ראיתי - לקחתי מוסר

ידועה הגמ' בתחילת סוטה:
"למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה - לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף"

מקשים העולם: מי שרואה את הסוטה בקלקולה, דווקא הוא צריך לקבל עליו נזירות, הלא הוא גם ראה את האסון של ריבוי שתיית היין כאשר בטנה צבה וירכה נופלת, אם אכן הוא מודע להשלכות הללו, מדוע איפוא דווקא עליו נדרש לקבל נזירות?

אבל למדנו מזה יסוד גדול, למרות והרואה ודאי התחזק והבין את המסר, אבל מחר בבוקר השמש שוב תזרח והוא ג"כ ישוב למעשיו כבראשונה, ומעתה שני דרכים נצבות לפניו, האחת לחשוב על המסר רגע אחד ומכאן להמשיך כרגיל את שגרת החיים, אבל הדרך השנייה עליה אומרת התורה - לכו בה, היא לראות מה הוא יכול לקחת מזה אתו לחיים כדי שהוא לעולם לא יגיע לאותו מצב אותו ראה, לכן כדי שהתעוררות הזאת תשמר ותעשה רושם עליך לקבוע אותה בליבך, מיד תדור בנזירות, ובכך תשמר את החיזוק והוא לא יפרח כלעומת שבא.

האבא השיכור

משל למה"ד, לאבא שהיה ידוע כנהנתן ושתיין ומנהגו היה לשתות לשוכרה ולהתגולל בקיאו כל ימיו,

שני בנים היו לו, האחד דבק במסורת והלך בעקבות אביו, השני לעומת זאת נעשה לאיש משכיל ומעולם לא דרך על מפתן בית המרזח, שאלו אותם מדוע דרכיכם כה שונות זו מזו, מה גרם לכ"א מכם לבחור את דרכו?

ושניהם ענו אותו תשובה: אבא !

הבן השתיין אמר - מה אבא עושה אני עושה, מה אפשר לדרוש ממני אם כל ימי ראיתי ראיתי רק יין מול העינים,

הבן החכם לעומת זאת בחר לראות את הריקנות שבחיי אביו, ולכן התנזר לחלוטין מהיין, והוא הגיע לאן שהגיע דווקא בגלל שראה את התוצאה של שתיית היין ומזה השכיל שלחיות כך לא שייך,

מפליא איך אותו מראה יכול לגרום לשני צדדים קיצוניים, היצר אומר תמיד להמשיך את החיים כרגיל, אבל החכם מבין שה' נתן לו לראות את הסוטה או כל קלקול אחר כדי להתחזק ולהבין לאן האדם יכול להגיע אם ילך אחר יצרו כסוס כפרד.

הוא שאומר השערי תשובה "אם האדם לא עורר נפשו מה יועילוהו המוסרים, כי אע"פ שנכנסים בלבו ביום שמעו, ישכחם היצר ויעבירם מלבבו",

אל נא נהיה כעמלק, אשר ראו ונבהלו כשאר אלופי אדום בקריעת ים סוף, וזה לא מנע מהם לבוא ולהילחם בישראל,
אם נבהלת, מדוע לא הפקת את הלקח, אלא שכן, אם לא מחליטים לחשב מסלול מחדש חוזרים מהר מאוד חוזרים לנקודת המוצא, המוסר נכנס מהאוזן האחת ויוצא מהאוזן השנייה.

למען לא ניגע לריק

ר' יענקלה גלינסקי היה מספר, הלכתי ברחובה של עיר והנה לנגד עיני מחזה מעורר תמיהה,

שני עובדי אדמה שעובדים קשה, האחד חופר והשני מכסה, ושוב הראשון חופר והשני מכסה,

מה העבודה הזאת לכם? מדוע לחפור ולכסות אם אינכם שמים זרעים, שאלתי,

אנחנו נסביר לך, הם אומרים, איננו טיפשים או משועממים, בעיקרון היה אמור לבוא אתנו עובד שלישי שהיה האחראי לשים את הזרעים והוא בושש מלבוא, אבל זה לא נוגע אלינו, אנחנו ממשיכים את תפקידנו נאמנה..,

מי שמתעורר והלב נפתח, זה הזמן לזרוק זרעים שאיתם הוא ישתנה ויפרח כתמר,

כך גם בעניין התפילה, העיקר בה הוא לב נשבר, לכן מיד בצרה צריך לשאת תפילה עוד כשהלב רותת, אדם יכול לשמוע על מקרה מצער וחושב לכשיהיה בכותל אתפלל, או כשהמלך ייצא לשדה ובגדי שוב ילבינו, אבל מה שצריך הוא מיד לשאת עיניים לשמים כשהלב חם, אפשר להתחזק במצוות צדקה למשל, ולחשוב לכשיהיה לי - אתרום מיד לצדקה, ועד שיש כבר הרגש מתקרר.

וכן רואים במנחה של יום כיפור, כאשר כולם לבושים כמלאכים מתכסים לבן ואינם יודעים מה יהיה משפטם, זה הזמן שקוראים 'פרשת עריות', דווקא אז חשוב להזהיר על דברים שלא עולים על לב איש מישראל?, אתמהה!

אלא שלא יעזור להזהיר על כך בשעת מעשה, דווקא בזמן העלייה זה הזמן לשים את הגדרות ולקבוע שמהיום אני לא נשאר היכן שהייתי, אחרת מהר מאוד אוכל למצוא את עצמי באותו המדרון.

נחשון או גרשון ?

מעניין לעניין באותו עניין,
ידועים דברי רש"י בפרשתן, מדוע בפרשת הנשיאים הם באו והתנדבו תחילה, זאת משום שבמלאכת המשכן הם ישבו בצד וחיכו להשלים מה שיהיה חסר, וכך העבודה נגמרה בלעדיהם, ולכן כאן הם קפצו ראשונים,

מוצאים אנו כאן את החשיבות של הזריזות, כשנותנים לזמן להפליג האוניה כבר יכולה להרים מפלסים,

כך גם בעת קבלת התורה, כולם ענו מיד 'נעשה ונשמע' עד שנקראנו 'עמא פזיזא', מה הלחץ והלהיטות, אי אפשר לחכות קצת, מה יקרה?, אולי אם תחשבו מעט תגלו שהיא אינה מתאימה לכם,

התשובה שכל התקררות משאירה מקום ליצר הרע ומורידה את ההתלהבות,

הרמב"ן בס' אמונה ובטחון אומר עה"פ "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", פירושה אם יש אדם התעוררות – "אם תעירו", אזי "עד שתחפץ", יתפיסנה בפעולה מעשית.

מסופר על דרשן צעיר שדרש מעניין קריעת ים סוף, הוא סיפר על גרשון שהתכונן לקפוץ לים, הוא חשב מהיכן ואיך לקפוץ, הוא אמר לשם יחוד ויהי נועם וטבל כ"ו טבילות, וכך דן עם עצמו אם עושה מעשה זה לשם שמים ולא לשם התפארות,

כל הקהל מנסה לתקן את הדרשן, אדוני קראו לו נחשון - לא גרשון, אך הוא בשלו, מתרגש ומתלהב מהסיפור, בלי לשים לב לקולות הרקע,

אבל, וכאן האבל הגדול - ממשיך הדרשן: תוך כדי לבטיו של אדון גרשון, הגיע נחשון מיודעינו וקפץ מיד בלי להתמהמה,

היו אולי הרבה שרצו חשבו והאמינו, אבל המעלה של נחשון זה שהוא קפץ, בלי לשאול שאלות, פשוט קפץ.

עד שהפריץ ימות...

היה פעם שודד ידוע, שרק לאחר מרדפים בלתי נגמרים הוא נתפס, ומיד נשפט לתלייה, הפריץ הגיע במיוחד לראות את סופו של הברנש, ובעומדו על הגרדום הציעו לו לבחור שלושה בקשות אחרונות כמקובל באותו מחוז, מה תרצה לאכול?, מה תרצה לשתות?, והיכן תרצה להיקבר?,

אני רוצה אבטיח!, הוא אמר מיד, אבל עכשיו חורף, מאיפה נביא לך אבטיח?, אבל אני רוצה, ואני מוכן לחכות, לא אכפת לי!,

טוב אין מנוס, חייבים לחכות, חיכו וחיכו עד שהביאו לו את האבטיח המיוחל,

כעת מכינים שוב את החבל, והוא נשאל, מה תרצה לשתות? והוא ענה, כוס שלג!

אבל אין, אבל אני רוצה ואינני ממהר לשום מקום, וכך עבר קציר כלה קיץ, השלג נערם, ואיתו החבל,

וכעת בפעם האחרונה, היכן תרצה להיקבר, והאיש משיב בעודו מצביע על הפריץ, "על יד הפריץ חפץ אני להיקבר"..