איזהו עשיר

היו היה מלך רחמן, שלא יכל לראות עני פלוני האוסף נדבות בשער המלך,
ויאמר המלך בליבו לשלוח פקידים דבר יום ביומו לתת לו כדי מחייתו,
לימים ויקר מקרה בו השתאו פקידי המלך מלהגיע, עד שהעני חשב לתומו כי באותו יום יצום לילה ויום,
אבל אז לפתע פתאום וסריסי המלך הגיעו,
העני כ"כ שמח עד שעשה פרסומי ניסא לכל באי שער המלך והודיע כי כל קווי המלך לא יבושו,
כששמע ע"כ המלך התמלא חמה, אתה לא נכלם כשאני מביא לך יום יום די מחסורך ורק כשאיחרתי נזכרת כמה אני נותן לך !?,

אלא ודאי ההודאה על הנס תכליתה לזכור בעצם מי נתן לי את כל החיים, מרוצת החיים משכיחה ממנו את זה האמת, אבל מהנסים המפורסמים אנחנו נזכרים גם בכולם.
לפעמים אנחנו נוטים לראות רק את החסרונות, לא לראות את התמונה כולה ומתמקדים במה שאין לנו, אבל כאן מלמדים אותנו ללכת על גדול, לדעת שכל בוקר שאני קם זה בונוס, כל המציאות שלנו בעולם כיהודים כלומדי התורה זה כבר בונוס אדיר, לכן את כל מה שאין, צריך לקחת בפרופורציה ובגודלו הטבעי.

אדם נוטה להודות רק על הכוס שהייתה ריקה ונתמלאה, כמו על האירנים שעד עתה חשבנו שיש ממי לפחד וגילנו שלא, אמנם העיקר לזכור את כל החסדים שבכל יום.

*
רק כדוגמא, כמה עולה מכשיר דיאליזה ביתית, זה דבר שרק מיליונרים חולי הכליות מסוגלים לרכוש לעצמם, אבל יש יותר עשירים מהם, והם אלו שיש להם כליות מתפקדות ולא צריכים את כל זה, אנחנו באמת מיליארדים והעשירים באמת לו נתבונן בכך!

במח יש מאה מיליארד תאי עצב שלכל אחד יש קשר עם עד עשרים וחמש אלף תאים אחרים, מוח ממוצע חושב כשבעים אלף מחשבות ביום, והוא עובד כמו שעון בשונה מהכספומט למשל שבד"כ לא תקין, מה שכבר שיש לנו אינו שווה ערך לכל הממון שבעולם, וכשנראה כמה אנחנו עשירים נודה לה' על כל רגע ולא רק כשמקבלים תזכורת.

בינו נא זאת, כמה היית מוכן למכור אוזן אחת שלך, מיליון שקל לא מספיק, לכן זה אומר שיש ברשותך נכסים של יותר ממלייארד שקל, כמו שאמר הגאון שעשי"ר ר"ת עינים שינים ידים רגליים, אם יש לך אותם נכנסת לרשימת עשירי העולם!

*
ומה בכ"ז גורם לנו לראות בשעת שיגרה רק את החמש אחוז של הכוס הרקה?, למה אנחנו יכולים להרגיש שחסר לנו?

נראה כי הקנאה המוציאה את האדם מן העולם היא זו שעומדת בעורכיו ועושה את כל האוצרות שיש לנו כחסרי ערך, אין למשל סיבה לקנאות באיזה אחד שנהיה עשיר כקרח, אם תפנים שגם אתה עשיר גדול עם כל מה שיש לך.

יש לו לבעל הדין לומר, בסדר, יש לי הרבה, אבל גם לעשיר יש את כל זה ובנוסף יש לו עוד עשר מיליון בצד, ואף אתה אמור לו, הרי אינך מקנא וחושב כי לשנינו יש מלייארד אבל לו בנוסף למלייארד יש לו עוד כמה מליונים, כי הקנאה עושה שאתה רואה רק את אותם מיליונים, כאילו אם אין לך אותם אין לך עוד כלום.

*
מסופר, ביום מושלג וקפוא, התהלכו לעמק היער תליין וגנב שנידון לתליה והלכו כדי להביאו לגרדום שנמצא אי שם בין צמרות העצים, וכך על אם הדרך התאונן הגנב 'אוי כמה קר לי, לא חשבתי שכך יראו הדקות האחרונות לחיי', אמר לו התליין, אתה מתלונן??, אני עוד צריך לחזור...

אדם רואה את הבעיות שלו כאילו העולם מתחיל ונגמר בהם, מה שאין לו הוא בשבילו כל עולמו, וכאותו המן האגגי שרק אחד לא השתחווה לו, ומבחינתו כבר הכל לא שווה כלום, אבל לו נתבונן נראה את מה שכן יש לנו ולא חסר, ונהיה תמיד העשירים האמתיים.

ישנה סתירה, פעם אחת כתוב 'יש לו מנה רוצה מאתיים', ופעם אחרת כתוב 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו', איך נכלכל את שתי המימרות, האם לאדם כן יש חצי מתאוותו או שאפי' את זה אין לו?

התשובה היא, שהן אמת שהאדם מת עם חצי מכמה שרצה, אבל מה שהיה לו אינו נכלל בחצי מתאוותו, כי כל תאוותו הייתה רק למאה השניים, עד שהראשונים כלל לא נחשבים בעיניו שמילא תאוותו בהם, וכל זאת כי רואים רק את מה שאין לנו וממילא גם מקנאים למה לשני יש, אבל הדרך לאושר היא כשנראה את מה שכן יש ויש הרבה.
[אולי המשך לזה בפוסט הבא מעניין ה'קנאה' אי"ה].