א. גמ' מכות ב: רמז לעדים זוממין שלוקין מה"ת מנין דכתיב "והצדיקו את הצדיק כו' והיה אם בן הכות הרשע" ותיפוק ליה מ"לא תענה" משום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
ולכאו' יש לחקור האם לאחר שהתורה כתבה "והצדיקו" זה מגלה לנו שלוקין מ"לא תענה" למרות שזה לאו שאין בו מעשה [או שעושה את הלאו ליש בו מעשה], או דמ"לא תענה" בכ"מ לא לוקין אלא שהתורה גלתה ב"והצדיקו" שיש דין מיוחד בעד"ז שכשאין אפ' לעשות כאשר זמם מקבלים מלקות כתחליף לכאש"ז.
ב. המשנה בדף ד ע"א: ר"מ אומר שכשמעידים על אדם שחייב מלקות והוזמו מקבלים 80 מלקות, 40 משום כאש"ז שזממו לתת לו מלקות, ועוד 40 מלקות משום "לא תענה" וחכמים חולקים וסוברים שנותנים להם רק ארבעים מלקות (ובגמ' מפרש טעמא משום "כדי רשעתו").
ולכאו' בר"מ מוכח מפורש שסובר שהמלקות בב"ג משום "לא תענה", אך בחכמים יש לחקור האם בעקרון מודים לר"מ שהמלקות כשאין כאש"ז משום "לא תענה" רק שבמקום שיש כאש"ז לא נותנים עוד מלקות, או שחולקים על ר"מ וסוברים שכל המלקות בב"ג הם מדין כאש"ז ומהווים תחליף לכאש"ז ולכן כשאפ' לעשות כאשר זמם לא לוקים עוד מלקות.
ג. תוס' מכות ב ע"א [ד"ה מעידין אנו בב"ג] שואל מאי שנא עדים שמעידין על ב"ג שלוקין מעדים שמעידין על נערה המאורסה שזנתה והוזמו שלא מקבלים עדותם כיון שלא יהרגו אותם שיאמרו לאוסרה על בעלה באנו והא מ"מ לוקין, ומתרץ תוס' ב', א') דבנערה המאורסה גם אם ילקו לא מתקיים בזה כאש"ז דכתיב "נפש בנפש" וצריך להרוג אותם משא"כ בב"ג שבאו לעשות לאו ומלקות הוי שפיר כאש"ז, ב') דכל הדין הדין דבעינן עדות שאתה יכול להזימה זה רק במקום שאפ' להזים אבל במקום שאין שום אפ' לקיים כאש"ז כגון בב"ג לוקין גם אם זה עדות שאאי"ל.
הקה"י ועוד אחרונים מסבירים את החילוק בין תי' התוס', דבתי' א' הבין שהמלקות מדין כאש"ז ולכן זה שייך רק במקום שזממו לעשות לאו ולא במקום שזממו להרוג, אבל בתי' ב' הבין שהמלקות בב"ג הם מדין "לא תענה" וממילא גם כשזה עדות שאי אתה יכול להזימה לוקין דאין דיני כאש"ז ולוקין בכל מקרה.
ד. ולכאו' יש כמה נפק"מ אם המלקות מדין "כאש"ז או מדין "לא תענה".
נפק"מ א) אם העדים הוזמו לפני גמר הדין דאם המלקות מדין כאש"ז לא לוקין דבכאש"ז יש דין שנענשין רק לאחר גמ"ד, אבל אם המלקות משום "לא תענה" יקבלו מלקות.
נפק"מ ב') כשרק עד אחד הוזם דמדין כאש"ז צריך עד שיוזמו שניהם ולא יקבלו מלקות, אבל מדין "לא תענה" העד יקבל מלקות.
נפק"מ ג') אם הוזמו לאחר שנעשה דבכאש"ז אמרינן כאש"ז ולא כאש"ע ולא ילקו, אבל מדין "לא תענה" כן ילקו.
ה. הבעה"מ בסנהדרין אומר שהמלקות משום "לא תענה.
הרמב"ן והריטב"א (בע"ב) גם כן כותבים שהמלקות מדין לא תענה [ולכאו' ק' דבכופר אומרים שלא מקבלין את הכופר כיון שכופר זה במקום מיתה בידי שמים וזממו לחייבו מיתה בידי שמיים ול"ש בדיני כאש"ז ומשמע שסוברים שהמלקות משום כאש"ז, וצ"ע].
ברש"י לקמן משמע דהמלקות בגלות משום כאשר זמם שכותב שכל מה שמקבלין מלקות זה רק לאחר גמר דין, ודן המנחת חינוך ברש"י האם רש"י התכוון דוקא בגלות שהמלקות משום "כאשר זמם" אבל בב"ג וחלוצה לא או שאין לחלק בין גלות לב"ג, והקה"י פושט את ספק המנח"ח ממשנתינו שמדמה ב"ג וחלוצה לגלות ומשמע שאין חילוק
ולכאו' יש לחקור האם לאחר שהתורה כתבה "והצדיקו" זה מגלה לנו שלוקין מ"לא תענה" למרות שזה לאו שאין בו מעשה [או שעושה את הלאו ליש בו מעשה], או דמ"לא תענה" בכ"מ לא לוקין אלא שהתורה גלתה ב"והצדיקו" שיש דין מיוחד בעד"ז שכשאין אפ' לעשות כאשר זמם מקבלים מלקות כתחליף לכאש"ז.
ב. המשנה בדף ד ע"א: ר"מ אומר שכשמעידים על אדם שחייב מלקות והוזמו מקבלים 80 מלקות, 40 משום כאש"ז שזממו לתת לו מלקות, ועוד 40 מלקות משום "לא תענה" וחכמים חולקים וסוברים שנותנים להם רק ארבעים מלקות (ובגמ' מפרש טעמא משום "כדי רשעתו").
ולכאו' בר"מ מוכח מפורש שסובר שהמלקות בב"ג משום "לא תענה", אך בחכמים יש לחקור האם בעקרון מודים לר"מ שהמלקות כשאין כאש"ז משום "לא תענה" רק שבמקום שיש כאש"ז לא נותנים עוד מלקות, או שחולקים על ר"מ וסוברים שכל המלקות בב"ג הם מדין כאש"ז ומהווים תחליף לכאש"ז ולכן כשאפ' לעשות כאשר זמם לא לוקים עוד מלקות.
ג. תוס' מכות ב ע"א [ד"ה מעידין אנו בב"ג] שואל מאי שנא עדים שמעידין על ב"ג שלוקין מעדים שמעידין על נערה המאורסה שזנתה והוזמו שלא מקבלים עדותם כיון שלא יהרגו אותם שיאמרו לאוסרה על בעלה באנו והא מ"מ לוקין, ומתרץ תוס' ב', א') דבנערה המאורסה גם אם ילקו לא מתקיים בזה כאש"ז דכתיב "נפש בנפש" וצריך להרוג אותם משא"כ בב"ג שבאו לעשות לאו ומלקות הוי שפיר כאש"ז, ב') דכל הדין הדין דבעינן עדות שאתה יכול להזימה זה רק במקום שאפ' להזים אבל במקום שאין שום אפ' לקיים כאש"ז כגון בב"ג לוקין גם אם זה עדות שאאי"ל.
הקה"י ועוד אחרונים מסבירים את החילוק בין תי' התוס', דבתי' א' הבין שהמלקות מדין כאש"ז ולכן זה שייך רק במקום שזממו לעשות לאו ולא במקום שזממו להרוג, אבל בתי' ב' הבין שהמלקות בב"ג הם מדין "לא תענה" וממילא גם כשזה עדות שאי אתה יכול להזימה לוקין דאין דיני כאש"ז ולוקין בכל מקרה.
ד. ולכאו' יש כמה נפק"מ אם המלקות מדין "כאש"ז או מדין "לא תענה".
נפק"מ א) אם העדים הוזמו לפני גמר הדין דאם המלקות מדין כאש"ז לא לוקין דבכאש"ז יש דין שנענשין רק לאחר גמ"ד, אבל אם המלקות משום "לא תענה" יקבלו מלקות.
נפק"מ ב') כשרק עד אחד הוזם דמדין כאש"ז צריך עד שיוזמו שניהם ולא יקבלו מלקות, אבל מדין "לא תענה" העד יקבל מלקות.
נפק"מ ג') אם הוזמו לאחר שנעשה דבכאש"ז אמרינן כאש"ז ולא כאש"ע ולא ילקו, אבל מדין "לא תענה" כן ילקו.
ה. הבעה"מ בסנהדרין אומר שהמלקות משום "לא תענה.
הרמב"ן והריטב"א (בע"ב) גם כן כותבים שהמלקות מדין לא תענה [ולכאו' ק' דבכופר אומרים שלא מקבלין את הכופר כיון שכופר זה במקום מיתה בידי שמים וזממו לחייבו מיתה בידי שמיים ול"ש בדיני כאש"ז ומשמע שסוברים שהמלקות משום כאש"ז, וצ"ע].
ברש"י לקמן משמע דהמלקות בגלות משום כאשר זמם שכותב שכל מה שמקבלין מלקות זה רק לאחר גמר דין, ודן המנחת חינוך ברש"י האם רש"י התכוון דוקא בגלות שהמלקות משום "כאשר זמם" אבל בב"ג וחלוצה לא או שאין לחלק בין גלות לב"ג, והקה"י פושט את ספק המנח"ח ממשנתינו שמדמה ב"ג וחלוצה לגלות ומשמע שאין חילוק
