בין משכן למקדש

בין משכן למקדש

יבאר בהרחבה החילוקים וההבדלים בין גדרי השראת השכינה במשכן למבית המקדש
יבאר ששרש הדבר תלוי בשינויי סדרי העבודה של האבות הקדושים ושבטי יה
יבאר שהתגלות ענינים אלו באו לידי ביטוי בתקופות שונות בדברי ימי עם ישראל


הנה מצינו כמה חילוקים בענינים שונים בין המשכן שבנה משה במדבר לבין המקדש אשר בנה שלמה המלך בירושלים.

בפרשת תרומה (שמות כה ח) נאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" ודרשו חז"ל "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם - בתוכו של כל אחד ואחד", ואילו במקדש שלמה לא מצינו לא קרא ולא דרשא כזו, והן אמנם שנאמר שם "ושכנתי בתוך בני ישראל" (מלכים־א ו יג) מ"מ בפשוטו נראה שהמכוון בזה להשראת השכינה הכללית על העם ע"י המקדש, כיון שדרשת חז"ל בכאן היא מדיוקא דקרא דהול"ל בתוכו ואמר בתוכם אבל התם במקדש תיבת "בתוך" מתייחסת לישראל ולא למקום ולהכי לא שייך האי דיוקא.

בעיצומה של בניית המקדש בימי שלמה אומר ה' לשלמה "הבית הזה אשר אתה בנה אם תלך בחקותי ואת משפטי תעשה וגו' ושכנתי בתוך בני ישראל", וכן כשהושלמה הבניה מתרה הקב"ה מפורשות "אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי וגו' והכרתי את בני ישראל מעל פני האדמה וגו' ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני".

הרי שהשראת השכינה בבית המקדש תלויה ועומדת בשמירת התורה וקיום המצוות ע"י ישראל וח"ו בחטאם מסתלקת היא והולכת לה.

לעומת זאת במשכן שבמדבר נאמר בסתמא "ושכנתי בתוכם" ללא תנאי והסתייגות כלשהיא והגם שחטאו במרגלים, ובמחלוקת קרח ועדתו, במי מריבה ובמתאוננים, אעפ"כ לא נסתלקה השכינה מהמשכן בשל כך ולא נחרב המשכן, וגדולה מזו אמר הקב"ה למשה (ויקרא טז טז) "השכן איתם בתוך טומאותם".

עוד מצינו במסכת ב"ב (צט.) שם מובאת סתירה בענין עשייתם של הכרובים, דבמשכן כתיב בהו (שמות כה,כ) "ופניהם איש אל אחיו", ואילו בכרובים שעשה שלמה כתיב (דברי הימים־ב ג,) "ופניהם לבית", ולדעת רבי יוחנן התשובה היא שכאן בעושין רצונו של מקום אזי פניהם איש אל אחיו, וכשאין עושין רצונו הרי שפניהם אל הבית.

ובפשטות כונת הגמ' דבשעה שהיו ישראל מקיימים מצוותיו והולכים בדרך ה' היו הכרובים פניהם איש אל אחיו, וכשלא היה כן פניהם היו מכוונות אל הבית.

אמנם עדיין קשה מדוע דווקא בכרובים של משכן כתיב "איש אל אחיו" ובשל שלמה "אל הבית" הלא לעולם הדבר תלוי במעשיהם של ישראל אם טובים הם אם לאו הן במשכן והן במקדש.

ואמנם במהרש"א על אתר מבאר זאת כך: "כאן בזמן שעושין רצונו של מקום - ולכך באותן של משה כתיב "ופניהם איש אל אחיו" דרך חיבה דלא נפרדה השכינה מישראל כל זמן שהיה המשכן קיים, אבל באותן של שלמה כתיב ופניהם לבית לפי שהשכינה נפרדה מהם ונחרב הבית כשחטאו ישראל ולכך פניהם לבית כאילו דעת השכינה לילך חוץ וליפרד משם".

ולדבריו יוצא דענין כיוון פני הכרובים אינו ע"פ מעשיהם של ישראל עכשיו אלא ע"ש העתיד אם עתידה השכינה לשכון בקרבם, ולכן בכל זמן קיומו של המשכן היו פניהם איש אל אחיו כי אין השכינה עתידה ליפרד מהם, ואילו בכל תקופת המקדש היו פניהם לבית כיון שסופו ליחרב.

ולכאורה גם בדבריו יש להתבונן דהלא בגמרא מבואר שהדבר תלוי בעושין רצונו של מקום או לא, והרי גם בזמן היותם במדבר חטאו ישראל כמה פעמים כמו שהבאנו לעיל ואילו פני הכרובים לא נשתנו עקב כך, וכן בזמן המקדש היו תקופות שעם ישראל הלך בדרך ה' ועדיין הכרובים פניהם לבית.

(יה) ביום השמיני למילואים לאחר הקרבת קרבנות היום כתיב "ויבא משה ואהרן וגו' ויצאו ויברכו את העם", ופרש"י אמרו ויהי נעם ה"א עלינו וגו' יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". ונראה דתוכן ברכה זו ענינה הוא שלא זו בלבד שע"י קרבנותיו ועבודתו של אהרן תשרה השכינה במשכן, אלא הגילוי שכינה יהיה באופן שיתפשט ויתרחב ויתגלה אצל כל אחד ואחד במעשה ידיו ועניניו הפרטיים.

ולעומת זאת בברכתו ותפלתו של שלמה בעת סיום מלאכת בניית המקדש אנו מוצאים התייחסות אחרת לגמרי בענין גילוי השכינה במקדש וכמו שנביא להלן מלשונות הפסוקים.

וכך אומר שלמה המלך ע"ה: "אז אמר שלמה וגו' בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים", ובהמשך שם בספרו את דבר ד' אל דוד "רק אתה לא תבנה הבית כי אם בנך ...הוא יבנה הבית לשמי", וכן גם בדבר ד' אל שלמה "שמעתי את תפלתך וגו' הקדשתי את הבית הזה אשר בנית לשום שמי שם עד עולם והיו עיני ולבי שם כל הימים".

ויעוין שם בהמשך תפילת שלמה שנראה שעניינו של המקדש הוא השראת השכינה באופן מוחלט בבית הזה אשר נבנה לשם ה', והתפילות והתשובה לה' יעלו "דרך העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך", ואף ישועות הפרט והכלל יבואו באופן של "להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם".

חילוק נוסף מצינו בין בית המקדש למשכן שילה, שהרי לגבי דין אכילת קדשים שנינו במשנה (זבחים קיב:) קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים וקדשים קלים נאכלים לפנים מן החומה, ואילו במשכן שילה הקדשים נאכלים בכל הרואה [- היינו כל מקום שנראה משם] כמו שדרשו חז"ל (שם קיח:) "בן פרת יוסף בן פורת עלי עין" - עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו תזכה ותאכל כמלא עיניה.

והנה בעת יציאת בני ישראל ממצרים נאמר בפסוק (שמות, יד, יט) "ויקח משה את עצמות יוסף עמו כי השבע השביע וגו' והעליתם את עצמותי מזה אתכם", וברש"י שם - "לאחיו השביע כן, למדנו שאף עצמות כל השבטים העלו עמהם שנאמר אתכם".

ולכאורה יש להבין מדוע פירטה התורה את העלתם של עצמות יוסף בלבד, הלא עצמותיהם של כל השבטים הועלו גם כן עמהם.

מפורסמת גם הקושיא על המסופר בגמ' (יומא נד:) שבשעה שנכנסו השונאים לבית המקדש ראו את הכרובים המעורין זה בזה הוציאון לשוק ואמרו ישראל הללו שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו מיד הזילום וכו' והק' המפרשים דהלא להמבואר לעיל דבזמן שאין עושין רצונו היו פניהם לבית, ואיך יתכן שבזמן חורבן הבית שהוא בגלל שלא עשו רצונו היו פניהם זל"ז.

נתבונן נא מעט בהיסטוריה של האבות הק' והשבטים כפי שמתואר לנו בתורה.

אברהם אבינו ע"ה גדל ללא שום רקע דתי ואמוני כלל ואדרבה מנסים לחנכו ולהכריחו לכפירה ועבודת אלילים, והנה הוא לבדו בכוחות עצמו מגלה את אלוקיו, נלחם עם אביו ומשפחתו, מושלך לכבשן האש בעבור אמונתו, מתנסה בנסיונות קשים, גולה מארצו, נדרש לשחוט את בנו, ואפילו כשרוצה לקבור את אשתו מערימים עליו בני חת קשיים,

'אברהם העברי' - כל העולם מעבר אחד והוא מעברו השני.

ומאידך, אברהם הוא הסמל והדוגמא למשפיע הרוחני הגדול, עליו נאמר "נשיא אלקים אתה בתוכינו", אשר פירסם את אמונת ה' בעולם כמו שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" - שהכניסם תחת כנפי השכינה, הוא הגבר אשר האריכה התורה בסיפור מידת הכנסת האורחים שלו וכן כאשר שנשבה לוט אחיו יצא להילחם בחירוף נפש עם ארבעת המלכים כדי להצילו, וכשנגזרה הפיכת סדום מיד נעמד להתפלל ולהתחנן על הצלתם על אף רשעותם אולי יש שם עשרה צדיקים, אברהם הוא הדוגמא של החסד וההטבה לעולם בשלימות לכל הדורות.

נמצא אם כן שענינו של אברהם אבינו הוא התמודדות עם כל משברי ונסיונות החיים מחד, ומאידך היכולת והכח להשפיע לעולם כולו ברוח ובגשם.

יצחק לעומתו "עולה תמימה" מיד עם לידתו שומרים עליו מכל משמר, כשישמעאל מתחיל "לצחק" מורחק הוא לאלתר יחד עם אמו, גם השידוך מגיע עד אליו, הוא אינו יוצא מארץ ישראל, בזמן הרעב יורד יצחק לגרר לאחר התעשרותו אומר לו אבימלך לך מעמנו - תיכף קם הוא והולך בלא אומר ודברים, רועי גרר מריבים עם רועי יצחק על הבארות - הוא חופר באר אחרת אינו מנסה להלחם או להתוכח, כאשר אבימלך ורעיו באים לעשות שלום – הוא שואל אותם "מדוע באתם אלי ואתם שנאתם אותי", כשקמו בבוקר – "וישלחם יצחק".

הנקודה העולה היא שיצחק אינו חפץ בהתחככות עם הרשעה ואף לא לצורך מלחמה ברע, סדר העבודה שלו הוא התכנסות בתוך עולמו הפנימי ובריחה מכל אפשרות של חטא ומכשול.

ביעקב אבינו אנו מוצאים מין שילוב של שתי הכוחות הללו, משום שמחד גיסא יעקב הינו איש תם יושב אהלים, י"ד שנה ספן עצמו בבית שם ועבר, מבקש הוא לישב בשלוה ולהתנתק מעולם הזה, אך לא!! עוד מרחם אמו נאלץ הוא להתמודד עם אח שחפץ בעבודה זרה, ואף אחר לידתם הם גדלים יחדיו, יעקב הצדיק לצד עשיו איש השדה, הוא גם מספק לו את ארוחת העדשים המפורסמת כאשר בד בבד נוטל הימנו את הבכורה, יעקב אף מערים על אחיו ומקדימו בקבלת ברכות יצחק, בהמשך חייו מתמודד הוא עם רמאויותיו של לבן, נאבק עם שרו של עשיו, דינה בתו נלקחת לבית שכם, בניו הורגים את כל בני העיר, כבר כמעט מגיעים הביתה - אשתו רחל מתה עליו בדרך, ביקש לישב בשלוה - קפץ עליו רוגזו של יוסף.

נמצא אם כן שביעקב ישנו מצד אחד הרצון שלו לעבוד את ד' בהשקט ובטח מתוך התרחקות מהרע ומהחטא, ולעומת זאת הקב"ה מזמן לו ניסיונות חוזרים ונשנים, כמאמרם ז"ל לא די להם לצדיקים במה שמתוקן להם לעוה"ב אלא שמבקשים לישב בשלוה בעוה"ז.

והנה בשבטים אנו מוצאים גילוי של אותם שתי שיטות בחילוק שבין יוסף לאחיו.

יוסף הצדיק מתחילת דרכו מבטא מצד אחד את הכח של ההתערבות והתמודדות עם העולם ומצד שני הכח העצום של ההשפעה עליו משום שהוא סבר שעל ישראל להיות אור לגויים ועי"ז להשפיע עליהם אמונה וקדושה.

והנה כל חלומותיו סובבים על עניין המלכות והשררה שתכליתם היא השפעה ונתינה לכלל, אחיו מבזין את בני השפחות והוא מקרבן, "יוסף הוא המשביר", "שמני אלקים לאדון לכל מצרים", "והוא נער" - פירש"י "עושה מעשה נערות מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהא נראה יפה", אפשר שכיון בזה שע"י כך תהיה לו יותר השפעה על סביבתו, בהמשך יוסף נשטם על ידי אחיו אשר מבקשים להרגו, מושלך לבור, נמכר מיד ליד, יורד למצרים מתמודד לבדו עם נסיונות קשים בקדושה, ובסופו של דבר הוא מולך ומשפיע בכל מצרים ואף על אביו ואחיו.

ביוסף מתגלה לכאורה הנקודה של אברהם אבינו שהיא מחד גיסא ההתמודדות עם נסיונות הגלות וכל משברי החיים, ומאידך כח מיוחד של שררה והשפעה על העולם.

אמנם השבטים נראה שהלכו בדרך אחרת שהם סברו שישראל הם עם לבדד ישכון, לא להם להיות מעורבים עם הגוים שלא ילמדו ממעשיהם, שמעון ולוי מוסרים נפש [במעשה שכם] על קדושת ישראל ובידולם מן האומות, עוד קודם לבואם של יעקב ובניו למצרים נשלח יהודה להתקין להם בית תלמוד, את מקום מגוריהם הם בוחרים בעיר גושן הרחק מבתי המצרים, לכן הם גם אומרים לפרעה רועי צאן אנחנו כדי שירחיקם מעליו.

נמצא א"כ שישנם שתי דרכים עיקריות בנוגע לצורת ההנהגה של ישראל בעולם, הדרך האחת סוברת שתפקידו של ישראל להיות מעורה בעולם ולהתמודד עם משברי הגלות, ומכח זה להיות משפיע אמונה בגוים ולפרסם שמו יתברך, ואילו חברתה גורסת שבאופן כזה תיתכן סכנה נוראה לאומה הישראלית שילמדו מדרכיהם ולכן אדרבה עלינו להיבדל ולהתרחק מכל מגע עם עושי רשעה ולעבוד את ה' מתוך התכנסות והסתגרות ובניית עולמנו הפנימי.

לכשנתבונן בדבר נמצא כי שתי דרכים שונות אלו מתגלים גם באופן קיומם של ישראל בעולם, שהרי שתי סוגים של תקופות היו מאז היות ישראל לגוי.

תקופה אחת [שהיא כנראה רוב ההיסטוריה] - ישראל אינם נמצאים במקום קבוע ומבוסס אלא הולכים ונודדים הם אם זה במסע מבית העבדים במצרים אל הארץ המובטחת ואם זה ביציאה הימנה אל גלות ארוכה ומייגעת בין אומות העולם, בזמנים אלו מטבע הדברים חווה העם נסיונות קשים ביותר ברוחניות כגזירות שמד והעברה על הדת, ובגשמיות רדיפות והריגות, ושלילת המגורים והמחיה.

התקופה השניה היא בעת היותו של העם יושב בארצו וידו תקפה ושלטת, אזי ישראל הם במקומם הקבוע איש תחת גפנו ותאנתו, בית המקדש בתפארתו בירושלים וכבוד ד' מלא בחללו של עולם.

בית המקדש נבנה בחלקו של יהודה המבטא מלכות ושררה "ידך בערף אויביך", ובתקופה אשר מסמלת את "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", עידן שבו עם ישראל עובד את בוראו מתוך מנוחה ושלוה ומתוך הסתגרות בד' אמותיו.

בזמן כזה גילוי השכינה בישראל אף הוא באופן של מלכות ושררה, ומשום כך בתפילת שלמה מוזכרת בקשתו להשראת השכינה ב"בית" וב"מקום" כיון שהתגלות השכינה היא באופן ממוסד ובמהלך של מלך על עבדיו, ולפיכך מובן היטב שבדרך זו הרי שהכל בא בדין ובמשפט והקב"ה אומר לו שישרה שכינתו בבית אשר הוכן לשמו במידה ויעשו ישראל רצונו של מקום ואם ח"ו להיפך אזי נגרם סילוק שכינה, ולכן פני הכרובים היו אל הבית [וכמ"ש המהרש"א שעתידה השכינה לילך משם], ומשום שבזמן זה הדברים מתגלים בדרך מלכות ושררה, לכן אף אכילת הקדשים אינה אלא במקום אשר בו מתגלית השראת השכינה הלא הוא במקדש ומן החומה ולפנים.

אמנם כאשר בני ישראל יוצאים למדבר שממה והולכים שם ארבעים שנה, הרי שזמן זה הוא זמן של גלות ונדודים, הם אינם נמצאים במקום קבוע, בזמן אשר כזה השכינה ג"כ מתגלית באופן של "אהל מועד" דמתרגמינן "משכן זימנא", היינו זמני, ארעי, לא קבוע, שהמשכן אף הוא היה מטולטל במסעותיהם^[1].

ובמצב כזה של "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" אזי מתגלית בייחוד ההנהגה של - "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך", בזמן כזה זוכים לגילוי של שכינה מיוחד ופרטי לכל אשר בשם ישראל יכונה, וזהו מה שדרשו חז"ל "בתוכם – בתוכו של כל אחד ואחד".

ומשום כך מובן היטב שגילוי השכינה באופן זה – במידה מסוימת אינו תלוי במעשיהם, אלא הדבר הוא בגדר (ויקרא טז טז) "השכן אתם בתוך טומאותם".

ומתבארים עתה שפיר ד' המהרש"א מדוע במשכן היו פני הכרובים זה לזה תמיד כיון שאין השכינה עתידה לילך משם דהיינו שסוג השראת השכינה במשכן היה בצורה של חיבה תמידית ללא תלייה במעשיהם, וכנ"ל.

ויתכן לפי הנ"ל שזו הסיבה שבזמן כניסתם של אויבים למקדש היו הכרובים מעורים זב"ז, ומשום שבזמן זה הרי ישראל יוצאים מארצם וממקומם לגלות בניכר בארץ לא להם, ואם כן שוב הם נמצאים במצב של טלטול ונדודים אשר כמבואר לעיל בזמן זה יש גילוי שכינה באופן פרטי ולכל או"א.

וזהו תוכן ברכתם של משה ואהרן היתה שתשרה שכינה במעשי ידיכם דייקא, כיון שהגילוי של שכינה הוא בתוכם – בתוכו של כל אחד ואחד על כל ענייניו הפרטיים.

וזהו מה שהדגישה התורה דווקא את העלאתם של עצמות יוסף משום שבעת יציאתם למסע נדודים במדבר הרי שצריכים הם את הבחינה הזו של גילוי שכינה במצב של גלות וטלטול במקום לא קבוע שזה נתגלה ע"י יוסף כמו שנא' "ויהי ד' עם יוסף".

והנה עד כאן נתבאר החלק של ההתמודדות והנסיון שיש בגלות וטלטול ישראל במדבר ובין האומות והזכיה לגילוי שכינה מיוחד בעתים אלו, אמנם הלא להאמור לעיל ישנה בחינה נוספת שנובעת מזה והיא מה שמצינו אצל אברהם ויוסף כח ההשפעה המיוחד על העולם.

ונראה לומר שחלק זה של ההשפעה נתגלה בעת אשר באו לארץ ישראל אך עדיין לא כבשו וחילקו את הארץ לשבטים, ואז היה משכן ד' בשילה.

דהנה בגמ' [זבחים קיט] מצינו על הפסוק "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" ודרשינן: "מנוחה" – זו שילה, "נחלה" – זה בית עולמים, נמצא שמשכן שילה מחד גיסא עדיין לא היה בגדר של נחלה [2] כמו בית המקדש, ומאידך ישראל כבר הגיעו לארצם, אלא כיון שהיה זה עוד קודם שנסתיימו י"ד שנה של כיבוש וחילוק ממילא אכתי לא היו מיושבים לגמרי בנחלתם, ומשום כך מישך שייכי לצורת הגילוי שכינה של משכן אלא שכאן כבר היה זה בחלקו של יוסף שעניינו הוא ההשפעה הרחבה על כל הסובב, אם כן כאשר הגיע המשכן לשילה נתגלה החלק הנוסף של כח ההשפעה, ולכן הקדשים בשילה נאכלים בכל הרואה היינו כל מקום שאפשר לראות משם את שילה, להיות מושפע משילה.

​

[1] ופתח לביאור הענין נמצא בדברי המהר"ל בגור אריה על הפסוק (דברים יב ח) "לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש הישר בעיניו".
המהר"ל מפרש זאת כך:
"לא תעשו" - במשכן שילה [-אשר נבנה לאחר י"ד שנה של כיבוש וחילוק] שנאסרו הבמות אבל בשילה מותר להקריב בו כל הקרבנות ואפילו יחיד יכול להקריב חובה
"ככל אשר אנחנו עושים פה היום" – דהאידנא הרי אתם מותרים בבמות אשר בהם מותר להקריב רק -"איש הישר בעיניו" – דהיינו נדרים ונדבות שאדם נודרם משום שישר בעיניו כן.
ותורף הדברים הוא שמשה בא ואומר לישראל שמקודם שהגיעו אל המנוחה והנחלה הותרו להם הבמות, אבל לאחר בניית משכן שילה אין הם רשאים להקריב אלא שם.
אך לכאורה ביאור זה קשה משום שמשה הרי אומר להם דברים אלו בשעת היותם במדבר והמשכן עמהם ובזמן המשכן הלא היו אסורים להקריב בבמה כדתנן (זבחים קיב:) ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות, ואיך אומר להם ככל אשר אנחנו עושים פה היום.
ומחדש המהר"ל חידוש נפלא דאע"פ שהיו אסורים במדבר בבמה לא היה זה כשם שאסורים בבמה בזמן מקדש שאזי הטעם הוא דכיון שיש מקדש א"כ הוא המקום אשר בו בחר ה' וא"א להקריב במקום אחר.
אלא "מטעם אחר שהיה המשכן קרוב לכל אחד ואחד והיה נקרא המשכן במה שלו אבל שיהיו באים אל המנוחה ממקום רחוק זה לא היה ולפיכך המשכן ג"כ בכלל כל איש הישר בעיניו כיון שלא באו שם ממרחקים לכך כלל הכתוב מה שהיו במדבר וכאשר באו לארץ מקודם שבאו לכלל מנוחה בענין אחד".
הרי שהמהר"ל מפרש דבזמן המשכן לא היה איסור להקריב בבמה, אלא אדרבה המשכן עצמו הוא הוא היה כעין "במת יחיד" לכל אחד ואחד מישראל, ולכן זמן זה גם יכול להחשב כתקופת "איש הישר בעיניו", משא"כ כשהוקם משכן שילה שהוא היה המקום שמגיעים אליו ממרחקים אזי החל איסור הקרבה בבמות.
[2] נחלה - ללא הפסק (מהר"ל)​