר להקשיב להסטוריה של טיפולים קודמים, שלא רק שלא ענו בצדק לשם הזה, אלא אף פצעו פצעים חדשים כואבים יותר, ופתחו את הישנים... ואז הכשלון מובטח, והקולר תלוי בידי מי שמחר יספר לכם כי הוא ממש מסר את הנפש בשבילו, ולא יודע למה הוא כזה כפוי טובה. ההפסד הוא בשניים, גם זה שאכן מסתבר השקיע לא מעט - ולחינם ממש, וגם זה שבשבילו השקיעו את מיטב הכסף והשעות - לא נושע בכלום.
בלילות טרופי שינה הייתי בוכה על הנשמות הללו, הן שאבו ממני ימים ולילות, ומכל אחד מהם למדתי, שאין באמת הבדל בין הבעייתי ביותר לבין מי שלא עושה לנו אף פעם צרות, אלא בעיקר בהתייחסות, כל אדם לא יכול שלא לברוח לפינה הקלה והבלתי מחייבת כאשר כלו כל הקיצין, אם בחור ישיבה שמע יותר פעמים משערות ראשו, מה שחושבים עליו, אזנו רגישה לכל הגה שבא מאנשים שגורמים לו התנייה לא נעימה. כדי לפורר את הרושם שהוא מתרשם לרעה למרות שיש לך כוונות טובות מכאן ועד ... אתה אמור לשתוק הרבה, לבלות אתו הרבה, הוא בוחן אותך, יסכים להיות הכי קרוב אליך, אבל לא מיד, עד שלא תפרק אותו מנשקו, ויש לו רק נשק אחד, העולם הפנימי הסגור באלף מנעולים עד שיבוא מישהו עם המפתח הנכון, מפתח שלא מרעיש ומשמיע צלצולים והוא מכוון היטב לתוך בית חללו של הלב השבור.
זכורני פעם אחת, הייתי עם צעיר אחד ביער שליד המקום שבו נאסף עם חבריו לישיבה של הזדמנות אחרונה, שוטטתי בלילות ליד העצים הריחניים השעה בישרה את הבוקר שעוד מעט יבוא, ובחשיכה גיליתי אותו, שבור ועזוב, כועס מאד בכעס שקט של חוסר אונים, אין לו בדיוק מה להסביר, אבל זה עולם שלם של מבוגרים אטומים לא מבינים, שיש להם חלומות וציפיות שלא מסוכרנות עם שום מציאות, הנער הזה לא חובק ולא נושק ולא האזינו להמיית לבו הבוכה מעולם, היינו שכובים על הדשא, שבידי ספר להעביר את הלילה עד הקצת הנערים... והוא שאל אם הוא יכול לשוחח אתי... פנינו היו אל הכוכבים הזרועים ברקיע העולה... שקט מיוחד של יקום ללא הפרעות, ולחש של איש צעיר שבור עם איש שנשבר בכל רגע מהשיחה... לא אשכח אותו לילה, הוא דיבר ואני הקשבתי, כמה אהבה לרבונו של עולם בקעה מלבו, כמה כמיהה לחיים טובים יותר, כמה רצון כן ואמיתי להחזיר גלגל שלא חוזר לעולם אחרונית... הרגשתי בקדושת השעה, בכיתי בלבי ומנסה בכוח שהדמעות לא תזלוגנה באורח בולט, אבל הבנתי שאסור להפריע לדיבור שהחל בשעה זו לגלות אותות ביטוי...
הרב, הוא ייבב, למה זה ככה, למה אני דפוק כל כך, שאני פה, איך לא מרחמים עלי, האם אני כל כך לא זכאי לאהבה ולרחמים? מישהו יודע את הקשיים שלי? האם כמה רגעים אצל רושם התרופות הכל יודע, יכולים להביא מזור אמיתי לעומק הפצעים שלי, לא יכולתי לענות, גם עינינו לא נפגשו, היינו בבחינת ישראל מסתכלים כלפי מעלה, הוא שאל מדי פעם אם זה בסדר שהוא מאריך ואני מקשיב לא מנימוס... אבל המשיך כשהבין שאין לי מה לענות, הוא חיפש מישהו שלא עונה, ולא מקצר אתו בדיבור, היה זה מוזר גם בשבילי נתינת האימון הזו הפתאומית, הוא הכאיב לי בתוככי הלב, כי הבנתי פתאום שהוא יונק כעת קוסטא דחיותא... עברו כמעט שלושה עשורים מאותו לילה, ועדיין אני נרעד בכל פעם כשאני נזכר בזה, הימים שחלפו מאז הביאו אותו למקום טוב יותר, הוא נישא ובנה בית... אבל מה שהוא סיפר לי אז, פצע אותי לא כל כך בכלל התכנים אלא בגלל המצב הנורא, בו ילדים כלואים בכלא בלתי נראה, לא חוסמים אותם ועושים בשבילם הכל, אך את לבם הפצוע אין מי שיכול לרפא, מסיבה פשוטה, כי הלב הזה לא מגלה כלום, החוצפות הזחוחות העויונות הילדותית, כל אלו הן מסכות עמידות בפני הלב הרגיש והטהור שפועם בפנים, ומשום מה חושב שהוא אמור להיות יושב בסתר הסתרים...
אין לך מה להגיד הרב? אתה שותק, בוכה? לא אוהב שמרחמים עלי, בסוף נדרשתי בעל כורחי לומר משהו, ובסוף יצא לי משהו בנאלי - אני אוהב אותך מוישי... שתדע, אני מרגיש זכות על האימון שנתת בי, אתה גילית לי את האוצר שבך, ואני לא יכולתי יותר להתאפק והתחלתי ליילל, אמרתי לו, אני ממש רוצה שתאמין לי שאין נשמה שאפשר להגיד עליה מלים כמו 'דפוק', או נוישר, או... משום ששנינו יודעים כעת, כי לא מחשבותיך מחשבותיהם, לא נשמתך הזכה כהרי בגדיך הצואים. ואתה יודע מה, מוישי? מי שכן יודע ובאמת זוכר את זה תמיד זה הבורא עולם, יתברך שמו, ראה את כוכבי השמים, טל של בוקר כמזיל לחות של דמעות, העולם היפה של היודע באמת מי אתה - ממתין לך, אתה אהוב אצל ה', וגם אם לא היית מי שהיית, היית אהוב, כי אתה אהוב... אחרי המלים הללו, שנאמרו קצת בקצרה, השתררה דממה, לא הוא דיבר ולא אני נדרשתי לומר משהו, רק נשימות מול הגובה של הרקיע המבין... שקט ועוד שקט ועוד...
בימים הבאים, היה מתקרץ אלי, אף אם הייתי עסוק, סתם לשבת, להרגיש... היה בינינו מבט כזה, של ברית נסתרת, אהבה שאינה תלויה בדבר שאין לה עבר וגם לא תהיה לה עתיד, אלא נטיעה של אהבה של ה', כשהוא מרד והיה רעש, אני הייתי מסתכל מרחוק, וכשהעינים נפגשו הושגה ההבנה הסודית בינינו, הוא לא פירגן מלים אוהבות בחזרה, וגם לא ציפיתי, הוא, בדרכו שלו חיפש המון להביע הערכה על אותו לילה שהיה גם הוא הפרת הסדר מצד מי שמופקד עליו, כה שמחתי שלא שעיתי לאותו קול פנימי שלחש לי לגרש אותו לביתן השינה מידית, משהו בי התרכך, ה' הציל אותי מבוא בדמים, זה לילה קדוש היה, שכעת בעת בוקר, אני נזכר בו... לא יכול שלא להתגעגע לאותם ימים, שנראו אז קשים מנשוא... תוהה איפה הוא היום ואיך... אבל האמינו לי, שהוא היה מורה שלי למקרים אחרים, בלעתי את הכמוסה הזו, שנותנת לך עוז להתאפק ולהכיל בהכלה שיש בה מקום ענקי להכל, ובאמצעותה אתה יכול לבלוע את הצפרדעים, ובכך לנקות אותם ממנו...
רבותי, מטפלים, מורים, הורים, עסקנים, אוהבי ה' ואוהבי אדם, זכרו נא זאת ותשימו על לב, כי בנים אלו הם בנים של פאר מקדושים, אשר הפגישנו אתם, שכינתא קדישא מלעילא בוחנת אותנו, כיצד אנו מתייחסים לבניו של מקום, בדור האחרון הזה, יש נשמות של עקבתא דמשיחא, אלו נשמות פצועות מפצעי אוהב הנאמנים, ההשגחה העליונה ציידה אותן בזירה משונה ומוזרה, וגרמה להן, בתחילת שנות חייהם להתחיל את מסלול החיים ממקום קשה עד בלתי אפשרי לסיכוי לעיני בני אדם, אל תפסידו את התפקיד הקדוש הזה, שפכו לב לפני אביהם שבשמים, שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, אל תרגזו איתם בדרך החיים שאך עתה הפציעה למסע חתחתים... היו כמשה ואהרן בכוהניו, משה העניו מאד - שפל וסבלן, ואהרן רודף שלום... הקושי הנורא לפעול מולם באצילות הוא בלתי נתפש, אבל זכרון של המהות, או של רגישות התפקיד שצריך להגדיר את עצמו מחדש כמעט בכל מפגש, יכול ללמד אותנו לעמוד דום מול נשמותיו המתוקות של ה'.
עשו זאת למען שמו באהבה.
הנקודה היא לא אם אתה מטפל מוצלח או בעל כושר ריטורי וסבלן, הדבק המדביק באמת הוא סוד של חיבור, כשאתה באמת אוהב את בר שיחך, אתה נותן למלים שלו להדהד, לא שולף תשובות מידיות, אתה מאפשר כמה שאפשר לשיח להיות ברמה גבוהה, ולפעמים מפגשים בלי שיח - הם עדיפים מעל מלל דחוס וטעון, אם הייתי מתבקש לעשות עשה ולא תעשה בעולם המורכב הזה, אז הלא תעשה היה מונצח במלים - אל תשתלט... כאשר החניך או הסובל מקבלים ממך כבוד והמון אמפתיה, והם חשים בזה מידית, כי הלב לא משקר כמו השפתיים, אז יש סיכוי שאי פעם יעלה הצעיר לדרך המלך, וזה יקרה רק כאשר הוא יבין מהי דרך המלך ואיפה היא, לפעמים השיח של חרשים גורם עגמה לשניכם, אתה משקיע את שעותיך במסירות נפש, והלה משתאה על כמות החפירות שגורמות לו מחנק.
כדי להתחיל להבין בני אדם, עלינו לפתח אישיות שיש בה המון הכלה, חמלה, אהבה וקבלה, טעות מתאזרחת בינינו, שלפעמים אין לנו מסוגלות לשתוק מול אידיאולוגיה הזויה שהומצאה בו ברגע, כדי להדוף את הטרוניות שמתקשרות אצלו להתנייה מעיקה ואוזקת. בשליחות קדושה של להשיב לב בנים על אבות, טעות אחת יותר מדאי, ולמרבה הצער, נעשות טעיות רבות מדאי מהרבה מאד אנשים, ואז הוא נהיה מה שנקרא עייף טיפול, הוא יבוא מנימוס, ולפעמים נעים לו שמישהו שם לב אליו, אך הנקודה שאתה מחפש מתכנסת פנימה ולא תבוא לידי ביטוי, זה לא קל להנכיח שיח פורה למי שלא הורגל שמכבדים אותו, החשדנות מול כל אחד, יושבת על חבית נפץ טעונה שכבר התפוצצה לא מעט פעמים.
התושיה לגלות משהו חדש אסור לה להערך מתוך לחץ להצליח, אלא מתוך ראש מורכן מול הדרו של הבורא. מי שלימד אותי להיות סבלן וענו, לפחות במידה שלא תזיק לאחרים היו הם עצמם, לפעמים נחרדתי ביותר להקשיב להסטוריה של טיפולים קודמים, שלא רק שלא ענו בצדק לשם הזה, אלא אף פצעו פצעים חדשים כואבים יותר, ופתחו את הישנים... ואז הכשלון מובטח, והקולר תלוי בידי מי שמחר יספר לכם כי הוא ממש מסר את הנפש בשבילו, ולא יודע למה הוא כזה כפוי טובה. ההפסד הוא בשניים, גם זה שאכן מסתבר השקיע לא מעט - ולחינם ממש, וגם זה שבשבילו השקיעו את מיטב הכסף והשעות - לא נושע בכלום.
בלילות טרופי שינה הייתי בוכה על הנשמות הללו, הן שאבו ממני ימים ולילות, ומכל אחד מהם למדתי, שאין באמת הבדל בין הבעייתי ביותר לבין מי שלא עושה לנו אף פעם צרות, אלא בעיקר בהתייחסות, כל אדם לא יכול שלא לברוח לפינה הקלה והבלתי מחייבת כאשר כלו כל הקיצין, אם בחור ישיבה שמע יותר פעמים משערות ראשו, מה שחושבים עליו, אזנו רגישה לכל הגה שבא מאנשים שגורמים לו התנייה לא נעימה. כדי לפורר את הרושם שהוא מתרשם לרעה למרות שיש לך כוונות טובות מכאן ועד ... אתה אמור לשתוק הרבה, לבלות אתו הרבה, הוא בוחן אותך, יסכים להיות הכי קרוב אליך, אבל לא מיד, עד שלא תפרק אותו מנשקו, ויש לו רק נשק אחד, העולם הפנימי הסגור באלף מנעולים עד שיבוא מישהו עם המפתח הנכון, מפתח שלא מרעיש ומשמיע צלצולים והוא מכוון היטב לתוך בית חללו של הלב השבור.
זכורני פעם אחת, הייתי עם צעיר אחד ביער שליד המקום שבו נאסף עם חבריו לישיבה של הזדמנות אחרונה, שוטטתי בלילות ליד העצים הריחניים השעה בישרה את הבוקר שעוד מעט יבוא, ובחשיכה גיליתי אותו, שבור ועזוב, כועס מאד בכעס שקט של חוסר אונים, אין לו בדיוק מה להסביר, אבל זה עולם שלם של מבוגרים אטומים לא מבינים, שיש להם חלומות וציפיות שלא מסוכרנות עם שום מציאות, הנער הזה לא חובק ולא נושק ולא האזינו להמיית לבו הבוכה מעולם, היינו שכובים על הדשא, שבידי ספר להעביר את הלילה עד הקצת הנערים... והוא שאל אם הוא יכול לשוחח אתי... פנינו היו אל הכוכבים הזרועים ברקיע העולה... שקט מיוחד של יקום ללא הפרעות, ולחש של איש צעיר שבור עם איש שנשבר בכל רגע מהשיחה... לא אשכח אותו לילה, הוא דיבר ואני הקשבתי, כמה אהבה לרבונו של עולם בקעה מלבו, כמה כמיהה לחיים טובים יותר, כמה רצון כן ואמיתי להחזיר גלגל שלא חוזר לעולם אחרונית... הרגשתי בקדושת השעה, בכיתי בלבי ומנסה בכוח שהדמעות לא תזלוגנה באורח בולט, אבל הבנתי שאסור להפריע לדיבור שהחל בשעה זו לגלות אותות ביטוי...
הרב, הוא ייבב, למה זה ככה, למה אני דפוק כל כך, שאני פה, איך לא מרחמים עלי, האם אני כל כך לא זכאי לאהבה ולרחמים? מישהו יודע את הקשיים שלי? האם כמה רגעים אצל רושם התרופות הכל יודע, יכולים להביא מזור אמיתי לעומק הפצעים שלי, לא יכולתי לענות, גם עינינו לא נפגשו, היינו בבחינת ישראל מסתכלים כלפי מעלה, הוא שאל מדי פעם אם זה בסדר שהוא מאריך ואני מקשיב לא מנימוס... אבל המשיך כשהבין שאין לי מה לענות, הוא חיפש מישהו שלא עונה, ולא מקצר אתו בדיבור, היה זה מוזר גם בשבילי נתינת האימון הזו הפתאומית, הוא הכאיב לי בתוככי הלב, כי הבנתי פתאום שהוא יונק כעת קוסטא דחיותא... עברו כמעט שלושה עשורים מאותו לילה, ועדיין אני נרעד בכל פעם כשאני נזכר בזה, הימים שחלפו מאז הביאו אותו למקום טוב יותר, הוא נישא ובנה בית... אבל מה שהוא סיפר לי אז, פצע אותי לא כל כך בכלל התכנים אלא בגלל המצב הנורא, בו ילדים כלואים בכלא בלתי נראה, לא חוסמים אותם ועושים בשבילם הכל, אך את לבם הפצוע אין מי שיכול לרפא, מסיבה פשוטה, כי הלב הזה לא מגלה כלום, החוצפות הזחוחות העויונות הילדותית, כל אלו הן מסכות עמידות בפני הלב הרגיש והטהור שפועם בפנים, ומשום מה חושב שהוא אמור להיות יושב בסתר הסתרים...
אין לך מה להגיד הרב? אתה שותק, בוכה? לא אוהב שמרחמים עלי, בסוף נדרשתי בעל כורחי לומר משהו, ובסוף יצא לי משהו בנאלי - אני אוהב אותך מוישי... שתדע, אני מרגיש זכות על האימון שנתת בי, אתה גילית לי את האוצר שבך, ואני לא יכולתי יותר להתאפק והתחלתי ליילל, אמרתי לו, אני ממש רוצה שתאמין לי שאין נשמה שאפשר להגיד עליה מלים כמו 'דפוק', או נוישר, או... משום ששנינו יודעים כעת, כי לא מחשבותיך מחשבותיהם, לא נשמתך הזכה כהרי בגדיך הצואים. ואתה יודע מה, מוישי? מי שכן יודע ובאמת זוכר את זה תמיד זה הבורא עולם, יתברך שמו, ראה את כוכבי השמים, טל של בוקר כמזיל לחות של דמעות, העולם היפה של היודע באמת מי אתה - ממתין לך, אתה אהוב אצל ה', וגם אם לא היית מי שהיית, היית אהוב, כי אתה אהוב... אחרי המלים הללו, שנאמרו קצת בקצרה, השתררה דממה, לא הוא דיבר ולא אני נדרשתי לומר משהו, רק נשימות מול הגובה של הרקיע המבין... שקט ועוד שקט ועוד...
בימים הבאים, היה מתקרץ אלי, אף אם הייתי עסוק, סתם לשבת, להרגיש... היה בינינו מבט כזה, של ברית נסתרת, אהבה שאינה תלויה בדבר שאין לה עבר וגם לא תהיה לה עתיד, אלא נטיעה של אהבה של ה', כשהוא מרד והיה רעש, אני הייתי מסתכל מרחוק, וכשהעינים נפגשו הושגה ההבנה הסודית בינינו, הוא לא פירגן מלים אוהבות בחזרה, וגם לא ציפיתי, הוא, בדרכו שלו חיפש המון להביע הערכה על אותו לילה שהיה גם הוא הפרת הסדר מצד מי שמופקד עליו, כה שמחתי שלא שעיתי לאותו קול פנימי שלחש לי לגרש אותו לביתן השינה מידית, משהו בי התרכך, ה' הציל אותי מבוא בדמים, זה לילה קדוש היה, שכעת בעת בוקר, אני נזכר בו... לא יכול שלא להתגעגע לאותם ימים, שנראו אז קשים מנשוא... תוהה איפה הוא היום ואיך... אבל האמינו לי, שהוא היה מורה שלי למקרים אחרים, בלעתי את הכמוסה הזו, שנותנת לך עוז להתאפק ולהכיל בהכלה שיש בה מקום ענקי להכל, ובאמצעותה אתה יכול לבלוע את הצפרדעים, ובכך לנקות אותם ממנו...
רבותי, מטפלים, מורים, הורים, עסקנים, אוהבי ה' ואוהבי אדם, זכרו נא זאת ותשימו על לב, כי בנים אלו הם בנים של פאר מקדושים, אשר הפגישנו אתם, שכינתא קדישא מלעילא בוחנת אותנו, כיצד אנו מתייחסים לבניו של מקום, בדור האחרון הזה, יש נשמות של עקבתא דמשיחא, אלו נשמות פצועות מפצעי אוהב הנאמנים, ההשגחה העליונה ציידה אותן בזירה משונה ומוזרה, וגרמה להן, בתחילת שנות חייהם להתחיל את מסלול החיים ממקום קשה עד בלתי אפשרי לסיכוי לעיני בני אדם, אל תפסידו את התפקיד הקדוש הזה, שפכו לב לפני אביהם שבשמים, שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, אל תרגזו איתם בדרך החיים שאך עתה הפציעה למסע חתחתים... היו כמשה ואהרן בכוהניו, משה העניו מאד - שפל וסבלן, ואהרן רודף שלום... הקושי הנורא לפעול מולם באצילות הוא בלתי נתפש, אבל זכרון של המהות, או של רגישות התפקיד שצריך להגדיר את עצמו מחדש כמעט בכל מפגש, יכול ללמד אותנו לעמוד דום מול נשמותיו המתוקות של ה'.
עשו זאת למען שמו באהבה.