ראשי פרקים
- שאלות ותהיות בפרשנות הראויה למעשי אבותינו
- ביקורת חז"ל על גדולי האומה
- ביקורת פרשני המקרא על הקדמונים
- הגישה של חלק מהפרשנים ובעלי המוסר
- פרשנים ואחרונים בביאור דברי הרמב"ן
- נסיון לפשר בין הגישות - ביחס לחטא הקדמונים
שאלות ותהיות בפרשנות הראויה למעשי אבותינו
העיסוק בדמויות התנ"ך, ובפרט באבות האומה, מעורר לא אחת מחלוקות בשאלת הפרשנות הראויה. האם מותר לנו הקטנים לבקר את מעשיהם, או שמא עלינו להתייחס אליהם כדמויות מופת נטולות חולשות.
האם חטאי הקדמונים שנפרטו בתורה, אילו עניינים ורמזים התלויים בשורשי נשמתם ותיקונים שונים בלי שום תפיסה בעיני בשר ודם כמונו - גם במקרים שהתורה תארה את החטאים הללו בצבעים חמורים, ומספרת עליהם כעל פשעים כבדים, או שמא ניתן להוכיח מכאן כמה שפלה נפש האדם, שאף האישים העליונים במדרגתם הנעלה ביותר עלולים להיתפש למדות מגונות ותאוות פשוטות.
האם את רשעי הדורות שמוצגות בתורה באור שלילי, יש להעריך לפי המושגים שלנו, להבין את מעשיהם הזדוניים כפשוטם או אולי, עצם העובדה שהתורה מתייחסת אליהם, מזכירה את שמותיהם ומספרת על תולדותיהם, יש להוכיח על גודל ערכם האישי.
האם חטאי הקדמונים שנפרטו בתורה, אילו עניינים ורמזים התלויים בשורשי נשמתם ותיקונים שונים בלי שום תפיסה בעיני בשר ודם כמונו - גם במקרים שהתורה תארה את החטאים הללו בצבעים חמורים, ומספרת עליהם כעל פשעים כבדים, או שמא ניתן להוכיח מכאן כמה שפלה נפש האדם, שאף האישים העליונים במדרגתם הנעלה ביותר עלולים להיתפש למדות מגונות ותאוות פשוטות.
האם את רשעי הדורות שמוצגות בתורה באור שלילי, יש להעריך לפי המושגים שלנו, להבין את מעשיהם הזדוניים כפשוטם או אולי, עצם העובדה שהתורה מתייחסת אליהם, מזכירה את שמותיהם ומספרת על תולדותיהם, יש להוכיח על גודל ערכם האישי.
הצגת כמה גישות בתמצית
יש שניגשים לנתח את מעשי הקדמונים בגובה העיניים.. מקצצים בנטיעות, ומציגים את אבותינו שזכו לנבואה וחכמה אלוקית - בשורה אחת עם אנשים חומריים פשוטים, בעלי חולשות אנושיות ירודות. לטענתם, כדי שנוכל להזדהות ולהתחבר עם הקשיים והמאבקים שעברו על אבותינו, מוכרחים להציג אותם בקרן אחת עם אנשים כמונו על שלל מאבקיהם היצריים. וזו אכן שיטה פסולה שפשוט לכל בר בי רב, שהיא מעוותת, ואין שום סיבה להנמיך את קומתם של גדולי האומה בכדי ללמדנו לקח ומוסר.
ומנגד הגישה המקובלת והרווחת בציבור היראים, שנמוכי קומה כמונו אין ולא יהיה שום השגה בדמויות הוד, טהורים ונקיים משאיפות עכורות ורצון חומרי, ובוודאי אין לנו את קנה המידה להעריך אותם את הנהגותיהם ואת חשקיהם.
במאמר ננסה ב"ה לבחון את הסוגיה הזו מתוך התבוננות בדברי חז"ל ובפרשנותם של ראשונים ואחרונים, ולהציע בסיכום הדברים גישה מאוזנת המשלבת בין הכרה בגדולתם של האבות לבין הפקת לקחים ממעשיהם.
ומנגד הגישה המקובלת והרווחת בציבור היראים, שנמוכי קומה כמונו אין ולא יהיה שום השגה בדמויות הוד, טהורים ונקיים משאיפות עכורות ורצון חומרי, ובוודאי אין לנו את קנה המידה להעריך אותם את הנהגותיהם ואת חשקיהם.
במאמר ננסה ב"ה לבחון את הסוגיה הזו מתוך התבוננות בדברי חז"ל ובפרשנותם של ראשונים ואחרונים, ולהציע בסיכום הדברים גישה מאוזנת המשלבת בין הכרה בגדולתם של האבות לבין הפקת לקחים ממעשיהם.
ביקורת חז"ל על גדולי האומה
ראשית, בדברי חז"ל אנו מוצאים פעמים רבות שמגלים חטאם של הקדמונים או אף מותחים ביקורת על התנהלותם. כך למשל, במסכת שבת [1] בזה"ל: "אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
דעתו של רב, לפיה הכתונת פסים שנתן יעקב ליוסף הובילה לקנאת האחים ולגלות מצרים, למרות שהיה אפשר להציע הסבר שונה מדוע יעקב הרבה לתת יוסף לעומת אחיו, אבל חז"ל לא ראו צורך להסתיר מה שבעיניהם נחשב ליעקב לחטא, גם אם הוא נובע ממניעים חיוביים, וזאת כדי ללמדנו לקח בנוגע להשלכות שיש להעדפה בין ילדים. ולכן חז"ל גם לא ראו צורך לפרש את תמצית שיקוליו של יעקב, לא בירידה לרזולוציות וגם לא בכותרת, כי תכלית התורה, ללמדנו לקח ומוסר, גם אם עולה ומצטיירת ביקורת על אבותינו הגדולים.
וכך גם בגמרא נדרים [2] חז"ל מונים חטאם של אבות, אברהם ומשה, זה שנתרשל מן המילה וזה שנתעבדו בניו שעשה אנגרייא בת"ח או מטעמים אחרים שנחלקו האמוראים שם, ובעוד מקומות רבים וידועים שהיריעה קצרה מלצטט שחז"ל מפרטים את חטאם של אבות האומה (אברהם, יצחק, יעקב השבטים, משה אהרון וכו').
יחד עם זאת, חשוב לשים לב לאופי הביקורת של חז"ל, הן מצד תוכנם והן מצד מעלתם.
א. הביקורת של חז"ל לא עומדת בחלל ריק, אלא משמשת כלי להדרכה ולימוד מוסר עבור האיש הישראלי. היא אינה ביקורת לשם ביקורת, אלא מכוונת להפקת תועלת מעשית. כך נראה בגמרא שבת וכך בגמרא נדרים ובעוד מקומות רבים במרחבי הש"ס ומדרשי חז"ל.
ב. ביקורת חז"ל, לרוב, אינה מלווה בניתוח מעמיק של המניעים הפסיכולוגיים של הדמויות המבוקרות, אלא מתמקדת בהשלכות המעשיות של מעשיהן.
ג. ביקורת שיצאה מפי חז"ל, אינה דומה לביקורת של אדם מן השורה. הן מצד מעלתם כמוסרי התורה, והן מצד עומק דעתם. כך שעל פניו אין להסיק מכך שביד כל אדם לפשפש במעשיהם של גדולי האומה, גם אם המטרה ללמדנו לקח ומוסר.
דעתו של רב, לפיה הכתונת פסים שנתן יעקב ליוסף הובילה לקנאת האחים ולגלות מצרים, למרות שהיה אפשר להציע הסבר שונה מדוע יעקב הרבה לתת יוסף לעומת אחיו, אבל חז"ל לא ראו צורך להסתיר מה שבעיניהם נחשב ליעקב לחטא, גם אם הוא נובע ממניעים חיוביים, וזאת כדי ללמדנו לקח בנוגע להשלכות שיש להעדפה בין ילדים. ולכן חז"ל גם לא ראו צורך לפרש את תמצית שיקוליו של יעקב, לא בירידה לרזולוציות וגם לא בכותרת, כי תכלית התורה, ללמדנו לקח ומוסר, גם אם עולה ומצטיירת ביקורת על אבותינו הגדולים.
וכך גם בגמרא נדרים [2] חז"ל מונים חטאם של אבות, אברהם ומשה, זה שנתרשל מן המילה וזה שנתעבדו בניו שעשה אנגרייא בת"ח או מטעמים אחרים שנחלקו האמוראים שם, ובעוד מקומות רבים וידועים שהיריעה קצרה מלצטט שחז"ל מפרטים את חטאם של אבות האומה (אברהם, יצחק, יעקב השבטים, משה אהרון וכו').
יחד עם זאת, חשוב לשים לב לאופי הביקורת של חז"ל, הן מצד תוכנם והן מצד מעלתם.
א. הביקורת של חז"ל לא עומדת בחלל ריק, אלא משמשת כלי להדרכה ולימוד מוסר עבור האיש הישראלי. היא אינה ביקורת לשם ביקורת, אלא מכוונת להפקת תועלת מעשית. כך נראה בגמרא שבת וכך בגמרא נדרים ובעוד מקומות רבים במרחבי הש"ס ומדרשי חז"ל.
ב. ביקורת חז"ל, לרוב, אינה מלווה בניתוח מעמיק של המניעים הפסיכולוגיים של הדמויות המבוקרות, אלא מתמקדת בהשלכות המעשיות של מעשיהן.
ג. ביקורת שיצאה מפי חז"ל, אינה דומה לביקורת של אדם מן השורה. הן מצד מעלתם כמוסרי התורה, והן מצד עומק דעתם. כך שעל פניו אין להסיק מכך שביד כל אדם לפשפש במעשיהם של גדולי האומה, גם אם המטרה ללמדנו לקח ומוסר.
ביקורת פרשני המקרא על הקדמונים
אמנם מנגד, יש רבים מפרשני המקרא ראשונים ואחרונים, שנוטים לעיתים להסביר ולנתח את המניעים של אבותינו, ואף להעביר ביקורת נוקבת - גם כשאין מקור מפורש בחז"ל, ככל שיש מקום ללמוד כך מפשט הכתוב, והכל באופן יחסי. ולכאורה זו תפיסה ודרך שונה בכל הנוגע לקריאת דמויות אבותינו.
אצטט מספר דוגמאות מדברי הקדמונים, שהעבירו ביקורת או ראו צורך לפרט חטאם של אבותינו.
בפרשת ירידת אברהם למצרים כותב הרמב"ן [3] וז"ל: ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא עכ"ל.
ובפרשת שרה והגר כותב הרמב"ן [4] וז"ל: ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי עכ"ל.
כשקוראים את דברי הרמב"ן הללו כפשטן, כמעט קשה להולמן. [5] (ובהמשך המאמר נצטט מדברי כמה מהאחרונים איך שהעמידו את דבריו בדוחק).
עוד דוגמאות מפרשני המקרא שהולכים בקו הזה, אפשר למצוא בדברי הרשב"ם בהקדמה לפרשת העקידה [6]וז"ל: ויהי אחר הדברים האלה - כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה מחובר אל הפרשה שלמעלה וכו'. אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והאלהים נסה את אברהם. קנתרו וצערו כדכתיב הנסה דבר אליך תלאה. על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך וכן מצאתי אח"כ במ' של שמואל עכת"ד.
הרשב"ם בפירושו, חושף בפנינו רובד נסתר. לשון הפסוק שמורה על חיבור בין הפרשיות, מעיד על חטא שחטא אברהם. למרות שבתורה או בחז"ל לא מוזכר דבר כזה, הרשב"ם מגלה חטאן של אבות.
דוגמא נוספת. בפרשת יוסף ואחיו כותב אברבנאל [7] וז"ל: וביען גם יוסף חטא ואשם בשוגג, במה שהתגאה על חלומותיו על אחיו. וגם יעקב אביו חטא בצד מה, בכתונת הפסים שעשה ליוסף, שבו היה משלח מדנים בין אחים. ועל שלחו את יוסף לדעת שלום הצאן, בדעתו שהיו אחיו שונאים אותו. לכן נענשו יעקב ויוסף שנתחייבו גם הם גלות וכו'.
האברבנאל בדבריו הנוקבים מייחס שני חטאים ליעקב, על כך שעשה כתונת פסים ליוסף, ומה ששלחו לאחיו שהיו שונאים אותו. ולבנו יוסף, הוא מייחס חטא במה שסיפר את חלומותיו לאחיו.
ואמנם בנוגע להנהגת יעקב, מצינו כבר בחז"ל [8] שמעבירים ביקורת ממנה משתמע שיעקב חטא על כל פנים בנוגע לכתונת פסים (ולא על כך ששלחו לאחיו), אבל בהנהגת יוסף, מנין לו שחטא בכך? בפרט לפי מה שכתבו המפרשים [9] רש"י, רמב"ן ובמדרש, שגערת אביו הייתה על כך שמספר את הדבר לפני אחיו וגורם לעורר בזה את שנאתם, או בכלל גערת אביו הייתה כדי להרגיע את כעס האחים כמו שכתב הרמב"ן, אבל לא משום שיוסף נתגאה עליהם [10].
על מעשה יצחק ועשו, כותב במגלה עמוקות [11] וז"ל: והנה זכה עתה פנחס להיות כהן ולהיות במדריגת אוריא"ל וז"ס ויקח רמ"ח שהוא סוד אוריאל בידו ואית מנהון דאמרי שפנחס קם ביצחק כי יצחק חטא במה שהיה אוהב לעשו וקטרגו עליו המקטריגים על זה ולא נתיישב זה ענין להיות כפרה עד שנתקנא עתה פנחס קנאת י"י צבאות להרוג את זמרי שאז היה אוהב את שונאו וכו'
מנין למגלה עמוקות שיצחק חטא ונענש על כך? בפרט לפי מה שכתוב במדרש ובתרגום והביאו רש"י והרשב"ם שהיה מרמהו בדברים ולכן אהבו.
והדוגמא הקיצונית ביותר שניתן למצוא אצל פרשני המקרא, הוא ביאורו הנוקב של הרש"ר הירש [12] שכתב דברים מבהילים בנוגע לחינוכם של יעקב ועשיו וז"ל: ויגדלו הנערים וגו'. בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד וכו'. דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה. אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם. וכו'. רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, - אף זו עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, - גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם, - הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך. - אמנם, בכוח המשיכה של הניגודים, נוכל להבין בנקל את אהבת יצחק אל עשו, ואהבת רבקה אל יעקב. יצחק, שהיה "עולה תמימה", התרחק מהמולת העולם, והעדיף את נאות השקט בבאר לחי ראי על פני החברה האנושית ההומיה. יתכן שהוא אהב את אופיו של עשו, העז ונועז במעשיותו, המסוגל להנהיג את הבית בכשרון שעלה על שלו; כנגדו רבקה ראתה ביעקב את הדמות השלמה, הרחוקה בתכלית מכל מושגי בית אביה. - אהדתם של יצחק ורבקה מובנת, אך אל להורים לכוון את חינוכם על יסוד רגשות עמומים ומעורפלים כאלה עכת"ד.
הרש"ר הירש בביאורו המבהיל, מותח ביקורת עצומה על דרך חינוכו של עשו. תולה ביצחק חסרון מהותי בהבנת נפשו של בנו עשו, ומסביר את אהבתו של יצחק לעשו, "מכח המשיכה של הניגודים". (אי"ה במאמר השני נרחיב בביאור דבריו).
מכל הדוגמאות הללו, אנו רואים, שגם פרשני המקרא ראשונים ואחרונים, לעיתים נטו לפרש את מעשה אבותינו בצורה שלילית, לחשוף את חטאם הדק, ואף להעביר ביקורת נוקבת גם בלי לתמוך יסודם בדברי חז"ל, אלא על סמך פשט הכתוב או על סמך השתלשלויות המאורעות.
לשיטתם, מטרת הביקורת לא באה חלילה להקטין את שיעור קומתם של אבותינו. אלא אדרבה, השימוש בטעויות של גדולי האומה הוא שיעור לדורות מאוחרים. כמו כן, עצם הביקורת היא הוכחה לכך שככל שהאדם גדול יותר, כך האחריות על מעשיו גדולה יותר. וכמאמר חז"ל - "הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, שנאמר "וסביביו נשערה מאד" [13].
אצטט מספר דוגמאות מדברי הקדמונים, שהעבירו ביקורת או ראו צורך לפרט חטאם של אבותינו.
בפרשת ירידת אברהם למצרים כותב הרמב"ן [3] וז"ל: ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא עכ"ל.
ובפרשת שרה והגר כותב הרמב"ן [4] וז"ל: ותענה שרי ותברח מפניה. חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי עכ"ל.
כשקוראים את דברי הרמב"ן הללו כפשטן, כמעט קשה להולמן. [5] (ובהמשך המאמר נצטט מדברי כמה מהאחרונים איך שהעמידו את דבריו בדוחק).
עוד דוגמאות מפרשני המקרא שהולכים בקו הזה, אפשר למצוא בדברי הרשב"ם בהקדמה לפרשת העקידה [6]וז"ל: ויהי אחר הדברים האלה - כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה מחובר אל הפרשה שלמעלה וכו'. אף כאן אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך לו ולנינו ולנכדו של אברהם ונתן לו שבע כבשות הצאן וחרה אפו של הקב"ה על זאת שהרי ארץ פלשתים ניתן לאברהם וגם ביהושע מטילים על ערי חמשת סרני פלשתים גורל בכלל גבול ישראל והקב"ה צוה עליהם לא תחיה כל נשמה לכן והאלהים נסה את אברהם. קנתרו וצערו כדכתיב הנסה דבר אליך תלאה. על נסותם את ה'. מסה ומריבה בחנני ה' ונסני. כלומר נתגאיתה בבן שנתתי לך לכרות ברית ביניכם ובין בניהם. ועתה לך והעלהו לעולה וראה מה הועילה כריתות ברית שלך וכן מצאתי אח"כ במ' של שמואל עכת"ד.
הרשב"ם בפירושו, חושף בפנינו רובד נסתר. לשון הפסוק שמורה על חיבור בין הפרשיות, מעיד על חטא שחטא אברהם. למרות שבתורה או בחז"ל לא מוזכר דבר כזה, הרשב"ם מגלה חטאן של אבות.
דוגמא נוספת. בפרשת יוסף ואחיו כותב אברבנאל [7] וז"ל: וביען גם יוסף חטא ואשם בשוגג, במה שהתגאה על חלומותיו על אחיו. וגם יעקב אביו חטא בצד מה, בכתונת הפסים שעשה ליוסף, שבו היה משלח מדנים בין אחים. ועל שלחו את יוסף לדעת שלום הצאן, בדעתו שהיו אחיו שונאים אותו. לכן נענשו יעקב ויוסף שנתחייבו גם הם גלות וכו'.
האברבנאל בדבריו הנוקבים מייחס שני חטאים ליעקב, על כך שעשה כתונת פסים ליוסף, ומה ששלחו לאחיו שהיו שונאים אותו. ולבנו יוסף, הוא מייחס חטא במה שסיפר את חלומותיו לאחיו.
ואמנם בנוגע להנהגת יעקב, מצינו כבר בחז"ל [8] שמעבירים ביקורת ממנה משתמע שיעקב חטא על כל פנים בנוגע לכתונת פסים (ולא על כך ששלחו לאחיו), אבל בהנהגת יוסף, מנין לו שחטא בכך? בפרט לפי מה שכתבו המפרשים [9] רש"י, רמב"ן ובמדרש, שגערת אביו הייתה על כך שמספר את הדבר לפני אחיו וגורם לעורר בזה את שנאתם, או בכלל גערת אביו הייתה כדי להרגיע את כעס האחים כמו שכתב הרמב"ן, אבל לא משום שיוסף נתגאה עליהם [10].
על מעשה יצחק ועשו, כותב במגלה עמוקות [11] וז"ל: והנה זכה עתה פנחס להיות כהן ולהיות במדריגת אוריא"ל וז"ס ויקח רמ"ח שהוא סוד אוריאל בידו ואית מנהון דאמרי שפנחס קם ביצחק כי יצחק חטא במה שהיה אוהב לעשו וקטרגו עליו המקטריגים על זה ולא נתיישב זה ענין להיות כפרה עד שנתקנא עתה פנחס קנאת י"י צבאות להרוג את זמרי שאז היה אוהב את שונאו וכו'
מנין למגלה עמוקות שיצחק חטא ונענש על כך? בפרט לפי מה שכתוב במדרש ובתרגום והביאו רש"י והרשב"ם שהיה מרמהו בדברים ולכן אהבו.
והדוגמא הקיצונית ביותר שניתן למצוא אצל פרשני המקרא, הוא ביאורו הנוקב של הרש"ר הירש [12] שכתב דברים מבהילים בנוגע לחינוכם של יעקב ועשיו וז"ל: ויגדלו הנערים וגו'. בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודוקא על - ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות. אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה - לא רק בתכונותיהם - אלא גם בחינוכם הלקוי כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות, תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו'. יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד וכו'. דוקא משום כך - "חנוך לנער על פי דרכו", חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, - מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד - צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה. אילו העמיקו יצחק ורבקה לחדור לנפש עשו, אילו הקדימו לשאול את עצמם, היאך יכולים גם האומץ, הכוח והגמישות הרדומים בנפש עשו - היאך יכולים כל אלה להטות שכם לעבודת ה', כי אז "הגיבור" שלעתיד לא היה הופך ל"גיבור ציד", אלא ל"גיבור לפני ה'" באמת. יעקב ועשו, על כל נטיותיהם השונות, היו נשארים אחים תאומים ברוחם ובדרך חייהם; עוד מראשית היתה חרבו של עשו כורתת ברית עם רוחו של יעקב; ומי יודע איזה שינוי היה צפוי לקורות הימים על ידי כך. אך לא כן היה: "ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם. וכו'. רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, - אף זו עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, - גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם, - הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך. - אמנם, בכוח המשיכה של הניגודים, נוכל להבין בנקל את אהבת יצחק אל עשו, ואהבת רבקה אל יעקב. יצחק, שהיה "עולה תמימה", התרחק מהמולת העולם, והעדיף את נאות השקט בבאר לחי ראי על פני החברה האנושית ההומיה. יתכן שהוא אהב את אופיו של עשו, העז ונועז במעשיותו, המסוגל להנהיג את הבית בכשרון שעלה על שלו; כנגדו רבקה ראתה ביעקב את הדמות השלמה, הרחוקה בתכלית מכל מושגי בית אביה. - אהדתם של יצחק ורבקה מובנת, אך אל להורים לכוון את חינוכם על יסוד רגשות עמומים ומעורפלים כאלה עכת"ד.
הרש"ר הירש בביאורו המבהיל, מותח ביקורת עצומה על דרך חינוכו של עשו. תולה ביצחק חסרון מהותי בהבנת נפשו של בנו עשו, ומסביר את אהבתו של יצחק לעשו, "מכח המשיכה של הניגודים". (אי"ה במאמר השני נרחיב בביאור דבריו).
מכל הדוגמאות הללו, אנו רואים, שגם פרשני המקרא ראשונים ואחרונים, לעיתים נטו לפרש את מעשה אבותינו בצורה שלילית, לחשוף את חטאם הדק, ואף להעביר ביקורת נוקבת גם בלי לתמוך יסודם בדברי חז"ל, אלא על סמך פשט הכתוב או על סמך השתלשלויות המאורעות.
לשיטתם, מטרת הביקורת לא באה חלילה להקטין את שיעור קומתם של אבותינו. אלא אדרבה, השימוש בטעויות של גדולי האומה הוא שיעור לדורות מאוחרים. כמו כן, עצם הביקורת היא הוכחה לכך שככל שהאדם גדול יותר, כך האחריות על מעשיו גדולה יותר. וכמאמר חז"ל - "הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה, שנאמר "וסביביו נשערה מאד" [13].
גישת חלק מהפרשנים ובעלי המוסר
אמנם בניגוד לגישה הזו, הסבא מסלבודקא וחתנו ר' אייזיק שר כמו גם הסבא מנובהרדוק, נקטו בעמדה נוקשה יחסית, ותלו כל פעולה, מעשה, הנהגה, במניעים רוחניים עילאים.
לדוגמא, הסבא בספרו אור הצפון [14] חלק על שיטות מוסריות מסוימות, המפרשים את חטאי אבותינו כפשוטם, במטרה להוכיח כמה שפלה נפש האדם, שאף האישים העליונים במדרגתם הנעלה ביותר עלולים להיתפש למדות מגונות ותאוות פשוטות. לדבריו, אין להעלות מחשבה כזאת על הדעת גם במקרים שהתורה תארה את החטאים הללו בצבעים חמורים, ומספרת עליהם כעל פשעים כבדים.
ולכן הוא מפרש את חטאם בכך שנמצאו אילו שרשים חבויים מן המדות או התאוות האלה, ובשיעור הקל ביותר שאי אפשר יהיה לשום איש לתפשם ולהכירם, ורק הקב"ה בעצמו בוחן כליות ולב ושנגלו לפניו כל תעלומות פרסם אותם. והחטא היה בזה שהם ברום מעלתם וגודל השגותיהם לא ירדו לסוף דעתם ולא הצליחו לגלות השרשים הדקים הנסתרים האלה ולעקור אותם מיסודם.
לדברי הסבא מסלבודקא, שחטאים ופשעים כבדים אינם אלא דבר דק מן הדק עד אין נבדק, על אחת כמה, חטאים שלא נפרטו בתורה, או שניתן לבאר אותם בדרך שונה, אין לנו הרשות לפרשם בדרך השלילה גם אם המטרה ללמוד לקח ומוסר.
הסבא מסלבודקא הרחיק לכת בשיטה זו, וכתב לחדש שאף את הדמויות השליליות המוחלטות שבתורה הנמנות על רשעי הדורות, כגון ישמעאל הפרא, עשו הרשע, לבן הארמי, פרעה מלך מצרים, בלעם הרשע, נבוכדנצר מלך בבל, וכו' וכו' - עצם העובדה שהספרים הנצחיים של כתבי הקודש מזכירים את שמותיהם ומספרים תולדותיהם ופעולתיהם מוכיחה על גודל ערכם האישי. ולא נמסרה הרשות בידינו להעריך אותם לפי המושגים שלנו ולהבין את מעשיהם הזדוניים כפשוטם, אלא גם הם היו אישים כבירים וגדולי עולם, והשגותיהם עלו למעלה מכל תפישתנו המצומצמת. מלבד זאת שבאגדות חז"ל רבות, מסופר על מעלות רבות שהיו בהם ועל הליכות מופלאות שנהגו בהן. [15]
גם תלמידו רבי איזיק שר הלך בשיטת חתנו. לדוגמא בספר לקט שיחות מוסר [16] הוא כותב וז"ל: כשהתורה מספרת לנו את מעשיהם של אבות העולם, של אדם וחוה, קין והבל שת ואנוש ותולדותיהם עד דור המבול ונח איש צדיק, יש לנו לדעת שהם היו שלמים שבשלמים גדולים שבגדולים ועלינו להתרומם אליהם, להשכיל במעשיהם ולדעת מה יש לנו ללמוד מהם ולא להשפיל את ערכם, להשוותם אלינו ולהחשיבם לקטנים כמונו ע"כ. וראה שם שהולך ומרחיב בענין.
וראה עוד מש"כ שם [17] בדרגתם הגבוה של אבותינו במצרים. ובחילופי מכתבים עם החזון איש [18] הוא מתנגד לעמדת רבי אייזיק שר, בין היתר, שלאור שיטתו הוא נוטה להציג את עם ישראל במצרים (שעבדו ע"ז) באור חיובי ולהעמיד אותם בדרגה מרוממת, דבר שהחזו"א התנגד אליו בכל תוקף. ור' אייזיק שר כתב מאמר תגובה לדברי החזון איש [19].
אמנם מדברי הסבא מקלם נראה שנקט בגישה קצת אחרת. ראה לדוגמא מה שכתב לבאר את תשובת יוסף לאחיו, "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה", ע"פ ניתוח ואבחון נפש האדם [20] . ותלמידו הגדול, רבינו ירוחם החרה אחריו [21].
לדוגמא, הסבא בספרו אור הצפון [14] חלק על שיטות מוסריות מסוימות, המפרשים את חטאי אבותינו כפשוטם, במטרה להוכיח כמה שפלה נפש האדם, שאף האישים העליונים במדרגתם הנעלה ביותר עלולים להיתפש למדות מגונות ותאוות פשוטות. לדבריו, אין להעלות מחשבה כזאת על הדעת גם במקרים שהתורה תארה את החטאים הללו בצבעים חמורים, ומספרת עליהם כעל פשעים כבדים.
ולכן הוא מפרש את חטאם בכך שנמצאו אילו שרשים חבויים מן המדות או התאוות האלה, ובשיעור הקל ביותר שאי אפשר יהיה לשום איש לתפשם ולהכירם, ורק הקב"ה בעצמו בוחן כליות ולב ושנגלו לפניו כל תעלומות פרסם אותם. והחטא היה בזה שהם ברום מעלתם וגודל השגותיהם לא ירדו לסוף דעתם ולא הצליחו לגלות השרשים הדקים הנסתרים האלה ולעקור אותם מיסודם.
לדברי הסבא מסלבודקא, שחטאים ופשעים כבדים אינם אלא דבר דק מן הדק עד אין נבדק, על אחת כמה, חטאים שלא נפרטו בתורה, או שניתן לבאר אותם בדרך שונה, אין לנו הרשות לפרשם בדרך השלילה גם אם המטרה ללמוד לקח ומוסר.
הסבא מסלבודקא הרחיק לכת בשיטה זו, וכתב לחדש שאף את הדמויות השליליות המוחלטות שבתורה הנמנות על רשעי הדורות, כגון ישמעאל הפרא, עשו הרשע, לבן הארמי, פרעה מלך מצרים, בלעם הרשע, נבוכדנצר מלך בבל, וכו' וכו' - עצם העובדה שהספרים הנצחיים של כתבי הקודש מזכירים את שמותיהם ומספרים תולדותיהם ופעולתיהם מוכיחה על גודל ערכם האישי. ולא נמסרה הרשות בידינו להעריך אותם לפי המושגים שלנו ולהבין את מעשיהם הזדוניים כפשוטם, אלא גם הם היו אישים כבירים וגדולי עולם, והשגותיהם עלו למעלה מכל תפישתנו המצומצמת. מלבד זאת שבאגדות חז"ל רבות, מסופר על מעלות רבות שהיו בהם ועל הליכות מופלאות שנהגו בהן. [15]
גם תלמידו רבי איזיק שר הלך בשיטת חתנו. לדוגמא בספר לקט שיחות מוסר [16] הוא כותב וז"ל: כשהתורה מספרת לנו את מעשיהם של אבות העולם, של אדם וחוה, קין והבל שת ואנוש ותולדותיהם עד דור המבול ונח איש צדיק, יש לנו לדעת שהם היו שלמים שבשלמים גדולים שבגדולים ועלינו להתרומם אליהם, להשכיל במעשיהם ולדעת מה יש לנו ללמוד מהם ולא להשפיל את ערכם, להשוותם אלינו ולהחשיבם לקטנים כמונו ע"כ. וראה שם שהולך ומרחיב בענין.
וראה עוד מש"כ שם [17] בדרגתם הגבוה של אבותינו במצרים. ובחילופי מכתבים עם החזון איש [18] הוא מתנגד לעמדת רבי אייזיק שר, בין היתר, שלאור שיטתו הוא נוטה להציג את עם ישראל במצרים (שעבדו ע"ז) באור חיובי ולהעמיד אותם בדרגה מרוממת, דבר שהחזו"א התנגד אליו בכל תוקף. ור' אייזיק שר כתב מאמר תגובה לדברי החזון איש [19].
אמנם מדברי הסבא מקלם נראה שנקט בגישה קצת אחרת. ראה לדוגמא מה שכתב לבאר את תשובת יוסף לאחיו, "אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אותי מצרימה", ע"פ ניתוח ואבחון נפש האדם [20] . ותלמידו הגדול, רבינו ירוחם החרה אחריו [21].
פרשנים ואחרונים בביאור דברי הרמב"ן
וכדי לחדד עוד יותר את ההבדלים בין הגישות. נצטט כמה הסברים שכתבו פרשנים, בעלי המוסר ואחרוני זמניו בביאור דברי הרמב"ן הנ"ל, שכתב "דע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה".
המהר"ל [22] מביא את דברי הרמב"ן וכותב וז"ל: "וכבר הקשו עליו קושיות, עד שנעקר פירושו מכל וכל. שהרי אחר שנגזר הגלות עליו חזר אברהם כשחזר לגרר ואמר אחותי היא. ואיך יתכן זה שאחר שחטא וענש אותו עונש גדול, יחזור לחטא, חלילה לומר כך". והאריך בזה התולדות יצחק [23] (בראשית פרק טו פסוק א, הספק השביעי) וראה עוד מה שכתב הכתב והקבלה [24] (בראשית פרק יב פסוק יג) ובשם משמואל [25] (פ' לך לך שנה תרעד) ובשפת אמת [26] ליקוטים מה שהשיגו על עיקר דברי הרמב"ן מסברא, ומדברי המדרש. (אמנם בשם משמואל שם יסד דברי הרמב"ן עפ"י הזוהר עיין שם).
אמנם ר' לייב חסמן כתב בזה דבר מחודש [27] וזה לשונו: מי יבוא להרהר בזה על אברהם אבינו ברדתו מצרימה מפני הרעב במה שאמר על אשתו אחותי היא, ודאי חקר ואיזן מעשים אלו ככל הליכותיו - הלכותיו, ושקל מעשיו במאזני פלס שכלו הגדול, ודן דין אמת לאמיתו שצריך ומחוייב לירד מצרימה, וכן באמרו לשרה שתאמר אחי הוא. וראה זה פלא מש"כ הרמב"ן בפרשה זו [א.ה וכאן מצטט האור יהל את הרמב"ן הנ"ל] מי יוכל להקיף בשכלו כל הדברים הקדושים והמזעזעים אלו, צא וחשוב, אברהם אבינו האדם הגדול בענקים שבן שלש שנים הכיר את בוראו יורד לעומקה של הלכה ופוסק שצריך לרדת מצרימה, בא הרמב"ן ז"ל ומכריז שאין ההלכה מחוורת, ולא עוד אלא שחטא אבינו חטא גדול בשגגה בזה, וברור שלא נאמרו דברים אלו אלא עפ"י רוח הקודש ומדרש חז"ל תורה מן השמים, ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו [28] ואמנם יש להתבונן האיך יתכן דבר זה. וע"כ מבלי להכנס בהסברים לעצם דבריו של הרמב"ן כי יראתי פן אצא חוץ לתחום אף כשערה ולא אחטיא עכת"ד.
ר' לייב כמו רבו הגדול הסבא מסלבודקא, ממאן לקבל את דברי הרמב"ן כפשוטם. ובניגוד למהר"ל והתולדות שהעירו על תוכן דברי הרמב"ן, מסברא ומקושיות, האור יהל תולה את דברי הרמב"ן ברוח הקודש.
הסבר נוסף נכתב משמיה מרנא החפץ חיים [29] כאשר חתנו הגרממ"י זקס הציע לפניו את תמיהתו על דברי הרמב"ן הללו. והחפץ חיים השיב לו: "אין ספק שהיו ידועים לו לרמב"ן מאמרי חז"ל שעליהם ביסס את דבריו, שכן מעצמו ודאי שלא היה ממלא לבו לכתוב כזאת" ע"כ.
ואילו רבי משה פיינשטיין כשנשאל על דברי הרמב"ן הללו, דעתו הייתה כפי שמעיד בספר מסורת משה וזת"ד: "וגם באמת ברמב"ן מצא רבינו כמה טעותים, כגון מה שמזכיר שחטא אברהם בדבר שרה, כעין הרשב"ם בענין העקידה. ותמוה למה הראשונים מבקשים עבירות על האבות. ולא היה נוח לרבינו שאולי רוצים להסביר איך שקרה להם צרות וכו' עיין שם. וכן הובא משמו [30] בזה"ל: "וגם אין לומר שמצינו פגם בשרה במה שפירש הרמב"ן על הפסוק ותענה שרי ותברח מפניה, שכתב שחטאה אמנו בעינוי הזה, שהרי אי אפשר לנו לומר איזה חטא על האבות והאמהות אם לא שנאמרו הדברים מחז"ל הקדושים. וכו' ומצינו שהרמב"ן כתב על אברהם אבינו שחטא חטא גדול במה שהביא את שרה במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו וכו'. וגם זה אי אפשר לומר מעצמנו על אברהם אבינו אם אין לנו קבלה על כך מחז"ל. ויותר טוב לומר שזהו טעות סופרים", עכ"ל.
ולמרות נטייתם של רבים וטובים להעמיד את דברי הרמב"ן בדרך שונה, אבל ר' ירוחם [31] מבין את הדברים כפשוטם, ואדרבה הוא מסיק מכך יסוד גדול בכוחות הנפש וז"ל: כח הבקורת גדול מאוד, הוא הפתח להכרת האמת, כח כולל ומקיף מתחילתו של אדם עד שלמותו, התורה מלאה בביקורות על כל הגדולים, וגם משה רבנו לא נמלט ממנה. חז"ל מלאים ביקורת על הכל. הרמב"ן בפ' לך (יב, י) כתב "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה וכו', והי' לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו וכו', גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עלי' בתחילה מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא־להים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא, ע"כ.
לכשנסכם נמצא כמה הסברים שכתבו הגדולים על דברי הרמב"ן.
א. הרמב"ן טעה (המהר"ל).
ב. היה לו מקור מחז"ל (הח"ח, השם משמואל)
ג. הרמב"ן מעביר ביקורת, כי כך הוא הפתח להכרת האמת (ר' ירוחם).
ד. רוח הקודש (אור יהל. וכך גם מיוחס למרן הרב שך)
ה. טעות ספרים. (ר' משה פיינשטיין)
המהר"ל [22] מביא את דברי הרמב"ן וכותב וז"ל: "וכבר הקשו עליו קושיות, עד שנעקר פירושו מכל וכל. שהרי אחר שנגזר הגלות עליו חזר אברהם כשחזר לגרר ואמר אחותי היא. ואיך יתכן זה שאחר שחטא וענש אותו עונש גדול, יחזור לחטא, חלילה לומר כך". והאריך בזה התולדות יצחק [23] (בראשית פרק טו פסוק א, הספק השביעי) וראה עוד מה שכתב הכתב והקבלה [24] (בראשית פרק יב פסוק יג) ובשם משמואל [25] (פ' לך לך שנה תרעד) ובשפת אמת [26] ליקוטים מה שהשיגו על עיקר דברי הרמב"ן מסברא, ומדברי המדרש. (אמנם בשם משמואל שם יסד דברי הרמב"ן עפ"י הזוהר עיין שם).
אמנם ר' לייב חסמן כתב בזה דבר מחודש [27] וזה לשונו: מי יבוא להרהר בזה על אברהם אבינו ברדתו מצרימה מפני הרעב במה שאמר על אשתו אחותי היא, ודאי חקר ואיזן מעשים אלו ככל הליכותיו - הלכותיו, ושקל מעשיו במאזני פלס שכלו הגדול, ודן דין אמת לאמיתו שצריך ומחוייב לירד מצרימה, וכן באמרו לשרה שתאמר אחי הוא. וראה זה פלא מש"כ הרמב"ן בפרשה זו [א.ה וכאן מצטט האור יהל את הרמב"ן הנ"ל] מי יוכל להקיף בשכלו כל הדברים הקדושים והמזעזעים אלו, צא וחשוב, אברהם אבינו האדם הגדול בענקים שבן שלש שנים הכיר את בוראו יורד לעומקה של הלכה ופוסק שצריך לרדת מצרימה, בא הרמב"ן ז"ל ומכריז שאין ההלכה מחוורת, ולא עוד אלא שחטא אבינו חטא גדול בשגגה בזה, וברור שלא נאמרו דברים אלו אלא עפ"י רוח הקודש ומדרש חז"ל תורה מן השמים, ואלמלא מקרא כתוב א"א לאמרו [28] ואמנם יש להתבונן האיך יתכן דבר זה. וע"כ מבלי להכנס בהסברים לעצם דבריו של הרמב"ן כי יראתי פן אצא חוץ לתחום אף כשערה ולא אחטיא עכת"ד.
ר' לייב כמו רבו הגדול הסבא מסלבודקא, ממאן לקבל את דברי הרמב"ן כפשוטם. ובניגוד למהר"ל והתולדות שהעירו על תוכן דברי הרמב"ן, מסברא ומקושיות, האור יהל תולה את דברי הרמב"ן ברוח הקודש.
הסבר נוסף נכתב משמיה מרנא החפץ חיים [29] כאשר חתנו הגרממ"י זקס הציע לפניו את תמיהתו על דברי הרמב"ן הללו. והחפץ חיים השיב לו: "אין ספק שהיו ידועים לו לרמב"ן מאמרי חז"ל שעליהם ביסס את דבריו, שכן מעצמו ודאי שלא היה ממלא לבו לכתוב כזאת" ע"כ.
ואילו רבי משה פיינשטיין כשנשאל על דברי הרמב"ן הללו, דעתו הייתה כפי שמעיד בספר מסורת משה וזת"ד: "וגם באמת ברמב"ן מצא רבינו כמה טעותים, כגון מה שמזכיר שחטא אברהם בדבר שרה, כעין הרשב"ם בענין העקידה. ותמוה למה הראשונים מבקשים עבירות על האבות. ולא היה נוח לרבינו שאולי רוצים להסביר איך שקרה להם צרות וכו' עיין שם. וכן הובא משמו [30] בזה"ל: "וגם אין לומר שמצינו פגם בשרה במה שפירש הרמב"ן על הפסוק ותענה שרי ותברח מפניה, שכתב שחטאה אמנו בעינוי הזה, שהרי אי אפשר לנו לומר איזה חטא על האבות והאמהות אם לא שנאמרו הדברים מחז"ל הקדושים. וכו' ומצינו שהרמב"ן כתב על אברהם אבינו שחטא חטא גדול במה שהביא את שרה במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו וכו'. וגם זה אי אפשר לומר מעצמנו על אברהם אבינו אם אין לנו קבלה על כך מחז"ל. ויותר טוב לומר שזהו טעות סופרים", עכ"ל.
ולמרות נטייתם של רבים וטובים להעמיד את דברי הרמב"ן בדרך שונה, אבל ר' ירוחם [31] מבין את הדברים כפשוטם, ואדרבה הוא מסיק מכך יסוד גדול בכוחות הנפש וז"ל: כח הבקורת גדול מאוד, הוא הפתח להכרת האמת, כח כולל ומקיף מתחילתו של אדם עד שלמותו, התורה מלאה בביקורות על כל הגדולים, וגם משה רבנו לא נמלט ממנה. חז"ל מלאים ביקורת על הכל. הרמב"ן בפ' לך (יב, י) כתב "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה וכו', והי' לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו וכו', גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עלי' בתחילה מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא־להים ברעב יפדנו ממות, ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה, במקום המשפט שמה הרשע והחטא, ע"כ.
לכשנסכם נמצא כמה הסברים שכתבו הגדולים על דברי הרמב"ן.
א. הרמב"ן טעה (המהר"ל).
ב. היה לו מקור מחז"ל (הח"ח, השם משמואל)
ג. הרמב"ן מעביר ביקורת, כי כך הוא הפתח להכרת האמת (ר' ירוחם).
ד. רוח הקודש (אור יהל. וכך גם מיוחס למרן הרב שך)
ה. טעות ספרים. (ר' משה פיינשטיין)
נסיון לפשר בין הגישות ביחס לחטאי אבותינו
והנה, עד כה נוכחנו לראות שיש שתי גישות - האחת קיצונית מרעותה - בנוגע לביקורת שאפשר למתוח על גדולי האומה במטרה ללמדנו לקח ומוסר. ומה שבעיני האחד, נחשב לביקורת ראויה ופתח להכרת האמת, נחשב לדבר שלא ראוי להיאמר, אם לא ברוח הקודש או מקור בדברי חז"ל, או שכלל לא נאמרו [32].
כמובן שני הגישות מודים שמדובר באנשים מרוממים, ובכל זאת, בשונה מהגישה שסוברת שאין לתאר את הדברים לפי פשוטם, אלא הכל רמזים סודות וגופי הלכה, כך שאין לנו כמעט אפשרות להסיק מהנהגותיהם לשלילה. אבל הגישה האחרת סוברת, שיחד עם זאת, גם הם היו אנשים עם מחשבות רגשות ובחירות, וניתן ללמוד ממעשיהם שגם אנשים גדולים יכולים ליפול ממדרגתם למקומות נמוכים, ובמקרים מסוימים גם להעביר ביקורת במטרה שנשכיל לדעת את הדרך הנאותה.
אבל אם נרצה לפשר בין הגישות, לא מן הנמנע להציע גישה יותר מאוזנת ביחס לחטאי אבותינו, מתוך הבנה ברורה שהם היו בקנה מידה אחרת לגמרי ממה שאנו יכולים לתפוס, ובטח שאין מקום להשוות בין חולשתם או מעשיהם לאנשים כמונו המלאים בשקים של חומריות ועטופים בגשמיות כבידה, ויחד עם זאת! בשורש הדברים, גם אבותינו למרות גדלותם, כאשר פשט הכתוב מורה על מעשה שלילי או באופנים שחז"ל הגדירו את מעשי האבות כך - בכדי ללמדנו מוסר השכל, אנו מוכרחים לרדת לשורש והמניע הדק מן הדק שסבב את אבותינו, להשליך ממעשיהם למעשינו, ובכך ללמוד לקח ודרך חיים כיצד להתמודד עם מאבקים ויצרים כשלנו. ניתוח כזה שאינו מופנה כלפי האישיות אלא המעשה, ואינו ביקורת לשם ביקורת, אלא מוסר השכל וראיה נכוחה מכך שחז"ל ביקרו הנהגה מסוימת, זה שביל האמצע. מצד אחד לא מורידים מערכם של אבותינו חלילה, ומאידך אפשר ללמוד ממעשיהם.
וזו כוונת הרמב"ן כשהוא מנתח את מעשה אברהם ושרה. האם כדי לשבר את אוזנינו בסיבת שכר ועונש שעברו על אבותינו - אפשר למתוח עליהם ביקורת נוקבת ולייחס להם חטאים קשים? וכי אבותינו, גדולי האומה, היו אנשים פשוטים עד שנקל לומר ששרה חטאה כשהתנהגה עם הגר כאדון אכזר משולל רגשות המשתעבד בעבדו?
לפטור כלאחר יד, שהרמב"ן הוא היחיד שבכוחו לעשות כן, לא שומט את ההערה. כי הלא אנו עוסקים כאן ביחס לגדולי האומה, אבותינו הראשונים, ואם הגישה היא שהסתכלות עליהם היא כמלאכי עליון ותו לא, אם כן מה לי ראשון או אחרון?
אלא מוכרח שהרמב"ן אחז שלאחר שהתורה כותבת במפורש ששרה ענתה את הגר "ותענה שרי ותברח מפניה", גם אם זה התבטא בנקודה דקה ופנימית וכיו"ב, אבל הלקח פרוש בפנינו, ועלינו ליטלו משם במקום להתכחש לו. וכך, כשהתורה מספרת שאברהם ירד מצרימה ואבימלך נכשל בה, לא לחינם אברהם נענש, אלא בסיבת מעשה קודם. זה ביאור דברי הרמב"ן.
וזה מתקשר להפליא עם מה שכתב הרמב"ן על פרשיות חומש בראשית - "מעשה אבות סימן לבנים". כלומר, מלבד מה שעתיד לעבור על הבנים כנגזרת ממעשה אבותיהם, גם מוטל עלינו ללמוד מסיפורי הקדמונים איך להתמודד במצב דומה כפי שאירע אצלם גם אם בזעיר אנפין.
אבל חובה להבהיר, הגישה הזו עושה חלוקה ברורה בין פרשנות לגיטימית במעשי האבות ובין פרשנות קלוקלת כדוגמת הפרשנות שיוצאת מבתי המדרש.. של תנ"ך בגובה העיניים, גישה פסולה שמצדדת לתפוס את דמויות אבותינו מלכתחילה בראיה ראליסטית חומרית כפשוטי העם, שעורכת ניתוח רגשי פסיכולוגי לגדולי האומה, ומנסה לאפיין את נפשם הרוממה והגבוהה של אבותינו בכלים גסים. מה שמוביל לכך, שגם במקום שאין הביקורת מוכרחת בפשט הכתוב - מלבד זה שחז"ל לא התייחסו לטב ולמוטב - רואים אלו הזדמנות להושיב את אבותינו על שולחן המנתחים, מתוך קלות דעת, והשוואה בינם לבנינו.
ומאידך, רשעי הדורות שמוצגים בתורה באור שלילי, אפשר להבין את מעשיהם הרעים כפשוטם, כל עוד וחז"ל לא מצאו בהם צד זכות.
ובס"ד לאחר שסיימתי לכתוב את המאמר, ראיתי שבגישה זו צועד המהרי"ל בלוך זצ"ל [33], וכאן נציע קטע קטן מדבריו וז"ל: כבר למדנו לדעת כי כל הכוחות וההרגשים החיים ופועלים באדם הקטן נמצאים גם באדם היותר גדול. כמובן, לא באותה המידה שהם נמצאים באדם הקטן נמצאים הם באדם הגדול, ולא אותו מקום שהם תופסים בנפשו של הראשון הם תופסים בנפשו של השני, ובודאי מתעדנין אלה הכוחות, ומתחלקים בו לחלקים דקים דק מן הדק. אבל בכל זאת נמצאים הם כולם בו, ולא יפקד ממנו אף כוח אחד, אף רגש קל עכת"ד. ומדבריו עולה גישה אחרת, שמתנגדת לגישתם של בעלי המוסר, הסבא מסלבודקא, ור' איזיק שר. וב"ה נשתדל להרחיב במאמר השני.
ב"ה במאמר הבא: א. נרחיב בשיטת בעלי המוסר ב. נדון בדברי הרש"ר המבהילים ג. נעסוק בשאלה איך להתייחס למעשה אבותינו, כאשר פשט הכתוב והשתלשלות המקרים, מוכיחים בצורה מובהקת, שיש כאן הנהגה שבעיני אדם רגיל מעלה סימני שאלה.
כמובן שני הגישות מודים שמדובר באנשים מרוממים, ובכל זאת, בשונה מהגישה שסוברת שאין לתאר את הדברים לפי פשוטם, אלא הכל רמזים סודות וגופי הלכה, כך שאין לנו כמעט אפשרות להסיק מהנהגותיהם לשלילה. אבל הגישה האחרת סוברת, שיחד עם זאת, גם הם היו אנשים עם מחשבות רגשות ובחירות, וניתן ללמוד ממעשיהם שגם אנשים גדולים יכולים ליפול ממדרגתם למקומות נמוכים, ובמקרים מסוימים גם להעביר ביקורת במטרה שנשכיל לדעת את הדרך הנאותה.
אבל אם נרצה לפשר בין הגישות, לא מן הנמנע להציע גישה יותר מאוזנת ביחס לחטאי אבותינו, מתוך הבנה ברורה שהם היו בקנה מידה אחרת לגמרי ממה שאנו יכולים לתפוס, ובטח שאין מקום להשוות בין חולשתם או מעשיהם לאנשים כמונו המלאים בשקים של חומריות ועטופים בגשמיות כבידה, ויחד עם זאת! בשורש הדברים, גם אבותינו למרות גדלותם, כאשר פשט הכתוב מורה על מעשה שלילי או באופנים שחז"ל הגדירו את מעשי האבות כך - בכדי ללמדנו מוסר השכל, אנו מוכרחים לרדת לשורש והמניע הדק מן הדק שסבב את אבותינו, להשליך ממעשיהם למעשינו, ובכך ללמוד לקח ודרך חיים כיצד להתמודד עם מאבקים ויצרים כשלנו. ניתוח כזה שאינו מופנה כלפי האישיות אלא המעשה, ואינו ביקורת לשם ביקורת, אלא מוסר השכל וראיה נכוחה מכך שחז"ל ביקרו הנהגה מסוימת, זה שביל האמצע. מצד אחד לא מורידים מערכם של אבותינו חלילה, ומאידך אפשר ללמוד ממעשיהם.
וזו כוונת הרמב"ן כשהוא מנתח את מעשה אברהם ושרה. האם כדי לשבר את אוזנינו בסיבת שכר ועונש שעברו על אבותינו - אפשר למתוח עליהם ביקורת נוקבת ולייחס להם חטאים קשים? וכי אבותינו, גדולי האומה, היו אנשים פשוטים עד שנקל לומר ששרה חטאה כשהתנהגה עם הגר כאדון אכזר משולל רגשות המשתעבד בעבדו?
לפטור כלאחר יד, שהרמב"ן הוא היחיד שבכוחו לעשות כן, לא שומט את ההערה. כי הלא אנו עוסקים כאן ביחס לגדולי האומה, אבותינו הראשונים, ואם הגישה היא שהסתכלות עליהם היא כמלאכי עליון ותו לא, אם כן מה לי ראשון או אחרון?
אלא מוכרח שהרמב"ן אחז שלאחר שהתורה כותבת במפורש ששרה ענתה את הגר "ותענה שרי ותברח מפניה", גם אם זה התבטא בנקודה דקה ופנימית וכיו"ב, אבל הלקח פרוש בפנינו, ועלינו ליטלו משם במקום להתכחש לו. וכך, כשהתורה מספרת שאברהם ירד מצרימה ואבימלך נכשל בה, לא לחינם אברהם נענש, אלא בסיבת מעשה קודם. זה ביאור דברי הרמב"ן.
וזה מתקשר להפליא עם מה שכתב הרמב"ן על פרשיות חומש בראשית - "מעשה אבות סימן לבנים". כלומר, מלבד מה שעתיד לעבור על הבנים כנגזרת ממעשה אבותיהם, גם מוטל עלינו ללמוד מסיפורי הקדמונים איך להתמודד במצב דומה כפי שאירע אצלם גם אם בזעיר אנפין.
אבל חובה להבהיר, הגישה הזו עושה חלוקה ברורה בין פרשנות לגיטימית במעשי האבות ובין פרשנות קלוקלת כדוגמת הפרשנות שיוצאת מבתי המדרש.. של תנ"ך בגובה העיניים, גישה פסולה שמצדדת לתפוס את דמויות אבותינו מלכתחילה בראיה ראליסטית חומרית כפשוטי העם, שעורכת ניתוח רגשי פסיכולוגי לגדולי האומה, ומנסה לאפיין את נפשם הרוממה והגבוהה של אבותינו בכלים גסים. מה שמוביל לכך, שגם במקום שאין הביקורת מוכרחת בפשט הכתוב - מלבד זה שחז"ל לא התייחסו לטב ולמוטב - רואים אלו הזדמנות להושיב את אבותינו על שולחן המנתחים, מתוך קלות דעת, והשוואה בינם לבנינו.
ומאידך, רשעי הדורות שמוצגים בתורה באור שלילי, אפשר להבין את מעשיהם הרעים כפשוטם, כל עוד וחז"ל לא מצאו בהם צד זכות.
ובס"ד לאחר שסיימתי לכתוב את המאמר, ראיתי שבגישה זו צועד המהרי"ל בלוך זצ"ל [33], וכאן נציע קטע קטן מדבריו וז"ל: כבר למדנו לדעת כי כל הכוחות וההרגשים החיים ופועלים באדם הקטן נמצאים גם באדם היותר גדול. כמובן, לא באותה המידה שהם נמצאים באדם הקטן נמצאים הם באדם הגדול, ולא אותו מקום שהם תופסים בנפשו של הראשון הם תופסים בנפשו של השני, ובודאי מתעדנין אלה הכוחות, ומתחלקים בו לחלקים דקים דק מן הדק. אבל בכל זאת נמצאים הם כולם בו, ולא יפקד ממנו אף כוח אחד, אף רגש קל עכת"ד. ומדבריו עולה גישה אחרת, שמתנגדת לגישתם של בעלי המוסר, הסבא מסלבודקא, ור' איזיק שר. וב"ה נשתדל להרחיב במאמר השני.
ב"ה במאמר הבא: א. נרחיב בשיטת בעלי המוסר ב. נדון בדברי הרש"ר המבהילים ג. נעסוק בשאלה איך להתייחס למעשה אבותינו, כאשר פשט הכתוב והשתלשלות המקרים, מוכיחים בצורה מובהקת, שיש כאן הנהגה שבעיני אדם רגיל מעלה סימני שאלה.
[1] דף י עמוד ב'
[2] דף לא עמוד ב' ודף לב עמוד א'
[3] בראשית פרק יב פסוק י'
[4] שם פרק טז פסוק ו'
[5] על דברי הרמב"ן הללו, מטו משמיה דהאבני נזר שאמר בערך כך, "המרחק ביני לרמב"ן יותר קטן מהמרחק בין הרמב"ן לאברהם אבינו, ולכן אני מרשה לעצמי לומר שהרמב"ן טעה בזה". ואשיב על זה אחד מרה"י, שהמרחק בינו לבין האבנ"ז קטן יותר מהמרחק בין האבנ"ז לרמב"ן, ולכן הוא מרשה לעצמו לומר שהאבנ"ז טעה. ואני הק' אומר שהמרחק ביני לבין רה"י קטן יותר, ולכן ארשה לעצמי לומר שרה"י טעה, וחוזר חלילה....
[6] שם פרק כב פסוק א'
[7] בראשית פרק טו פסוק יב-טו
[8] שבת י: הנזכר לעיל.
[9] רש"י, רמב"ן ובמדרש.
[10]. יתירה מכך באור החיים שם מבאר שכוונת יוסף היתה לטובה מכיון שרצה להורות לאחים שזה רצון ה', שהרי חלם על כך, וכן שלבסוף יצטרכו לו ולכן מעתה יפסיקו לשנוא אותו, וכן להראות להם שהוא אוהב אותם שהרי רק לאוהב מספרים חלומות.
[11] פרשת פנחס
[12] בראשית פרק כה פסוק כז
[13] יבמות קכא, ב ב"ק נ, א ירושלמי ביצה ג, ח. וכתב בעל ה'הפלאה' בס' פנים יפות (פ' אחרי ד"ה ועל הכהנים) וזת"ד: "והצדיקים ג"כ צריכין תשובה, כדכתיב 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ובתשובת הצדיקים מעלים את התשובה מכל העולם בדביקותם זה בזה, שע"י קדושי ישראל שהקב"ה מדקדק בהם כחוט השערה ועושים תשובה, מעלים על ידי תשובתם את כל ישראל". ובהקדמה לספר 'המקנה' (אות יא) הוא כותב: "ובזה מובן חסד השי"ת עם הצדיקים, שאמרו חז"ל - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, והיינו כיון שהצדיקים בודאי עושים תשובה מאהבה אם כן כל מה שמדקדק עמהם הוא טובתם שיתהפכו לזכיות הרבה".
[14] ליקוטי תלמידיו ורוכז בתנועת המוסר כרך ב' פרק י'
[15] שם. וראה עוד בספר מדרגת האדם, מאמר דרכי החיים פרק ח', ובספר לב אליהו ח"ב עמ' קנז.
[16] פ' בראשית עמוד יב
[17] פ' שמות תחת הכותרת בני ישראל במצרים - מאמר א'
[18] הודפס בקובץ אגרות חלק א' אגרת רח - רט
[19] פ' שמות במאמר ב' עמוד קנא. לא ידוע אם נשלח לחזו"א.
[20] ראה בספר חיי המוסר חלק ב' "מאמר ברוב שרעפי בקרבי" עמו' סט- עב, ובמאמר "אין בין גיהנם לגן עדן, אלא כחוט השערה" עמו' לג - לו, ובמאמר מנוחת הנפש עמו' צד - צו, ובמאמר "חולין בטהרה" עמו' קעז - קפ, ובמאמר "עולם הזה הדומה לפרוזדור", ובמאמר "מעלת המדות" חיי המוסר חלק א' עמו' נא - נב, ובמאמר "יצר לב האדם רע". ובספר חכמה ומוסר חלק ג' ובמכתבי הסבא מקלם אגרת רכד עמוד רו. וב"ה במאמר השני נרחיב בשיטת הסבא מקלם.
[21] להלן אצטט לשונו.
[22] ספר גבורות ה', פרק ט'
[23] בראשית פרק טו פסוק א, הספק השביעי
[24] בראשית פרק יב פסוק יג
[25] פ' לך לך שנה תרעד
[26] ליקוטים
[27] ספר אור יהל ח"ב מאמר "הדקדוק עם הצדיקים"
[28] א.ה ראה בזוה"ק כאן וז"ל: אר"י תא חזי בגין דנחת אברהם למצרים בלא רשו, אשתעבדו בנוי במצרים ד' מאות שנה וכו' עיי"ש.
[29] ספר החפץ חיים ופעלו עמוד 23
[30] ספר קול רם, מהדו"ח עמוד ק'
[31] ספר דעת תורה, פר' יתרו.
[32] אמנם חובה להבהיר, גם אלה שהעמדנו בגישה אחת, יש חילוקים ביניהם, שאינו דומה דברי הרשב"ם שמגלה חטאם של אבות על פי דקדוק בלשונות התורה לעומת הרמב"ן שמותח ביקורת על פי מה שנדמה מהשתלשלות המאורע. וכך הלאה.
[33] שיעורי דעת ח"ב שעור י"א מאמר "אל יחסר המזג", ושיעור י"ד מאמר "כל הגדול מחבירו" בביאור מכירת יוסף ויחסיו עם אחיו, וראה איך שמבאר את אהבת יצחק וברכותיו את עשיו, שם שיעור י"ג מאמר "ויקרא בשם ה'" עמוד קנז', במעשה יהודה ותמר, שם שיעור י"ד מאמר "כל הגדול מחבירו" עמוד קסו, ובמריבת רחל ולאה, שם שעור ט"ו מאמר אם ראשונים כמלאכים עמוד קסט. וב"ה ננסה להרחיב בשי' במאמר השני בסדרה.
[2] דף לא עמוד ב' ודף לב עמוד א'
[3] בראשית פרק יב פסוק י'
[4] שם פרק טז פסוק ו'
[5] על דברי הרמב"ן הללו, מטו משמיה דהאבני נזר שאמר בערך כך, "המרחק ביני לרמב"ן יותר קטן מהמרחק בין הרמב"ן לאברהם אבינו, ולכן אני מרשה לעצמי לומר שהרמב"ן טעה בזה". ואשיב על זה אחד מרה"י, שהמרחק בינו לבין האבנ"ז קטן יותר מהמרחק בין האבנ"ז לרמב"ן, ולכן הוא מרשה לעצמו לומר שהאבנ"ז טעה. ואני הק' אומר שהמרחק ביני לבין רה"י קטן יותר, ולכן ארשה לעצמי לומר שרה"י טעה, וחוזר חלילה....
[6] שם פרק כב פסוק א'
[7] בראשית פרק טו פסוק יב-טו
[8] שבת י: הנזכר לעיל.
[9] רש"י, רמב"ן ובמדרש.
[10]. יתירה מכך באור החיים שם מבאר שכוונת יוסף היתה לטובה מכיון שרצה להורות לאחים שזה רצון ה', שהרי חלם על כך, וכן שלבסוף יצטרכו לו ולכן מעתה יפסיקו לשנוא אותו, וכן להראות להם שהוא אוהב אותם שהרי רק לאוהב מספרים חלומות.
[11] פרשת פנחס
[12] בראשית פרק כה פסוק כז
[13] יבמות קכא, ב ב"ק נ, א ירושלמי ביצה ג, ח. וכתב בעל ה'הפלאה' בס' פנים יפות (פ' אחרי ד"ה ועל הכהנים) וזת"ד: "והצדיקים ג"כ צריכין תשובה, כדכתיב 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ובתשובת הצדיקים מעלים את התשובה מכל העולם בדביקותם זה בזה, שע"י קדושי ישראל שהקב"ה מדקדק בהם כחוט השערה ועושים תשובה, מעלים על ידי תשובתם את כל ישראל". ובהקדמה לספר 'המקנה' (אות יא) הוא כותב: "ובזה מובן חסד השי"ת עם הצדיקים, שאמרו חז"ל - שהקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, והיינו כיון שהצדיקים בודאי עושים תשובה מאהבה אם כן כל מה שמדקדק עמהם הוא טובתם שיתהפכו לזכיות הרבה".
[14] ליקוטי תלמידיו ורוכז בתנועת המוסר כרך ב' פרק י'
[15] שם. וראה עוד בספר מדרגת האדם, מאמר דרכי החיים פרק ח', ובספר לב אליהו ח"ב עמ' קנז.
[16] פ' בראשית עמוד יב
[17] פ' שמות תחת הכותרת בני ישראל במצרים - מאמר א'
[18] הודפס בקובץ אגרות חלק א' אגרת רח - רט
[19] פ' שמות במאמר ב' עמוד קנא. לא ידוע אם נשלח לחזו"א.
[20] ראה בספר חיי המוסר חלק ב' "מאמר ברוב שרעפי בקרבי" עמו' סט- עב, ובמאמר "אין בין גיהנם לגן עדן, אלא כחוט השערה" עמו' לג - לו, ובמאמר מנוחת הנפש עמו' צד - צו, ובמאמר "חולין בטהרה" עמו' קעז - קפ, ובמאמר "עולם הזה הדומה לפרוזדור", ובמאמר "מעלת המדות" חיי המוסר חלק א' עמו' נא - נב, ובמאמר "יצר לב האדם רע". ובספר חכמה ומוסר חלק ג' ובמכתבי הסבא מקלם אגרת רכד עמוד רו. וב"ה במאמר השני נרחיב בשיטת הסבא מקלם.
[21] להלן אצטט לשונו.
[22] ספר גבורות ה', פרק ט'
[23] בראשית פרק טו פסוק א, הספק השביעי
[24] בראשית פרק יב פסוק יג
[25] פ' לך לך שנה תרעד
[26] ליקוטים
[27] ספר אור יהל ח"ב מאמר "הדקדוק עם הצדיקים"
[28] א.ה ראה בזוה"ק כאן וז"ל: אר"י תא חזי בגין דנחת אברהם למצרים בלא רשו, אשתעבדו בנוי במצרים ד' מאות שנה וכו' עיי"ש.
[29] ספר החפץ חיים ופעלו עמוד 23
[30] ספר קול רם, מהדו"ח עמוד ק'
[31] ספר דעת תורה, פר' יתרו.
[32] אמנם חובה להבהיר, גם אלה שהעמדנו בגישה אחת, יש חילוקים ביניהם, שאינו דומה דברי הרשב"ם שמגלה חטאם של אבות על פי דקדוק בלשונות התורה לעומת הרמב"ן שמותח ביקורת על פי מה שנדמה מהשתלשלות המאורע. וכך הלאה.
[33] שיעורי דעת ח"ב שעור י"א מאמר "אל יחסר המזג", ושיעור י"ד מאמר "כל הגדול מחבירו" בביאור מכירת יוסף ויחסיו עם אחיו, וראה איך שמבאר את אהבת יצחק וברכותיו את עשיו, שם שיעור י"ג מאמר "ויקרא בשם ה'" עמוד קנז', במעשה יהודה ותמר, שם שיעור י"ד מאמר "כל הגדול מחבירו" עמוד קסו, ובמריבת רחל ולאה, שם שעור ט"ו מאמר אם ראשונים כמלאכים עמוד קסט. וב"ה ננסה להרחיב בשי' במאמר השני בסדרה.
