ברצוני להציע לפני יושבי חו"ר הפורום כמה נקודות בענינים פנימיות לשון הקודש. רק אציין, כי הדברים שייכתבו יהיו דברים כבדים, ארוכים, ומלאי הקדמות.
מטרת המאמר
המאמר נכתב כתוצאה מאשכול 'מילים ושורשם' העוסק בשורשי לשון הקודש, ותגובה שרציתי לכתוב התארכה עד שהגיעה למאמר שלם. על כן, מחמת שזה נפרד מהמאמר, אכתוב סיכום כללי והקדמה לרעיון העומד מאחורי המאמר.
ידוע כי לשון הקודש היא שפה בעצם, היינו, שהאותיות והמילים מביעות את המהות של הדבר, ואינה כשאר השפות ההסכמיות שהסכימו בני האדם ביניהם לכנות שולחן בשמו. ולכן בכל מקום שישנם מילים דומות בלשון הקודש, אין זה יד המקרה, אלא מעיד על פנימיות משותפת בין שני המילים, על מלאכה זו, להבין כיצד כמה מילים דומות יש להם שייכות בעומקם, נשתברו קולמוסים רבים, ועדיין לא הביאו חכמה זו אל תכליתה.
במאמר זה ניסיתי לעמוד קצת על הדרכים בהם צריכים לגשת כדי להתבונן על מכנה משותף, תוך שביארתי בארוכה כמה שורשים, מה שיכול להועיל בהבנת הסוגיא המרתקת הזו.
שני דרכים לגשת לבירור המכנה המשותף
בראשית אפתח בהערה אחת.
ישנם שני אפשרויות להבין את המכנה המשותף שבין כמה מילים, מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה.
ואפרש: ישנה אפשרות מלמטה למעלה. כלומר, לנסות להבין מתוך המילים [החומריות] את התוכן [העליון, הרוחני], שיטה זו בדרך כלל תביא תוצאות די טובות, וביחוד אם ישנם ריבוי של מילים הנובעים מאותו שורש.
שיטה שניה - מלמעלה למטה. כלומר, אחרי שמבינים איזה יסוד פנימי ורוחני [מלמעלה], הגלום באיזו אות, מרחיבים וצועדים על עבר המילים שהוא מופיע בהם [למטה], ומגלים את ביאורו.
לשני דרכים אלו ישנם חסרונות ומעלות, וכמו שיפורט.
מילים הכוללות את השורש ז, ל.
אני אקח דוגמא, השורש זל, אינני יודע למה בחרתי בו אבל הוא הראשון שקפץ לי לראש.
לשורש זה ישנם כמה מילים שעוברות לי בראש, למשל:
זול - דבר שאינו בעל ערך ['כל מכבדיה הזילוה'], זלזול - דבר שבני אדם אינם רואים בו ערך [בשני אלו ברור ההקשר, וידועים דברי חז"ל על הפסוק 'כרום זלות לבני אדם' שבני אדם מזלזלים בהם', כלומר זולות וזלזול זה היינו הך].
זלילה ['זולל וסובא', 'אַל-תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן, בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ' וראה במצודות ציון שם שפירש ענין ריבוי אכילה].
המילה זולת ['עין לא ראתה אלוקים זולתך'] שמשמעותה מלבדך.
וכן המשמעות בלשוננו, זולת שכוונתה חבר ואדם נוסף [לא מצאתי לה כרגע מקור קדמון בפסוקים או חז"ל, ולכאורה הכוונה למישהו מלבדך].
נוזל, נזילה ['יזלו מים', 'וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע']
זולג, זליגה [בארמית],
מזלג ['וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ'].
ואגב, כמובן שמתי לב שבחרתי בשורש של שני אותיות [ז,ל] וחלק מהמילים שהבאתי הם בעלי ג' אותיות [ז,ל,ל. וכן ז,ל,ת. נ,ז,ל. ז,ל,ג.],
אבל ידוע כי השורש של שני האותיות הוא השורש הפנימי לשלושה, כמו שכבר האריכו פה שכל אות היא שורש בפני עצמה ובעלת כח פנימי,
ואם כן ודאי ששנים ביחד מהוות שורש לשלושה.
[וראה היטב רש"י תהילים (יב, ט), שהביא בשם מנחם כי המילה זלות לבני אדם' משמעותה זלילה וראה גם במצודות ציון שם].
ניתוח מכנה המשותף מהמילים אל הקו הרעיוני המאחד אותם
עכשיו ננסה להבין את המכנה המשותף בשני הדרכים שהתבארו למעלה, ונתחיל מלמטה למעלה.
והנה ישנם כמה אפשרויות למכנה משותף
אפשרות א] שהמשמעות הפנימית זה עצם המושג זול וחסר ערך, זה גם המושג זלזול, להחשיבו כחסר ערך, וזלילה משהו פירשו להתנהג בצורה זולה וחסרת ערך, אבל זה קצת נתקע עם המושג זולת, אם כי אפשר לדחוק שדבר שהוא זולתי היינו שאני פחות מייחס לו את הערך שאותו אני מייחס לעצמי. זליגה ונזילה אינם מבוארת די הצורך אך אולי זה בגלל שבדרך כלל כאשר הדבר נוזל הוא נפסד ויורד מערכו.
אפשרות ב] המשמעות הפנימית היא כל דבר חיצוני ומרוחק מהאדם, ועל כן הוא זול ואני מזלזל בו כי הוא מרוחק ואינו נצרך בשבילי, וכן הזולת מנותק ממני כי הוא זולתי וחוץ ממני, זה מסתדר יפה יחסית.
אמנם המושג זלילה לא כל כך מסתדר אבל אפשר לדחוק קצת שזו התנהגות שמעשיו אינם מכבדים אותו ומנותקים מאישיותו הפנימית.
נזילה וזליגה מתרחקים ויוצאים חוץ למקורם, ואולי גם מזלג קשור לריחוק והרווח שבין השינים.
בדרך הזו יש מעלה גדולה כי היא מאפשרת לנו להביט על מכלול של מילים ולנסות למצוא מכנה שיסתדר עם כולם, ואם אחד מהם אינו מסתדר זה מוכיח את חוסר אמינות ההגדרה. אבל מצד שני צורת ההגדרה היא כעיור המגשש באפילה, וכמו שהראתי בפנים שני משמעויות, שאין לנו יכולת להוכיח מי היא הנכונה בעצם. [וביחוד בנושא שהוא כל כך שייך לעולם ה'בעצם']. בעיה נוספת, היא שההגדרות עצמם הם ניסיון להמחיש במילים שלנו איזה ענין משותף, לפעמים זה גם נכנס לכל מיני סיבות שבגלל שקרה כך אז זה כך, וכיו"ב. מה ששוב מרחיק אותנו מהמשמעות של הבעצם.
ניתוח שורשי האותיות ז' ול' וההשלכה על המילים
הדרך השניה היא הדרך שמלמעלה למטה.
לא ניסיון למצוא את הפנימי [התוכן] מהתבוננות סתמית על החיצוני [גוף המילים], אלא חקירה עצמית בפנימי [התוכן הפנימי של כל אות, על פי מסורות חז"ל] וניסיון לבאר ממנה את החיצוני [המילים המצורפות ממנו].
ונתחיל: המשמעות של האות ז' מצריכה לימוד, כי חז"ל דרשו אות זו מלשון מזון, [שבת (קד.) ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וכו'], ובאמת השם של האות ז' הוא זי"ן הכוללים את האותיות ז' ונ' (וכן זיין בארמית -הקרובה ללשה"ק, זה לזון).
אמנם קצת קשה להעלות על הדעת כי המושג מזון בפשטותו הוא עיקר התוכן של ז', בהיות, ומזון הוא ענין מאוד מסוים ומוגדר, ולא יתכן כי זה השורש העמוק של אות שמשמשת כל כך הרבה מילים נוספות.
בשביל זה צריך להעמיק בנקודה הפנימית של מזון, מה השורש הרוחני שלו ומה הוא מבטא.
ידוע כי העולם בנוי על שני כוחות מרכזיים, משפיע ומקבל, והוא כולו בנוי מיחסים הדדיים שביניהם, וכוחות אלו הם שורשי הבריאה, וכל יחסי העולם הרוחני לעומת העולם הגשמי נובע ממערכת היחסים של משפיע ומקבל, וזה נושא ארוך כמובן, אך זה העיקרון.
האותיות ג' ד', לדוגמא, מבטאות את עמדת המשפיע לעומת המקבל:
ג' זה מלשון גמילה ונתינה [גימ"ל] וד' זה מלשון דל המקבל ומתרומם מהנתינה [דל"ת] וכמו שביארו לנו חז"ל (שבת קד.) 'ג' ד' - גמול דלים'.
והנה הג' עוסקת בנתינה מצד הנותן, ומצד גוף ההשפעה, אך לעומתה, האות ז', הנוגעת לנו, עוסקת בצורה שההשפעה מתגלית בתוך המקבל.
זה המשמעות הפנימית של מזון, 'השפעה שמזינה את המקבל, מתגלה בתוכו ומחיה אותו'.
ומזה נלמד למשמעות הפנימית של ז' - התגלות ההשפעה במציאות המקבלת.
הלאה: האות ל'. בדברי חז"ל (שבת שם) מבואר כי היא נדרשת על עולם הבא [ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן וכו' וקושר לך כתר לעוה"ב], ועלינו להבין איך העולם הבא נרמז באות ל' [וביותר כי חז"ל אמרו לעולם הבא, וכוונתם לכאורה מצד ל' הצירוף שנוספה בתחילה, והדבר תמוה, הרי היה אפשר לומר שהקב"ה קושר כתר לעולם הזה, ואז תהיה הל' רומזת דווקא על העוה"ז? אתמהא!].
אך הענין הוא פשוט, אות ל' רומזת ליציאה למקום אחר, לדבר עתידי שאינו בא לידי ביטוי בתוך הדבר עצמו. למשל 'אני נוסע מירושלים לבני ברק', האות ל' משמשת כהסבר לאן פני מועדות ומה השלב העתידי שאני הולך אליו, ואינני נמצא בו כרגע. ועל כן העולם הבא במהותו רמוז באות ל' כי העולם הבא הוא כלשונו העולם הבא, העתיד שאליו צועדים כל הנפשות ו'התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין'.
הדבר הזה חוזר באין ספור פעמים באות ל', למשל כשאני רוצה לומר מיועד לאדם מסוים אני יאמר 'הכיסא הזה שמור לפלוני', או זה 'לי' כלומר מיועד לשימושי, כי זו מטרה חיצונית מהחפץ עצמו והסבר למה הוא משמש, אפילו המילה משל ממשילה את זה, כי המילה משל כוונתה שזה לקוח מ'דבר הש'ייך ל'נושא אחר, ואנו למדים ממנו.
[אגב, המילה לימוד שהיא גם השורש של האות למ"ד, שייכת לזה כי לימוד הוא יציאה מתוך המציאות עצמה לעבר הבנת התכלית והיעוד של המציאות, ואכמ"ל].
השורש ז', ל' רומז על זהות ומשמעות פנימית שיוצאת החוצה
אחר כל אלו הדברים נבוא לבאר את השורש זל. האות ז' רומזת להשפעה שמתגלית במקבל והתוכן הפנימי שבדבר, והאות ל' רומזת על יציאה לחוץ. ואם כן, הדברים נפלאים, כאשר אני חפץ להביע כי בעיני התוכן של הדבר אינו ראוי לשימוש, הוא חסר ערך ויעוד, אני אומר כי חלק הז' - הזהות של הדבר שנובעת מהיותי מגדיר שזה - התוכן שבו, ראוי לצאת לחוץ ולא לעמוד במקומו, ולכן בעיני הוא זול, כי זהותו, ראויה לחוץ [ודבר זה הוא בדיוק הפך הזהב שזו על זהות הדבר אומרים הב, הבא אל הבית, אל הב' הרומזת על הפנים, כמו שמורגל בלשוננו ש'דבר זה נמצא בארון' כלומר בתוכו ואכמ"ל].
והזלזול גם הוא מבטא את הזולות, ואת היחס המרחק שאני מייחס לתוכן שבדבר.
כמו כן המושג זולת משמעותו זהות שהיא נפרדת וחיצונית ממני, כי הזהות היא לחוץ - חיצונית ממני ואינה קיימת בי, ולכן הדמות השניה תהיה מוגדרת כזולת.
וכן 'עין לא ראתה אלוקים זולתך', היינו דבר שזהות ודמות שהיא חוץ ממך.
ובזה נבין גם את המושג נוזל, כי הנה ההבדל בין מוצק לנוזל הוא, שלמוצק יש צורה עצמית בלי קשר למחסומים חיצוניים, אך הנוזל לעומתו מאבד את צורתו ברגע שמוסרים ממנו המחסומים, וכל צורתו בנויה על השפעה חיצונית. והדבר הזה רמוז בז' ל', כי הזהות והצורה של הדבר זה מה שהוא בורח ויוצאת לחוץ בשעת נזילה והסרת מחסום חיצוני, ולכן גם שם העצם שלו זה נוזל
[אגב, האות נ' מעידה על המשכיות וקביעות, כדרשת חז"ל (שבת קד.) 'נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט'. ונאמנות היינו אמת שאפשר לסמוך עליה מחמת שהיא נמשכת [ואכמ"ל] ועל כן בכל מקום שאנו רוצים לבטא שתכונת האדם היא מהות קבועה בו, נאמר שהוא לא רק מקמץ בממון אלא שהוא קמצן, [ראה בבא מציעא (לג.) 'רובץ ולא רבצן', וברש"י 'רובץ - מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת: ולא רבצן - הרגיל בכך'] ולכן המילה נוזל מביעה כי הזהות שלו כדבר שפורץ ויוצא לחוץ ואין לו זהות שנשמרת בתוכו זה המהות הקבועה והנצחית שלו].
כמו כן גם המושג זליגה זה בריחה ויציאה מהמקום המקורי, כמו דמעות הנמסכות בעיני האדם ומהותם וזהותם היא רטיבות בעינים לכמה מיני תועלות, ובשעה שהם זולגות, הם נאבדות מן העין, ומן התועלת שהם עומדים כאשר הם בפנים, ויוצאות לחוץ.
המילה זלילה עדיין קצת קשה לי איך היא בדיוק מסתדרת לפי זה, וכן מזלג, אבל אפשר לבאר את זה בדוחק.
על כל פנים זו היא הדרך השניה, שאמנם מסבירה לנו את השורש של כל המילים האלו בצורה הרבה יותר פנימית ומתוך הבנה שורשית של האותיות,
אבל יש בזה גם חיסרון, כי הדבר תלוי בהרבה מאוד הקדמות, הן בהבנת ההסתכלות של התורה על העולם, לדעת לפי מה היא מגדירה כוחות יסוד ומה הם כוחות משנה. וכן להבין היטב את ההגדרה הכי פנימית ושורשית של האותיות, דבר שמצריך דיוק מוחלט בהגדרות בגלל המשמעות הרחבה מאוד וההשלכות הרבות שזה משפיע על כל אוצר המילים, ומאוד בקלות אפשר לטעות בנקודה ההתחלתית, ואחרי זה לבנות מגדלים הפורחים באויר, ואחריתה מי ישורנה.
בכל מקרה בתוך הדברים סודרו יסודות רבים בסתרי הלשון, תקוותי כי הם נכתבו באופן בהיר ומוסבר, וכמובן אשמח לשמוע תגובות, הארות הערות, ומחלוקות.
מטרת המאמר
המאמר נכתב כתוצאה מאשכול 'מילים ושורשם' העוסק בשורשי לשון הקודש, ותגובה שרציתי לכתוב התארכה עד שהגיעה למאמר שלם. על כן, מחמת שזה נפרד מהמאמר, אכתוב סיכום כללי והקדמה לרעיון העומד מאחורי המאמר.
ידוע כי לשון הקודש היא שפה בעצם, היינו, שהאותיות והמילים מביעות את המהות של הדבר, ואינה כשאר השפות ההסכמיות שהסכימו בני האדם ביניהם לכנות שולחן בשמו. ולכן בכל מקום שישנם מילים דומות בלשון הקודש, אין זה יד המקרה, אלא מעיד על פנימיות משותפת בין שני המילים, על מלאכה זו, להבין כיצד כמה מילים דומות יש להם שייכות בעומקם, נשתברו קולמוסים רבים, ועדיין לא הביאו חכמה זו אל תכליתה.
במאמר זה ניסיתי לעמוד קצת על הדרכים בהם צריכים לגשת כדי להתבונן על מכנה משותף, תוך שביארתי בארוכה כמה שורשים, מה שיכול להועיל בהבנת הסוגיא המרתקת הזו.
שני דרכים לגשת לבירור המכנה המשותף
בראשית אפתח בהערה אחת.
ישנם שני אפשרויות להבין את המכנה המשותף שבין כמה מילים, מלמטה למעלה, ומלמעלה למטה.
ואפרש: ישנה אפשרות מלמטה למעלה. כלומר, לנסות להבין מתוך המילים [החומריות] את התוכן [העליון, הרוחני], שיטה זו בדרך כלל תביא תוצאות די טובות, וביחוד אם ישנם ריבוי של מילים הנובעים מאותו שורש.
שיטה שניה - מלמעלה למטה. כלומר, אחרי שמבינים איזה יסוד פנימי ורוחני [מלמעלה], הגלום באיזו אות, מרחיבים וצועדים על עבר המילים שהוא מופיע בהם [למטה], ומגלים את ביאורו.
לשני דרכים אלו ישנם חסרונות ומעלות, וכמו שיפורט.
מילים הכוללות את השורש ז, ל.
אני אקח דוגמא, השורש זל, אינני יודע למה בחרתי בו אבל הוא הראשון שקפץ לי לראש.
לשורש זה ישנם כמה מילים שעוברות לי בראש, למשל:
זול - דבר שאינו בעל ערך ['כל מכבדיה הזילוה'], זלזול - דבר שבני אדם אינם רואים בו ערך [בשני אלו ברור ההקשר, וידועים דברי חז"ל על הפסוק 'כרום זלות לבני אדם' שבני אדם מזלזלים בהם', כלומר זולות וזלזול זה היינו הך].
זלילה ['זולל וסובא', 'אַל-תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן, בְּזֹלְלֵי בָשָׂר לָמוֹ' וראה במצודות ציון שם שפירש ענין ריבוי אכילה].
המילה זולת ['עין לא ראתה אלוקים זולתך'] שמשמעותה מלבדך.
וכן המשמעות בלשוננו, זולת שכוונתה חבר ואדם נוסף [לא מצאתי לה כרגע מקור קדמון בפסוקים או חז"ל, ולכאורה הכוונה למישהו מלבדך].
נוזל, נזילה ['יזלו מים', 'וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע']
זולג, זליגה [בארמית],
מזלג ['וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ'].
ואגב, כמובן שמתי לב שבחרתי בשורש של שני אותיות [ז,ל] וחלק מהמילים שהבאתי הם בעלי ג' אותיות [ז,ל,ל. וכן ז,ל,ת. נ,ז,ל. ז,ל,ג.],
אבל ידוע כי השורש של שני האותיות הוא השורש הפנימי לשלושה, כמו שכבר האריכו פה שכל אות היא שורש בפני עצמה ובעלת כח פנימי,
ואם כן ודאי ששנים ביחד מהוות שורש לשלושה.
[וראה היטב רש"י תהילים (יב, ט), שהביא בשם מנחם כי המילה זלות לבני אדם' משמעותה זלילה וראה גם במצודות ציון שם].
ניתוח מכנה המשותף מהמילים אל הקו הרעיוני המאחד אותם
עכשיו ננסה להבין את המכנה המשותף בשני הדרכים שהתבארו למעלה, ונתחיל מלמטה למעלה.
והנה ישנם כמה אפשרויות למכנה משותף
אפשרות א] שהמשמעות הפנימית זה עצם המושג זול וחסר ערך, זה גם המושג זלזול, להחשיבו כחסר ערך, וזלילה משהו פירשו להתנהג בצורה זולה וחסרת ערך, אבל זה קצת נתקע עם המושג זולת, אם כי אפשר לדחוק שדבר שהוא זולתי היינו שאני פחות מייחס לו את הערך שאותו אני מייחס לעצמי. זליגה ונזילה אינם מבוארת די הצורך אך אולי זה בגלל שבדרך כלל כאשר הדבר נוזל הוא נפסד ויורד מערכו.
אפשרות ב] המשמעות הפנימית היא כל דבר חיצוני ומרוחק מהאדם, ועל כן הוא זול ואני מזלזל בו כי הוא מרוחק ואינו נצרך בשבילי, וכן הזולת מנותק ממני כי הוא זולתי וחוץ ממני, זה מסתדר יפה יחסית.
אמנם המושג זלילה לא כל כך מסתדר אבל אפשר לדחוק קצת שזו התנהגות שמעשיו אינם מכבדים אותו ומנותקים מאישיותו הפנימית.
נזילה וזליגה מתרחקים ויוצאים חוץ למקורם, ואולי גם מזלג קשור לריחוק והרווח שבין השינים.
בדרך הזו יש מעלה גדולה כי היא מאפשרת לנו להביט על מכלול של מילים ולנסות למצוא מכנה שיסתדר עם כולם, ואם אחד מהם אינו מסתדר זה מוכיח את חוסר אמינות ההגדרה. אבל מצד שני צורת ההגדרה היא כעיור המגשש באפילה, וכמו שהראתי בפנים שני משמעויות, שאין לנו יכולת להוכיח מי היא הנכונה בעצם. [וביחוד בנושא שהוא כל כך שייך לעולם ה'בעצם']. בעיה נוספת, היא שההגדרות עצמם הם ניסיון להמחיש במילים שלנו איזה ענין משותף, לפעמים זה גם נכנס לכל מיני סיבות שבגלל שקרה כך אז זה כך, וכיו"ב. מה ששוב מרחיק אותנו מהמשמעות של הבעצם.
ניתוח שורשי האותיות ז' ול' וההשלכה על המילים
הדרך השניה היא הדרך שמלמעלה למטה.
לא ניסיון למצוא את הפנימי [התוכן] מהתבוננות סתמית על החיצוני [גוף המילים], אלא חקירה עצמית בפנימי [התוכן הפנימי של כל אות, על פי מסורות חז"ל] וניסיון לבאר ממנה את החיצוני [המילים המצורפות ממנו].
ונתחיל: המשמעות של האות ז' מצריכה לימוד, כי חז"ל דרשו אות זו מלשון מזון, [שבת (קד.) ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן הקב"ה זן אותך וכו'], ובאמת השם של האות ז' הוא זי"ן הכוללים את האותיות ז' ונ' (וכן זיין בארמית -הקרובה ללשה"ק, זה לזון).
אמנם קצת קשה להעלות על הדעת כי המושג מזון בפשטותו הוא עיקר התוכן של ז', בהיות, ומזון הוא ענין מאוד מסוים ומוגדר, ולא יתכן כי זה השורש העמוק של אות שמשמשת כל כך הרבה מילים נוספות.
בשביל זה צריך להעמיק בנקודה הפנימית של מזון, מה השורש הרוחני שלו ומה הוא מבטא.
ידוע כי העולם בנוי על שני כוחות מרכזיים, משפיע ומקבל, והוא כולו בנוי מיחסים הדדיים שביניהם, וכוחות אלו הם שורשי הבריאה, וכל יחסי העולם הרוחני לעומת העולם הגשמי נובע ממערכת היחסים של משפיע ומקבל, וזה נושא ארוך כמובן, אך זה העיקרון.
האותיות ג' ד', לדוגמא, מבטאות את עמדת המשפיע לעומת המקבל:
ג' זה מלשון גמילה ונתינה [גימ"ל] וד' זה מלשון דל המקבל ומתרומם מהנתינה [דל"ת] וכמו שביארו לנו חז"ל (שבת קד.) 'ג' ד' - גמול דלים'.
והנה הג' עוסקת בנתינה מצד הנותן, ומצד גוף ההשפעה, אך לעומתה, האות ז', הנוגעת לנו, עוסקת בצורה שההשפעה מתגלית בתוך המקבל.
זה המשמעות הפנימית של מזון, 'השפעה שמזינה את המקבל, מתגלה בתוכו ומחיה אותו'.
ומזה נלמד למשמעות הפנימית של ז' - התגלות ההשפעה במציאות המקבלת.
הלאה: האות ל'. בדברי חז"ל (שבת שם) מבואר כי היא נדרשת על עולם הבא [ז"ח ט"י כ"ל ואם אתה עושה כן וכו' וקושר לך כתר לעוה"ב], ועלינו להבין איך העולם הבא נרמז באות ל' [וביותר כי חז"ל אמרו לעולם הבא, וכוונתם לכאורה מצד ל' הצירוף שנוספה בתחילה, והדבר תמוה, הרי היה אפשר לומר שהקב"ה קושר כתר לעולם הזה, ואז תהיה הל' רומזת דווקא על העוה"ז? אתמהא!].
אך הענין הוא פשוט, אות ל' רומזת ליציאה למקום אחר, לדבר עתידי שאינו בא לידי ביטוי בתוך הדבר עצמו. למשל 'אני נוסע מירושלים לבני ברק', האות ל' משמשת כהסבר לאן פני מועדות ומה השלב העתידי שאני הולך אליו, ואינני נמצא בו כרגע. ועל כן העולם הבא במהותו רמוז באות ל' כי העולם הבא הוא כלשונו העולם הבא, העתיד שאליו צועדים כל הנפשות ו'התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין'.
הדבר הזה חוזר באין ספור פעמים באות ל', למשל כשאני רוצה לומר מיועד לאדם מסוים אני יאמר 'הכיסא הזה שמור לפלוני', או זה 'לי' כלומר מיועד לשימושי, כי זו מטרה חיצונית מהחפץ עצמו והסבר למה הוא משמש, אפילו המילה משל ממשילה את זה, כי המילה משל כוונתה שזה לקוח מ'דבר הש'ייך ל'נושא אחר, ואנו למדים ממנו.
[אגב, המילה לימוד שהיא גם השורש של האות למ"ד, שייכת לזה כי לימוד הוא יציאה מתוך המציאות עצמה לעבר הבנת התכלית והיעוד של המציאות, ואכמ"ל].
השורש ז', ל' רומז על זהות ומשמעות פנימית שיוצאת החוצה
אחר כל אלו הדברים נבוא לבאר את השורש זל. האות ז' רומזת להשפעה שמתגלית במקבל והתוכן הפנימי שבדבר, והאות ל' רומזת על יציאה לחוץ. ואם כן, הדברים נפלאים, כאשר אני חפץ להביע כי בעיני התוכן של הדבר אינו ראוי לשימוש, הוא חסר ערך ויעוד, אני אומר כי חלק הז' - הזהות של הדבר שנובעת מהיותי מגדיר שזה - התוכן שבו, ראוי לצאת לחוץ ולא לעמוד במקומו, ולכן בעיני הוא זול, כי זהותו, ראויה לחוץ [ודבר זה הוא בדיוק הפך הזהב שזו על זהות הדבר אומרים הב, הבא אל הבית, אל הב' הרומזת על הפנים, כמו שמורגל בלשוננו ש'דבר זה נמצא בארון' כלומר בתוכו ואכמ"ל].
והזלזול גם הוא מבטא את הזולות, ואת היחס המרחק שאני מייחס לתוכן שבדבר.
כמו כן המושג זולת משמעותו זהות שהיא נפרדת וחיצונית ממני, כי הזהות היא לחוץ - חיצונית ממני ואינה קיימת בי, ולכן הדמות השניה תהיה מוגדרת כזולת.
וכן 'עין לא ראתה אלוקים זולתך', היינו דבר שזהות ודמות שהיא חוץ ממך.
ובזה נבין גם את המושג נוזל, כי הנה ההבדל בין מוצק לנוזל הוא, שלמוצק יש צורה עצמית בלי קשר למחסומים חיצוניים, אך הנוזל לעומתו מאבד את צורתו ברגע שמוסרים ממנו המחסומים, וכל צורתו בנויה על השפעה חיצונית. והדבר הזה רמוז בז' ל', כי הזהות והצורה של הדבר זה מה שהוא בורח ויוצאת לחוץ בשעת נזילה והסרת מחסום חיצוני, ולכן גם שם העצם שלו זה נוזל
[אגב, האות נ' מעידה על המשכיות וקביעות, כדרשת חז"ל (שבת קד.) 'נו"ן כפופה נו"ן פשוטה, נאמן כפוף נאמן פשוט'. ונאמנות היינו אמת שאפשר לסמוך עליה מחמת שהיא נמשכת [ואכמ"ל] ועל כן בכל מקום שאנו רוצים לבטא שתכונת האדם היא מהות קבועה בו, נאמר שהוא לא רק מקמץ בממון אלא שהוא קמצן, [ראה בבא מציעא (לג.) 'רובץ ולא רבצן', וברש"י 'רובץ - מקרה הוא לו שרובץ תחת משאו בפעם הזאת: ולא רבצן - הרגיל בכך'] ולכן המילה נוזל מביעה כי הזהות שלו כדבר שפורץ ויוצא לחוץ ואין לו זהות שנשמרת בתוכו זה המהות הקבועה והנצחית שלו].
כמו כן גם המושג זליגה זה בריחה ויציאה מהמקום המקורי, כמו דמעות הנמסכות בעיני האדם ומהותם וזהותם היא רטיבות בעינים לכמה מיני תועלות, ובשעה שהם זולגות, הם נאבדות מן העין, ומן התועלת שהם עומדים כאשר הם בפנים, ויוצאות לחוץ.
המילה זלילה עדיין קצת קשה לי איך היא בדיוק מסתדרת לפי זה, וכן מזלג, אבל אפשר לבאר את זה בדוחק.
על כל פנים זו היא הדרך השניה, שאמנם מסבירה לנו את השורש של כל המילים האלו בצורה הרבה יותר פנימית ומתוך הבנה שורשית של האותיות,
אבל יש בזה גם חיסרון, כי הדבר תלוי בהרבה מאוד הקדמות, הן בהבנת ההסתכלות של התורה על העולם, לדעת לפי מה היא מגדירה כוחות יסוד ומה הם כוחות משנה. וכן להבין היטב את ההגדרה הכי פנימית ושורשית של האותיות, דבר שמצריך דיוק מוחלט בהגדרות בגלל המשמעות הרחבה מאוד וההשלכות הרבות שזה משפיע על כל אוצר המילים, ומאוד בקלות אפשר לטעות בנקודה ההתחלתית, ואחרי זה לבנות מגדלים הפורחים באויר, ואחריתה מי ישורנה.
בכל מקרה בתוך הדברים סודרו יסודות רבים בסתרי הלשון, תקוותי כי הם נכתבו באופן בהיר ומוסבר, וכמובן אשמח לשמוע תגובות, הארות הערות, ומחלוקות.
- המאמר הבא בסדרה 'שורשי לשון הקודש': שורשי לשון הקודש - חלק ב' (השורש ז,ב)
