דרך הלימוד
דרכי לימוד התורה רבות ומגוונות. איש איש וטבעו, מקום מקום ומנהגו, דור דור ודרכו. פשטות או פלפול, בקיאות או עמקות, חריפות או מתינות. יש ההולכים בדרכים סלולות, יש הסוללים לעצמם דרך עצמאית, ויש המשלבים כמה דרכים יחד. הצד השוה שבכולם שכולם לבם לשמים, מי יותר ומי פחות. אך יש קו אדום המגביל את כולם מסביב. 'והגבלת את העם סביב לאמר, השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו' (שמות יט,יב) - 'קו האמת'. אמנם שבעים פנים לתורה, אך אין לגלות פנים בתורה שלא כהלכה.
התורה ניתנה למשה מסיני כללותיה ופרטותיה, והיא כמעין הנובע שכל זמן שתמשמש בה תמצא בה טעם חדש, אך הכל כפרטים היוצאים מן הכללים, כאילן אחד עם שורשים, ענפים, ענפי ענפים ועלים, העומד ונטוע מלפני בריאת העולם, ועלינו לנסות ולעמול להסיר את האבק שדבק בו או את האבק שדבק בעינינו או במשקפינו ולהסיר את המחיצות - שקמו עם השנים שחלפו ממתן תורה - המפרידות בינינו לבין התורה בטהרתה. לא מוטל עלינו - ואף אסור לנו - להמציא מליבנו תורות חדשות או לדמיין ענפים שבאמת אינם קיימים באילן התורה. מותר לנו להמציא מליבנו דרכים חדשות ושיטות חדשות המועילות לנו להסיר את המחיצות המפרידות בינינו לתורה, אבל כל הדרכים האלו מגמתן אחת - להגיע אל האמת הנצחית שבתורה, האמת שהיתה ותשאר ללא שינוי. אמת אחת ויחידה.
ישנם כמה משפטים עמומים בספרות חז"ל שמתוכם משתמע לכאורה איזו הוראת היתר לומר בתורה ככל העולה על רוחנו. 'שבעים פנים לתורה', 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', 'כל פטפוטי דאורייתא טבין', וכיוצא באלו. האם זה אכן מתיר לנו לפרש ככל העולה על רוחנו וככל העולה במחשבתינו? אילו היה מותר, התורה היתה הופכת למבול של תיאוריות, וכל פלפלן היה אומר ק"נ טעמים לטהר את השרץ, ולא היה מקום להלכה. אין לנו שום אפשרות להבין כהוגן את הגבולות של המשפטים האלו, והאם בכלל כוונתם שיש באיזה שהוא מקום בתורה ב' אמיתות הסותרות זו את זו, ועל כן 'ספיקא דאורייתא לחומרא' - עלינו להתייחס אל דברי תורה במבט שיש בכל דין ודין רק אמת אחת ונצחית, ולעמול בכל דרך שהיא לחפש את הנקודה האמיתית הזו. כל הדרכים כשירות ובלבד שיסייעו בידינו להגיע אל חקר האמת. אין מקום להשתמש בנבואה או בדמיון כדי לגלות את האמת שבתורה - 'לא בשמים היא' (דברים ל,יב). קל וחומר שלא בדמיונות או בחלומות היא - ברצינות היא. בשכליות היא. בכובד ראש היא. - 'נתבררו אצלינו הדברים מן השכל הברור והאמיתי, הוא הבורר, הוא הזורה, הוא המדקדק' - כך כתב הראב"ד בהקדמתו להלכות לולב שלו. 'השכל הברור' - הוא הדבר היחיד המכונה אצל הראב"ד 'רוח הקודש שהופיעה בבית מדרשנו' (השגות להל' לולב ח,ה).
בעניני מוסר ומידות ויראת שמים, נהוג בעם ישראל מזה אלפיים שנה לשזור את הענין במשל או בגוזמא או בפסוק גם אם באמת אין כוונת הפסוק ממש לדבר זה. הטעם בזה ברור - אין כוונת האומר להוציא את התובנה ההיא מהמשל או הפסוק, התובנה כבר קיימת בדעתו והיא ברורה לכל מבין, והדרשן רק שוזר אותה במשל או פסוק כדי שיחרטו הדברים באוזני השומעים. אין ללמוד ממנהג זה להתיר את הרצועה בכל הנוגע לדברי תורה, לומר ככל העולה במחשבת האומר. גבול ברור עובר בין הלכה לאגדה, בין הלכה לדרשנות, בין הלכה לדברי התעוררות. בעולם ההלכה יש לילך בזהירות, במתינות, ובאחריות.
במה דברים אמורים? כשלומד יושב ללמוד את דברי אחד האחרונים או הראשונים ומנסה להבין את דבריו, לא מוטל עליו באותה העת לחשוב מה ה' אמר למשה רבינו בענין זה, או לחשוב מה ראש הישיבה שלו חושב בביאור הגמרא בענין ההוא, אלא מוטל עליו כעת אך ורק להבין מה אמר אותו מחבר שאותו הוא מנסה להבין. 'לפרש את הדברים לפי דעת אומר הדברים'. זו המטרה, ורק הדרכים המובילות אליה כשירות בה. אם הוא מנסה להבין את דברי הרשב"א, ובא אדם ואומר לו שהרשב"א במסכת פלונית האריך יותר בביאור ענין זה, ואותו לומד רואה שבבית מדרש שהוא נמצא כעת אין את חידושי הרשב"א על המסכת ההיא, עומדות לפניו כמה אפשרויות, או להחליט שהוא משאיר את הדברים פתוחים וממשיך לענין אחר, או שהוא עמל במוחו לנסות להבין את הדברים בלא דברי הרשב"א במסכת ההיא, או שהוא יקום וילך לבית מדרש מרוחק ויעיין בדברי הרשב"א באותה מסכת. אין שום ספק שאם הוא ילך ויעיין בחידושי הרשב"א שבאותה מסכת, הוא יגיע לחקר האמת ברמה בטוחה יותר מאילו הוא יחשוב לבד. כל עוד אינו פוסק הלכה בנושא, זכותו לעשות מה שנוח לו, אבל לגבי חקר האמת זו הדרך הכי בטוחה. כיוצא בדבר אם ילחש לו אדם שכנראה בספר שהוא לומד כעת יש טעות סופר, אבל יש אצל אספן ספרים או במאגר מחשבי ספר של 'דפוס ראשון' ושם הדברים מתוקנים - אם הוא רוצה להגיע לחקר האמת הוא צריך ללכת לשם ולבדוק. אין אני עוסק כעת במה מוטל עליו לעשות, אלא רק בהבחנה נכונה בין דרכים המביאות אל חקר האמת בוודאות גדולה יותר, לבין דרכים אחרות.
מוסכם אצל עם ישראל - ובצדק - שתורת הראשונים מזוקקת הרבה יותר מתורת האחרונים. עיקר הטעם בזה אינו מחמת שמוחם של הראשונים בהכרח היה חזק יותר, אלא עיקר הטעם הוא שהראשונים עסקו בעיקר 'רק' בלימוד הגמרא או שעסקו בלימוד הגמרא יחד עם דברי מפרשים שעיקר עיסוקם היה בגמרא, וממילא הראשונים היו בקיאים יותר בדרכי הגמרא וסברת האמוראים - או יותר נכון לא היו בקיאים בדרכי לימוד השונים מדרך התלמוד - וממילא היו בקיאים יותר בתורה הקדמונית שהיתה בעם ישראל, הקרובה יותר למתן תורה, וממילא תורתם היתה יותר מזוקקת מדברים חדשים שנמצאים בספרי האחרונים, שאותם אחרונים מטבע תקופתם עסקו גם בספרי אחרונים רבים, וממילא עסקו פחות 'רק' בלימוד הגמרא, וממילא בתקופתם כבר נשתכחה יותר מאנשי בתי המדרשות דרך הלימוד והסברא הכללית של התלמוד, וכך 'סברת התלמוד' הולכת ומשתכחת עם הדורות על ידי תערובות של 'סברות תורניות חדשות', והרוצה לחזור לטהר סברתו צריך ללמוד כמעט רק בספרי הראשונים, יחד עם אחרונים מוסמכים מאוד בלבד.
כיון שתורת הראשונים והגאונים מזוקקת יותר, וכיון שחובה עלינו לחפש את האמת היחידה שבתורה בדרכים שהכי מביאים אותנו אל חקר האמת, מוטל עלינו לחזור ולעמול בעיקר בתורת הראשונים וללמוד בדרכי לימודם, ולנסות לחזור ולשחזר כמה שיותר את 'התורה הקדמונית' שקיבלנו בסיני, ולהתרחק כמה שיותר מדרכים 'חדשות' הרחוקות יותר מדרך התורה הקדמונית-האמיתית.
כל שומר תורה ומצוות יודע שההלכה היא קיר וחומה, ויקוב הדין את ההר. אם ההלכה אוסרת לאדם להתחתן עם אשה, למשל כהן עם גרושה, גם אם יתן את כל הון ביתו כדי למצוא היתר, בוז יבוזו לו. ממילא כשיהודי שומר תורה ומצוות עוסק בעניני הלכה הוא מרגיש אחריות, ויודע שאינו יכול לומר מה שעולה על רוחו, ויודע שמוטל עליו לכוון לאמת. אם אדם 'חותך' לאלתר פסקים בעניני הלכה החמורים ביותר, אין זה בהכרח מחמת שהוא גדול בתורה יותר מפוסק אחר שחושב הרבה לפני שפוסק - לפעמים זה מחמת שהראשון פחות ירא שמים מהשני. רק אם כשיאמרו את נימוקי הראשון לשני, השני יודה שזה טעם מספיק, זה יראה את גדלות הראשון. כאמור ההלכה מצריכה אחריות, מחמת זה כשאדם לומד תורה בעניני הלכה, הוא לומד עם אחריות ומחפש את האמת מאוד ונזהר מטעויות, וממילא הוא מתיישר עם הזמן, ולעומת זה כשאדם לומד תלמוד בבלי בלא שום זיקה להלכה, וקל וחומר אם לומד מסכתות של ענינים שאינם נוהגים בזמן הזה, הוא יודע שאם הוא יטעה, ואפילו אם יאמר על טומאה חמורה מדאורייתא שהיא טהורה אפילו לגבי תרומה וקדשים, לא יקרה כלום, וכשאין את 'חומת האחריות' מתגנב אט אט אל לימודו גם 'הרגש' - שבמקביל לדברי הראב"ד הנזכרים, יש לומר עליו: 'הוא המערבב, הוא המבלבל, הוא המסנוור' - והוא מתחיל לומר חידושים בסגנון שהוא מתחבר אליו או מבריקים יותר או בסגנון פופולרי יותר, וכך הוא הולך ומתעקם ומאבד את דרך התורה הרגילה, עד שהוא נעשה 'למדן גדול' אבל אין עם למדנותו ועם הר סיני ולא כלום. אבל הוא סבור ובטוח שהוא גאון בתורה - 'ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו' (משלי כו,י). לעומת זה אם אדם רגיל ללמוד לענין הלכה, הוא הולך ומתיישר עם הזמן, ואז הוא לא יטעה גם כשיגיע אל מסכת כלים או מכשירין.
המסקנא היא: לימוד צמוד להלכה הוא ערובה להגיע אל חקר האמת. כיון שמה שאדם מתרגל בנערותו, 'גם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כב,ו), על כן יש להרגיל את הנערים מתחילתם ללמוד את הגמרא יחד עם ההלכה, וללמדם מסכתות שהלכותיהן מצויות תדיר כגון סוכה ושבת וכיוצא בהן, וללמדם את מסלול השתלשלות ההלכה מן התלמוד, וכך - ורק כך - נחזיר לעם ישראל את מורי ההוראה הדגולים שאנו כל כך חסרים.
פרשיית פר העלם דבר של ציבור ודברי הגמרא עליה, מלמדים אותנו שהסנהדרין יכולה לטעות ולהורות היתר בדבר שאיסורו כרת, ורוב עם ישראל יכשלו באיסור זה, ורק לאחר זמן יוודע הכישלון. יש לנו ללמוד מזה קל וחומר שכל מחבר ספר הלכה - בין ספר שלא פשט בכל ישראל ובין ספר שפשט בכל ישראל כדברי הסנהדרין בלשכת הגזית - יכול לטעות. לאמיתו של דבר כל מחלוקת אמוראים או ראשונים או אחרונים בהלכה, יש בהם אחד שצודק ואחד שטועה, ואם תתברר טעותו עליו לחזור בו ולפעמים גם לשלם את הנזק שאירע מחמת הוראתו. קל וחומר שגדולי ישראל של מאות השנה האחרונות או של זמנינו יכולים לטעות, וכל המאמין שלא תתכן טעות אצל פוסק מסויים או אצל גדולי ישראל, אין הוא יותר צדיק ממי שאינו מאמין בזה, אלא הוא אך ורק יותר פתי ממי שאינו מאמין בזה, כי הרי הוא מאמין באמונה שאין לה שום ראיה והכרח, וההיסטוריה ופרשת העלם דבר מוכיחות ההיפך.
המשמעות של הדברים היא לא קולא אלא חומרא. מעתה חובה עלינו לעמול ולבקר ולבחון כל פסק והוראה שנכתבו או שנאמרו בזמן מן הזמנים, האמת הוא אם לאו. כמובן עלינו לדעת את מקומינו ואין יכול צורב צעיר לבקר מסברא בעלמא את מי שגדול ממנו, שהרי סברת הגדול עדיפא עשרת מונים מסברתו שלו, וכן אם יהיה לו קושיא מאיזה מקור נגד אותו פסק, אין לו למהר לחרוץ גורל שאותו גדול טעה, אלא לעיין הרבה ולשאול אחרים, שהרי אפשר שהוא מדמה דברים רחוקים, אבל אם תלמיד חכם שהגיע להוראה רואה ראיה ברורה או שמוצא מקור מפורש שנעלם מפוסק מסויים, אין לו להתכסות בענוה מדומה ולומר 'גדול פלוני לא טועה', אלא עליו לחשוב האם לפי הענין ניכר שאותו מקור נעלם מאותו גדול או לא. הצדקנות לומר 'פוסק פלוני לא טועה', היא היא הממעטת את לימוד התורה ומגדילה את העצלות לעיין, ומקבעת טעויות הלכתיות בעם ישראל. הביקורת - כשהיא נעשית באחריות הראויה - היא הערובה להגיע לחקר האמת. אם אברהם אבינו היה אומר 'מי אני שאחלוק על אבי מורי' - לא היתה קמה היהדות.
יתכן שיהיו שני אנשים באותה רמת כישרון, ואחד ילמד בכל יום שתי שעות ובשאר השעות יעסוק לפרנסתו, והאחר ילמד שמונה שעות או יותר, ולאחר כמה שנים נראה שזה שלומד רק שתי שעות גדול בתורה בבקיאות ובעיון ובסברא ישרה יותר מאותו שלומד שעות רבות. כשנעיין בדבר נראה שהחילוק ביניהם הוא בצורת הלימוד ובמיצוי שעות הלימוד. אם אדם לומד עם חברותא וחושב שהויכוח הוא הוא עיקר לימוד התורה, הוא יבזבז לפעמים שעות רבות על ויכוחים עקרים שלא מתקדמים לשום מקום, כשבזמן הזה הוא יכל להספיק עוד דף גמרא, ודף ועוד דף במשך כמה שנים עולה למסכתות שלמות, ומי שלמד מסכתות שלימות הוא יודע את סברת התלמוד טוב יותר ממי שלמד מסכת אחת בלבד. כמו כן יש כאלה שמתעסקים בשעת לימודם בפרפראות לתורה כגון דברי דרוש ומוסר וכיוצא בהם, שאלו דברים שלא מוסיפים הרבה בידיעת התורה, וכשעושים כך במשך שנים הפער בינם לשאר הלומדים נעשה ענק והם נשארים מאחור. 'גדלות התורה' היא לא מי שיודע לצעוק בפאתוס מילים גבוהות ולעשות תנועות של עמקן, זו אולי 'גדלות האדם' שבמקומות מסויימים אולי נשכח ההבדל בינה לבין גאוה. 'גדלות תורנית' נמצאת אצל האיש 'יושב הפינות' המקמט עצמו על עוד דף גמרא ועוד דף גמרא עד שנעשה גדול באמת.
התלמוד במגילה (לב.) אומר כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. משום מה, יש רבים שמנגינת לימודם היא נוגה ועצובה, אף על פי שאינם כלל אנשים עצובים, ואף על פי שהם אוהבים ללמוד. כשנעיין בדבר נראה שהטעם האמיתי בזה הוא שמנגינות אלו עוברות בירושה מרב לתלמיד ומאב לבנו, וכשהולחנו מנגינות עצובות אלו לפני למעלה ממאה שנה, היו הלומדים חיים חיי דחק וצרות בגלות והלימוד היה הנחמה שלהם, ומנגינה זו אינה משקפת את תחושת הלימוד אלא היא מנגינת החיים שלהם, חיים עטופים בדחק גשמי ונפשי. אם כן מי שחייו גם כיום מלאים בדחק וזו מנגינת החיים שלו, שינגן כך. אבל מי שחייו שלוים יחסית והוא איש שמח בדרך כלל, עליו למצוא מנגינה שמתאימה לקצב החיים שלו ולהניח את המנגינות העצובות האלו, משתי סיבות. א. כשהרואים רואים שלומד עם מנגינה שמחה ניכר לרבים שמחת הלימוד והם נדבקים בשמחה זו. ב. כשאדם שמח בדרך כלל וכשהוא מתחיל ללמוד הוא מתחיל לנגן מנגינות נוגות ועצובות הוא מתנתק מקצב חייו האמיתי ומפליג אי שם אל תחושות של יראת הרוממות ופחד הימים הנוראים, וכשמתעורר הרגש - נרדם השכל, והתוצאה היא הרבה מנגינות וקצת הספקים.
התורה ניתנה למשה מסיני כללותיה ופרטותיה, והיא כמעין הנובע שכל זמן שתמשמש בה תמצא בה טעם חדש, אך הכל כפרטים היוצאים מן הכללים, כאילן אחד עם שורשים, ענפים, ענפי ענפים ועלים, העומד ונטוע מלפני בריאת העולם, ועלינו לנסות ולעמול להסיר את האבק שדבק בו או את האבק שדבק בעינינו או במשקפינו ולהסיר את המחיצות - שקמו עם השנים שחלפו ממתן תורה - המפרידות בינינו לבין התורה בטהרתה. לא מוטל עלינו - ואף אסור לנו - להמציא מליבנו תורות חדשות או לדמיין ענפים שבאמת אינם קיימים באילן התורה. מותר לנו להמציא מליבנו דרכים חדשות ושיטות חדשות המועילות לנו להסיר את המחיצות המפרידות בינינו לתורה, אבל כל הדרכים האלו מגמתן אחת - להגיע אל האמת הנצחית שבתורה, האמת שהיתה ותשאר ללא שינוי. אמת אחת ויחידה.
ישנם כמה משפטים עמומים בספרות חז"ל שמתוכם משתמע לכאורה איזו הוראת היתר לומר בתורה ככל העולה על רוחנו. 'שבעים פנים לתורה', 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', 'כל פטפוטי דאורייתא טבין', וכיוצא באלו. האם זה אכן מתיר לנו לפרש ככל העולה על רוחנו וככל העולה במחשבתינו? אילו היה מותר, התורה היתה הופכת למבול של תיאוריות, וכל פלפלן היה אומר ק"נ טעמים לטהר את השרץ, ולא היה מקום להלכה. אין לנו שום אפשרות להבין כהוגן את הגבולות של המשפטים האלו, והאם בכלל כוונתם שיש באיזה שהוא מקום בתורה ב' אמיתות הסותרות זו את זו, ועל כן 'ספיקא דאורייתא לחומרא' - עלינו להתייחס אל דברי תורה במבט שיש בכל דין ודין רק אמת אחת ונצחית, ולעמול בכל דרך שהיא לחפש את הנקודה האמיתית הזו. כל הדרכים כשירות ובלבד שיסייעו בידינו להגיע אל חקר האמת. אין מקום להשתמש בנבואה או בדמיון כדי לגלות את האמת שבתורה - 'לא בשמים היא' (דברים ל,יב). קל וחומר שלא בדמיונות או בחלומות היא - ברצינות היא. בשכליות היא. בכובד ראש היא. - 'נתבררו אצלינו הדברים מן השכל הברור והאמיתי, הוא הבורר, הוא הזורה, הוא המדקדק' - כך כתב הראב"ד בהקדמתו להלכות לולב שלו. 'השכל הברור' - הוא הדבר היחיד המכונה אצל הראב"ד 'רוח הקודש שהופיעה בבית מדרשנו' (השגות להל' לולב ח,ה).
בעניני מוסר ומידות ויראת שמים, נהוג בעם ישראל מזה אלפיים שנה לשזור את הענין במשל או בגוזמא או בפסוק גם אם באמת אין כוונת הפסוק ממש לדבר זה. הטעם בזה ברור - אין כוונת האומר להוציא את התובנה ההיא מהמשל או הפסוק, התובנה כבר קיימת בדעתו והיא ברורה לכל מבין, והדרשן רק שוזר אותה במשל או פסוק כדי שיחרטו הדברים באוזני השומעים. אין ללמוד ממנהג זה להתיר את הרצועה בכל הנוגע לדברי תורה, לומר ככל העולה במחשבת האומר. גבול ברור עובר בין הלכה לאגדה, בין הלכה לדרשנות, בין הלכה לדברי התעוררות. בעולם ההלכה יש לילך בזהירות, במתינות, ובאחריות.
במה דברים אמורים? כשלומד יושב ללמוד את דברי אחד האחרונים או הראשונים ומנסה להבין את דבריו, לא מוטל עליו באותה העת לחשוב מה ה' אמר למשה רבינו בענין זה, או לחשוב מה ראש הישיבה שלו חושב בביאור הגמרא בענין ההוא, אלא מוטל עליו כעת אך ורק להבין מה אמר אותו מחבר שאותו הוא מנסה להבין. 'לפרש את הדברים לפי דעת אומר הדברים'. זו המטרה, ורק הדרכים המובילות אליה כשירות בה. אם הוא מנסה להבין את דברי הרשב"א, ובא אדם ואומר לו שהרשב"א במסכת פלונית האריך יותר בביאור ענין זה, ואותו לומד רואה שבבית מדרש שהוא נמצא כעת אין את חידושי הרשב"א על המסכת ההיא, עומדות לפניו כמה אפשרויות, או להחליט שהוא משאיר את הדברים פתוחים וממשיך לענין אחר, או שהוא עמל במוחו לנסות להבין את הדברים בלא דברי הרשב"א במסכת ההיא, או שהוא יקום וילך לבית מדרש מרוחק ויעיין בדברי הרשב"א באותה מסכת. אין שום ספק שאם הוא ילך ויעיין בחידושי הרשב"א שבאותה מסכת, הוא יגיע לחקר האמת ברמה בטוחה יותר מאילו הוא יחשוב לבד. כל עוד אינו פוסק הלכה בנושא, זכותו לעשות מה שנוח לו, אבל לגבי חקר האמת זו הדרך הכי בטוחה. כיוצא בדבר אם ילחש לו אדם שכנראה בספר שהוא לומד כעת יש טעות סופר, אבל יש אצל אספן ספרים או במאגר מחשבי ספר של 'דפוס ראשון' ושם הדברים מתוקנים - אם הוא רוצה להגיע לחקר האמת הוא צריך ללכת לשם ולבדוק. אין אני עוסק כעת במה מוטל עליו לעשות, אלא רק בהבחנה נכונה בין דרכים המביאות אל חקר האמת בוודאות גדולה יותר, לבין דרכים אחרות.
מוסכם אצל עם ישראל - ובצדק - שתורת הראשונים מזוקקת הרבה יותר מתורת האחרונים. עיקר הטעם בזה אינו מחמת שמוחם של הראשונים בהכרח היה חזק יותר, אלא עיקר הטעם הוא שהראשונים עסקו בעיקר 'רק' בלימוד הגמרא או שעסקו בלימוד הגמרא יחד עם דברי מפרשים שעיקר עיסוקם היה בגמרא, וממילא הראשונים היו בקיאים יותר בדרכי הגמרא וסברת האמוראים - או יותר נכון לא היו בקיאים בדרכי לימוד השונים מדרך התלמוד - וממילא היו בקיאים יותר בתורה הקדמונית שהיתה בעם ישראל, הקרובה יותר למתן תורה, וממילא תורתם היתה יותר מזוקקת מדברים חדשים שנמצאים בספרי האחרונים, שאותם אחרונים מטבע תקופתם עסקו גם בספרי אחרונים רבים, וממילא עסקו פחות 'רק' בלימוד הגמרא, וממילא בתקופתם כבר נשתכחה יותר מאנשי בתי המדרשות דרך הלימוד והסברא הכללית של התלמוד, וכך 'סברת התלמוד' הולכת ומשתכחת עם הדורות על ידי תערובות של 'סברות תורניות חדשות', והרוצה לחזור לטהר סברתו צריך ללמוד כמעט רק בספרי הראשונים, יחד עם אחרונים מוסמכים מאוד בלבד.
כיון שתורת הראשונים והגאונים מזוקקת יותר, וכיון שחובה עלינו לחפש את האמת היחידה שבתורה בדרכים שהכי מביאים אותנו אל חקר האמת, מוטל עלינו לחזור ולעמול בעיקר בתורת הראשונים וללמוד בדרכי לימודם, ולנסות לחזור ולשחזר כמה שיותר את 'התורה הקדמונית' שקיבלנו בסיני, ולהתרחק כמה שיותר מדרכים 'חדשות' הרחוקות יותר מדרך התורה הקדמונית-האמיתית.
כל שומר תורה ומצוות יודע שההלכה היא קיר וחומה, ויקוב הדין את ההר. אם ההלכה אוסרת לאדם להתחתן עם אשה, למשל כהן עם גרושה, גם אם יתן את כל הון ביתו כדי למצוא היתר, בוז יבוזו לו. ממילא כשיהודי שומר תורה ומצוות עוסק בעניני הלכה הוא מרגיש אחריות, ויודע שאינו יכול לומר מה שעולה על רוחו, ויודע שמוטל עליו לכוון לאמת. אם אדם 'חותך' לאלתר פסקים בעניני הלכה החמורים ביותר, אין זה בהכרח מחמת שהוא גדול בתורה יותר מפוסק אחר שחושב הרבה לפני שפוסק - לפעמים זה מחמת שהראשון פחות ירא שמים מהשני. רק אם כשיאמרו את נימוקי הראשון לשני, השני יודה שזה טעם מספיק, זה יראה את גדלות הראשון. כאמור ההלכה מצריכה אחריות, מחמת זה כשאדם לומד תורה בעניני הלכה, הוא לומד עם אחריות ומחפש את האמת מאוד ונזהר מטעויות, וממילא הוא מתיישר עם הזמן, ולעומת זה כשאדם לומד תלמוד בבלי בלא שום זיקה להלכה, וקל וחומר אם לומד מסכתות של ענינים שאינם נוהגים בזמן הזה, הוא יודע שאם הוא יטעה, ואפילו אם יאמר על טומאה חמורה מדאורייתא שהיא טהורה אפילו לגבי תרומה וקדשים, לא יקרה כלום, וכשאין את 'חומת האחריות' מתגנב אט אט אל לימודו גם 'הרגש' - שבמקביל לדברי הראב"ד הנזכרים, יש לומר עליו: 'הוא המערבב, הוא המבלבל, הוא המסנוור' - והוא מתחיל לומר חידושים בסגנון שהוא מתחבר אליו או מבריקים יותר או בסגנון פופולרי יותר, וכך הוא הולך ומתעקם ומאבד את דרך התורה הרגילה, עד שהוא נעשה 'למדן גדול' אבל אין עם למדנותו ועם הר סיני ולא כלום. אבל הוא סבור ובטוח שהוא גאון בתורה - 'ראית איש חכם בעיניו, תקוה לכסיל ממנו' (משלי כו,י). לעומת זה אם אדם רגיל ללמוד לענין הלכה, הוא הולך ומתיישר עם הזמן, ואז הוא לא יטעה גם כשיגיע אל מסכת כלים או מכשירין.
המסקנא היא: לימוד צמוד להלכה הוא ערובה להגיע אל חקר האמת. כיון שמה שאדם מתרגל בנערותו, 'גם כי יזקין לא יסור ממנה' (משלי כב,ו), על כן יש להרגיל את הנערים מתחילתם ללמוד את הגמרא יחד עם ההלכה, וללמדם מסכתות שהלכותיהן מצויות תדיר כגון סוכה ושבת וכיוצא בהן, וללמדם את מסלול השתלשלות ההלכה מן התלמוד, וכך - ורק כך - נחזיר לעם ישראל את מורי ההוראה הדגולים שאנו כל כך חסרים.
פרשיית פר העלם דבר של ציבור ודברי הגמרא עליה, מלמדים אותנו שהסנהדרין יכולה לטעות ולהורות היתר בדבר שאיסורו כרת, ורוב עם ישראל יכשלו באיסור זה, ורק לאחר זמן יוודע הכישלון. יש לנו ללמוד מזה קל וחומר שכל מחבר ספר הלכה - בין ספר שלא פשט בכל ישראל ובין ספר שפשט בכל ישראל כדברי הסנהדרין בלשכת הגזית - יכול לטעות. לאמיתו של דבר כל מחלוקת אמוראים או ראשונים או אחרונים בהלכה, יש בהם אחד שצודק ואחד שטועה, ואם תתברר טעותו עליו לחזור בו ולפעמים גם לשלם את הנזק שאירע מחמת הוראתו. קל וחומר שגדולי ישראל של מאות השנה האחרונות או של זמנינו יכולים לטעות, וכל המאמין שלא תתכן טעות אצל פוסק מסויים או אצל גדולי ישראל, אין הוא יותר צדיק ממי שאינו מאמין בזה, אלא הוא אך ורק יותר פתי ממי שאינו מאמין בזה, כי הרי הוא מאמין באמונה שאין לה שום ראיה והכרח, וההיסטוריה ופרשת העלם דבר מוכיחות ההיפך.
המשמעות של הדברים היא לא קולא אלא חומרא. מעתה חובה עלינו לעמול ולבקר ולבחון כל פסק והוראה שנכתבו או שנאמרו בזמן מן הזמנים, האמת הוא אם לאו. כמובן עלינו לדעת את מקומינו ואין יכול צורב צעיר לבקר מסברא בעלמא את מי שגדול ממנו, שהרי סברת הגדול עדיפא עשרת מונים מסברתו שלו, וכן אם יהיה לו קושיא מאיזה מקור נגד אותו פסק, אין לו למהר לחרוץ גורל שאותו גדול טעה, אלא לעיין הרבה ולשאול אחרים, שהרי אפשר שהוא מדמה דברים רחוקים, אבל אם תלמיד חכם שהגיע להוראה רואה ראיה ברורה או שמוצא מקור מפורש שנעלם מפוסק מסויים, אין לו להתכסות בענוה מדומה ולומר 'גדול פלוני לא טועה', אלא עליו לחשוב האם לפי הענין ניכר שאותו מקור נעלם מאותו גדול או לא. הצדקנות לומר 'פוסק פלוני לא טועה', היא היא הממעטת את לימוד התורה ומגדילה את העצלות לעיין, ומקבעת טעויות הלכתיות בעם ישראל. הביקורת - כשהיא נעשית באחריות הראויה - היא הערובה להגיע לחקר האמת. אם אברהם אבינו היה אומר 'מי אני שאחלוק על אבי מורי' - לא היתה קמה היהדות.
יתכן שיהיו שני אנשים באותה רמת כישרון, ואחד ילמד בכל יום שתי שעות ובשאר השעות יעסוק לפרנסתו, והאחר ילמד שמונה שעות או יותר, ולאחר כמה שנים נראה שזה שלומד רק שתי שעות גדול בתורה בבקיאות ובעיון ובסברא ישרה יותר מאותו שלומד שעות רבות. כשנעיין בדבר נראה שהחילוק ביניהם הוא בצורת הלימוד ובמיצוי שעות הלימוד. אם אדם לומד עם חברותא וחושב שהויכוח הוא הוא עיקר לימוד התורה, הוא יבזבז לפעמים שעות רבות על ויכוחים עקרים שלא מתקדמים לשום מקום, כשבזמן הזה הוא יכל להספיק עוד דף גמרא, ודף ועוד דף במשך כמה שנים עולה למסכתות שלמות, ומי שלמד מסכתות שלימות הוא יודע את סברת התלמוד טוב יותר ממי שלמד מסכת אחת בלבד. כמו כן יש כאלה שמתעסקים בשעת לימודם בפרפראות לתורה כגון דברי דרוש ומוסר וכיוצא בהם, שאלו דברים שלא מוסיפים הרבה בידיעת התורה, וכשעושים כך במשך שנים הפער בינם לשאר הלומדים נעשה ענק והם נשארים מאחור. 'גדלות התורה' היא לא מי שיודע לצעוק בפאתוס מילים גבוהות ולעשות תנועות של עמקן, זו אולי 'גדלות האדם' שבמקומות מסויימים אולי נשכח ההבדל בינה לבין גאוה. 'גדלות תורנית' נמצאת אצל האיש 'יושב הפינות' המקמט עצמו על עוד דף גמרא ועוד דף גמרא עד שנעשה גדול באמת.
התלמוד במגילה (לב.) אומר כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים. משום מה, יש רבים שמנגינת לימודם היא נוגה ועצובה, אף על פי שאינם כלל אנשים עצובים, ואף על פי שהם אוהבים ללמוד. כשנעיין בדבר נראה שהטעם האמיתי בזה הוא שמנגינות אלו עוברות בירושה מרב לתלמיד ומאב לבנו, וכשהולחנו מנגינות עצובות אלו לפני למעלה ממאה שנה, היו הלומדים חיים חיי דחק וצרות בגלות והלימוד היה הנחמה שלהם, ומנגינה זו אינה משקפת את תחושת הלימוד אלא היא מנגינת החיים שלהם, חיים עטופים בדחק גשמי ונפשי. אם כן מי שחייו גם כיום מלאים בדחק וזו מנגינת החיים שלו, שינגן כך. אבל מי שחייו שלוים יחסית והוא איש שמח בדרך כלל, עליו למצוא מנגינה שמתאימה לקצב החיים שלו ולהניח את המנגינות העצובות האלו, משתי סיבות. א. כשהרואים רואים שלומד עם מנגינה שמחה ניכר לרבים שמחת הלימוד והם נדבקים בשמחה זו. ב. כשאדם שמח בדרך כלל וכשהוא מתחיל ללמוד הוא מתחיל לנגן מנגינות נוגות ועצובות הוא מתנתק מקצב חייו האמיתי ומפליג אי שם אל תחושות של יראת הרוממות ופחד הימים הנוראים, וכשמתעורר הרגש - נרדם השכל, והתוצאה היא הרבה מנגינות וקצת הספקים.
