מחשבות אחרי ל"ג בעומר

שנים על גבי שנים התנהלה ההילולא במירון על מי מנוחות.
אף אחד לא חשב שאי פעם זה ישתבש.
אבל משנת תש"פ דברים התחילו לחרוק.
בשנת תש"פ היה מי במגיפה.
מגיפת הקורונה השתוללה במלא עוזה, וההר היה סגור ומנוצר.
בשנת תשפ"א היה מי בחניקה.
מ"ה אנשים נספו בחצות הלילה, וההילולא נפסקה מאליה.
בשנת תשפ"ב היה מי ינוע ומי יטרף.
המדינה ניסתה לנהל את האירוע, וכצפוי הכל השתבש.
ובשנת תשפ"ג זכינו למנוחה קמעא, והיה מי ינוח ומי ישקט.
אנ"ש ניהלו את האירוע, והכל זרם על מי מנוחות.
אבל אז הגיעה שנת תשפ"ד, ושוב הכל השתבש, והיה מי בחרב.
המלחמה השתוללה במלוא עוזה בכל החזיתות, וההר היה שטח צבאי סגור.
ואילו השנה שוב הכל התנהל על מי מנוחות.
אז למדתי מזה שתי תובנות:
א. שאנחנו לא יודעים על מה בכלל צריך להתפלל שלא ישתבש, כי בכל פעם צץ משהו שלא דמיינו.
ב. שאנחנו לא יודעים כמה צריך להודות על מה שלא משתבש.