תחשוב טוב יהיה טוב

"ולא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עינכם", הקדים הלב לעין, וכן בירושלמי הביא פס' זה, וכתב "אמר הקב"ה אי יהבת לי ליבך ועינך, אנא ידע דאת דילי", וכמו בפס' שהקדים הלב לעין,
ואילו ברש"י כתב "עין רואה והלב חומד", הקדים העין ללב, מדוע כתב רש"י הפוך?, ומסברא נראה כמו שכ' רש"י, כי אם העין לא תראה איך הלב יחמוד, מדוע א"כ הקדימה התו' את הלב לעין?,

הישוב עפ"י המלבי"ם: תלוי!, בשעת העבירה ממש העין קודמת ללב, היא רואה ובגלל זה הלב חומד, אבל כשבאים לתהות אחר שורש הדברים, מדוע בכלל העין ראתה ונשרפה?, התשובה היא שעיקר מלחמת היצר לא הייתה רק בראיה זו, המלחמה הייתה עוד לפני כן, כי אם היה משקיע לקבוע בליבו שאין לו שייכות לדבר, ובליבו הייתה תשוקה רק לקרבת אלוקים גם היה מתגבר בקל.

ידוע הרמב"ם שאומר מה העצה לשמירת העיניים, "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד", כשהלב מתמלא בטוב הוא לא יחפש למלאות ברע, רק כשבלב אין אהבה אחרת של חכמה יצטרך האדם לחפש להתמלאות בתאוות, לכן העצה להינצל ממחשבת עריות שהלב יתמלא מהתורה ושוב גם לא יחפוץ בהנאות אחרות, הוא שאומר החסיד בחוה"ל "אין שני אהבות שוכנות בלב אחד".

אולי זהו שכתוב על כלב "וימלא אחרי", וברש"י "וימלא את ליבו אחרי", מי שממלא אותו קדושה ויראת שמים בכלל לא יעניין אותו שאר הדברים, כי לא חסר לו מאומה.

ללמדנו בא הדבר כי העין לא רואה עד שהלב רוצה בכך, ואין לבעל הדין לומר שהניסיון הגיע אליו בלי הכנה, כי ההכנה הייתה צריכה להיות היכן האדם מעמיד את עצמו, העבודה צריכה להיות בכל החיים ע"מ שאותה עבירה לא תהיה שאיפת ותשוקת ליבו וממילא גם לא ייכנס לניסיון, לכן מבקש מאיתנו ה', "תנה בני ליבך לי", ואם תיתן אותה ממילא "עינך דרכי תצורנה".

הרב מבריסק היה מבאר, כיצד שייך להסתכל על הציצית והיא תזכיר את הים והשמים וכסא הכבוד, וכי כל הרואה פתיל תכלת כבר יקשר זאת לכיסא הכבוד ע"י שתכלת דומה לים שדומה לרקיע שדומה לכסא הכבוד, ומאידך גיסא, ישנה הלכה שאסור לראות בגדי צבעונין תלויין של אשה המכירה, ולכאו' גם אם מכירה האם די בהבטה על הבגד בלבד, וכבר זה יבוא להרהור.

התשובה היא שכן, אין גבול למה שהאדם יכול להביא את עצמו ע"י רצונו ושאיפת ליבו, אם אדם חושב כל הזמן על הקב"ה הוא גם יראה מיד בכל צבע תכלת את כסא הכבוד, ומאידך, מי שהראש שלו באשה שמכירה גם הבגדים שלה כבר יכולים להביא אותו להרהר בה.

וכתוב בגמ' על רב אידי שהניח את הכלה על כתפיו כי הייתה דומה עליו ככשורא, אם הראש שלו לא היה שם כלל אין ספק שאפילו מעשה שכזה לא יביא הרהור, משא"כ אדם שכן חושב ע"ז מספיק בגד תלוי שכבר יעשה לו הרהור.

כמו כן מצינו לגבי יצחק עליו נאמר "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים", הרי לא היה שם רק גמלים גם רבקה ונערותיה היו שם, אלא שכל מה שהוא ראה זה רק את מה שרצה לראות עד שכלל לא ראה את הנשים, ומאידך אצל עשיו מצינו איפכא, ובפגישתו עם יעקב דבר ראשון כתוב "וירא את הנשים", למרות שהיה שם גם גמלים ובנים דבר ראשון הוא רואה מייד את הנשים.

ובמעשה גבי תלמידו של ר' יהושע בן פרחיה כשאמר לרבו "כמה נאה אכסניא זו, א"ל אחד מתלמידיו רבי עיניה טרוטות, א"ל רשע בכך אתה עוסק", נדייק, הוא אמר לו "עוסק" ולא רואה, כי אם לזה שמת לב סימן שזה העסק שלך, ואפשר לבחון שלא בלבד שאדם רואה את מה שעוסק וחושב עליו, אלא גם מדבר מתוך הרהורי ליבו, ולכן אצל ריב"פ כל עניינו של יופי כשמדברים על אשת איש הוא רק על מעשיה, אבל תלמידו אפי' לא חשב אולי מה שמונח ב'יפה' של רבו הכוונה ליופי במעשים, כי הוא בכלל לא רואה לנגד עיניו יופי במידות, אצלו המילה יפה מתייחס מיד ליופי חיצוני.

רש"י אומר שהמילה "תתורו" והמילה "לתור" שורש אחד להם, מה הכוונה במילה זו?, כשלאדם יש שני דרכים, והוא הולך באחת מהם מחמת בחירתו, זה נקרא לתור, ולכן למבואר הקדימה התו' את הלב לעין לומר כי אם אדם תר אחרי תאוותיו אין ספק כי הוא בחר בדרך זו, ואין לו לומר כי הוא נסחף לשם בלי יכולת לצאת, הדרך להגיע לשם היא תחת שליטתך בלבד.

ואותו דבר אצל המרגלים, הם ראו ואמרו את האמת, אבל התביעה היא למה בחרתם לקבוע שלכן ה' לא אוהב אתכם, ושאין סיכוי, הבעיה היא לא מה שראיתם, אלא הפירשון המעוות למה שראו עינכם, ראיתם ארץ טובה, הייתם צריכים להבין שה' רוצה לתת לכם שפע רב, ראיתם שהארץ אוכלת יושביה, זה כדי שתוכלו ללכת באין מפריע, וכן עזה"ד.

מסקנת הדברים: כל דבר בחיים נקבע לפי איך שאנו רוצים להתסכל עליו, לכ"א יש חצי כוס מלאה וחצי רקה, השאלה על מה להתבונן, יש שבשבילו גם לקום בבוקר זה בונוס, הכל מתנה מה' ומה שאין לו לא קשור אליו, ואילו השני תמיד יהיה ממורמר, מי לנו גדול מהמן שהיה לו עושר ובנים וכולם השתחוו לו, ומספיק יהודי אחד שלא משתחווה לו שיהרוס לו הכל שלא יהיה שווה כלום בעיניו.

זהו השורש של 'לב טוב', שגורם תמיד לראות בעין טובה, שעליה אמר ריב"ז רואה אני את דברי ראב"ע מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם, הכל קשור ללב, יש מי שירגיש שאין לו, ויש מי שתמיד ישמח מרוב כל,

הדבר יסודי בכל תחומי החיים, הן בבין אדם למקום, לראות שהוא נותן לנו כל הזמן רק טוב ועוד יותר טוב, והוא כמובן מדד האושר שבבין אדם לעצמו והמפתח לחיים מאושרים.

וזה גם הקובע בבין אדם לחברו, אפשר לראות בכ"א את הטוב שבו או את הרע שבו כיון שלכ"א יש הרבה משני הצדדים, ולכן המרגלים נתבעו ע"ז שלא לקחו מוסר ממרים שדברה על משה, ואפי' שק"ו פירכא, היא דברה על משה והם על עצים ואבנים, אלא שהעיקר בכל דבר אם רואים ומסתכלים על הרע או על הטוב, כיון שהשורש להכל הוא אחר ושמו - עין רעה.

התניא כותב לא רק לא לומר רע על השני, אלא גם לא לחשוב עליו רע, וכל זאת כדי לא להרגיל את מידת עין רעה.

החובת הלבבות מביא סיפור על תלמידים שראו נבילה ואמרו כמה מסרחת נבילה זו, אמר להם רבם כמה לבנים שיניה, אפשר תמיד להסתכל על הטוב ולהתמקד בו, אז למה לא לעשות את זה.

"אורח טוב מה הוא אומר כל מה שעשה בעה"ב לא עשה אלא בשבילי אורח רע אומר כל מה שעשה לא עשה אלא בשבילו", נו אז עם מה האמת מי השקרן, התשובה היא גם וגם, והכל תלוי בך איך תברח להסתכל על הדברים, ודאי גם בלעדיך היה מכין בעה"ב את הכל, אבל למעשה כשהכין חשב באותה מידה גם עליך האורח, העין טובה יכולה להסתכל בכל דבר על הצד הטוב.

"לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם", יש להקשות מהו הייתור במילים 'לך אל נמלה' די היה לכתוב, עצל - ראה דרך הנמלה וחכם, וגם ישאל כל עצל שנאמר לו זאת אם אני עצל איך אני ילך ויעשה את הצד הראשון?, אלא ודאי שאין כאן איזה סגולה שעצל רואה נמלה ומתעורר ממנה, הוא כבר ראה רבבות נמלים ברחוב ולא ניסה ללמוד מהם, אבל אומר שלמה המלך אתה רוצה באמת לא להיות עצל, אז תעשה את הצעד הראשון ותלך לנמלה, לא מספיק שתראה נמלה ברחוב זה לא יעורר אותך בלי לרצות לראות ולהבין דרכיה, אלא רק כשתביא את עצמך ולבך עליה או אז כשתראה אותה תבין כמה אפשר להשיג על ידי הזריזות.

הסיפור על ר"ע ידוע, וכשראה אבנים שחקו המים, ויאמר: אם המים שהם כה רכים אבנים קשות שוחקים, לבי הרך אם רק יטרח ודאי יבין ד"ת עמוקים, וכי כל האנשים לא ראו את האבנים הללו?, איך הם בכ"ז נשארו עמי הארץ, אלא שלא לוקחים את המסר הזה לחיים כי הם פשוט לא חפצים למצוא את המסר הזה, רבי עקיבא רצה כל כך לדעת את התורה, ומה אעשה והיא ארוכה מיני ארץ, או אז כשראה את האבנים מייד השכיל לנכון שודאי יש לו את הכח לתחבר לתורה.

אבי תורת המוסר ר' ישראל סלנטר, כשראה סנדלר שמשתמש עם המעט אור שנשאר לו למד מכך יסוד גדול כל זמן שהנר דולק אפשר עוד לתקן, למרות שכבר רבות בשנים כולם השתמשו עם האור שנשאר וזה מאוד ברור למה, אבל הוא ראה בזה ושם לב למה שאף אחד לא ראה או יותר נכון לא רצה לראות, שגם הזמן הוא כה יקר וצריך לנצל כל רגע.

ומכאן שאין הדבר תלוי אלא בי, מי שרוצה להיות גדול בתורה הוא יגדל בלי מניעות, וגם בבין אדם לעצמו אין מצב או נתון בביטוח לאומי שאמור לעשות אדם עצוב, אלא השאלה איזה משקפיים מעדיפים ללבוש, העיקר ללבוש את המשקפיים של האמונה, בה יודעים ש'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד', ומסתכלים בעין טובה על כל מה שה' נותן, השכילך בדרך זו תלך.