תקופת הראשונים ותקופתינו
הקדמה
התורה והמצוות ועיקרי אמונתינו עוברות ביד עם ישראל כבר אלפי שנים והן עמוד השדרה של היהדות. עם ישראל עצמו עבר ממצרים לארץ ישראל, ומהתנחלות למלוכה, וממלוכה לגלות, ומגלות לחזרה לארץ ישראל, ושוב גלויות מגלויות שונות, שמדות גשמיות ושמדות רוחניות, בסוף שוב חזרה לארץ, מלחמות גשמיות ורוחניות, והספינה עדיין לא הגיעה לחוף מבטחים.
כשעם ישראל בגלותו עבר שמד גשמי, לא היה לו תמיד את הכח והנסיבות לעמוד ולהילחם על נפשו, וכל גל וגל שבא עליו, הוא הוריד את ראשו עד יעבור זעם. לעומת זאת עם ישראל הקפיד לשמור עצמו מכשלונות רוחניות, וגדר עצמו בגדרים וחומות ומנהגים לבל תחדור רוח זרה אל גבולו, וככל שהתחזקו הרוחות הזרות, כך הגביהו את החומות עד יעבור זעם. הרוחות הזרות השתנו עם הדורות, ועמן השתנו החומות ומיקומם, לפעמים בטל הצורך בחומות הראשונות וויתרו עליהן, ולפעמים השאירו מהן שרידים כפי הצורך.
אילו היה אפשר להראות הסרטות של עם ישראל באירופה או בגלויות אחרות, הסרטה הסרטה לכל מאתיים שנה, היינו רואים בכל הסרטה אנשים אחרים, מנהגים אחרים, מלבושים אחרים, בתים אחרים, מאכלים אחרים, מנגינות אחרות, תרבויות שונות, מלחמות רוחניות סוערות נגד זרמים שונים ומשונים, והמשותף בין כל הדורות הוא רק עמוד השדרה - התורה והמצוות ועיקרי האמונה. כל שאר הענינים, ההשקפות, המלבושים והמנהגים שאינם מנהגי הלכה, היו רק מלבוש לגוף היהדות, ומלבוש דרכו להתחלף לפי התקופות.
בכל תקופה ותקופה, המנהגים הנצרכים לאותה תקופה, הם כמעט גופי תורה, ובשעת השמד יש ליהרג ולא לעבור עליהם, אבל הם גופי תורה רק מחמת שהם 'מנהג התקופה'. בשעת השמד יש ליהרג על שינוי סרוך הנעל הנהוג בין היהודים, אבל סרוכי הנעל של היהודים משתנים בכל תקופה ותקופה. לפעמים כשיש צורך להילחם מלחמה רוחנית נגד זרמים מסויימים, מגבשים גדולי ישראל מסלול 'אנטי' לאותו זרם ומקצינים לצד השני, ומסבירים לציבור שכעת בתקופה זו, שזרם זה סוחף אחריו המונים, ומזרם זה נסחפים הלאה - בגלל נסיבות התקופה - אל חוץ לדרך התורה והמצוות - יש לדון זרם זה עצמו כחוץ ליהדות, אף על פי שבעיקרו אינו גרוע כל כך. גדולי ישראל צופים למרחוק ועל פי זה מורים את הדרך הנכונה לאותה תקופה.
אך לאחר שבטלה סכנת המעבר מאותו זרם אל חוץ ליהדות, יש להניח את 'חזית המלחמה של הדור הקודם' ולכוון את המלחמה הרוחנית בחזית המלחמה של היום. בעניני מלחמה רוחנית אין להוציא מהארכיון ביטוי חריף של גדול בישראל, ולהשתמש בו גם היום בלי לבחון האם הנסיבות בהן הוא נאמר עדיין אקטואליות. כעת כשיש חזית מול מדינת איראן, אין נכון להוציא מהארכיון ביטוי של בעל מלחמה מפורסם מלפני עשרות שנים, שאמר שהמלחמה עם גבול מצרים היא בנפשינו ובה תלוי כל קיומנו.
אמנם, התורה והמצוות עצמם לא משתנים לעולם. ההשקפה 'להתאים את התורה לפי הדור - שהרי התורה קרויה תורת חיים' - היוצאת מכמה זרמים שבשולי הציבור הדתי לאומי - היא היא השקפת הרפורמיות, והגבול בין שומרי התורה לרפורמים לא עובר רק ברחוב המבדיל בין בית הכנסת להיכל הרפורמי הנמצאים למשל בעיר בוסטון בארצות הברית - הגבול בין שומרי התורה לרפורמים עובר גם בתוך הציבור הדתי לאומי, בין אלו שסבורים שיש להתאים את התורה לרוח הזמן, לבין אלו שסוברים שהתורה לא משתנה עם הזמן במאומה. שם עובר הגבול ההוא, ולפעמים הוא מתפתל כנחש בין המושבים של בית כנסת דתי לאומי 'לייטי' ומפריד בין אב לבנו.
לפעמים ישנם אנשים המתבלבלים ומרוב שהוחדר אצלם על ידי גדולי ישראל בימים עברו שדבר מסויים הוא בנפשינו, הם דנים דבר זה כמו התורה והמצוות, שאותן אין לשנות עם הדורות לעולם. כמו כן לפעמים דבר שהוא רק הנהגה טובה, נהפך אצל כמה אנשים לגופי תורה כאילו נאמר למשה מסיני. בשביל זה נכתב מאמר זה הסוקר כמה הבדלים בין דור הראשונים לדורינו, למען יזכרו השוכחים שאף על פי שיש הנהגות הנהוגות - יש עיקר ויש טפל, יש קבוע ויש חולף, ויש לבחון כל הנהגה מתי היא מועילה ונכונה ומתי לא, וכמה חשיבות יש לתת לכל אחת מהן, ואין הן גופי תורה ממש כמו התורה והמצוות העוברות מדור לדור ואינן תלויות בתקופות.
כמו כן במאמר זה אציע כמה הצעות, שאת כלל השלכותיהן - הטובות והרעות כאחד - קשה לאמוד, והן נכתבות רק כדי להפרות את המחשבה של ציבור תלמידי החכמים, שידונו בהן, ושמא ימצאו דרך נכונה ליישמן.
כשעם ישראל בגלותו עבר שמד גשמי, לא היה לו תמיד את הכח והנסיבות לעמוד ולהילחם על נפשו, וכל גל וגל שבא עליו, הוא הוריד את ראשו עד יעבור זעם. לעומת זאת עם ישראל הקפיד לשמור עצמו מכשלונות רוחניות, וגדר עצמו בגדרים וחומות ומנהגים לבל תחדור רוח זרה אל גבולו, וככל שהתחזקו הרוחות הזרות, כך הגביהו את החומות עד יעבור זעם. הרוחות הזרות השתנו עם הדורות, ועמן השתנו החומות ומיקומם, לפעמים בטל הצורך בחומות הראשונות וויתרו עליהן, ולפעמים השאירו מהן שרידים כפי הצורך.
אילו היה אפשר להראות הסרטות של עם ישראל באירופה או בגלויות אחרות, הסרטה הסרטה לכל מאתיים שנה, היינו רואים בכל הסרטה אנשים אחרים, מנהגים אחרים, מלבושים אחרים, בתים אחרים, מאכלים אחרים, מנגינות אחרות, תרבויות שונות, מלחמות רוחניות סוערות נגד זרמים שונים ומשונים, והמשותף בין כל הדורות הוא רק עמוד השדרה - התורה והמצוות ועיקרי האמונה. כל שאר הענינים, ההשקפות, המלבושים והמנהגים שאינם מנהגי הלכה, היו רק מלבוש לגוף היהדות, ומלבוש דרכו להתחלף לפי התקופות.
בכל תקופה ותקופה, המנהגים הנצרכים לאותה תקופה, הם כמעט גופי תורה, ובשעת השמד יש ליהרג ולא לעבור עליהם, אבל הם גופי תורה רק מחמת שהם 'מנהג התקופה'. בשעת השמד יש ליהרג על שינוי סרוך הנעל הנהוג בין היהודים, אבל סרוכי הנעל של היהודים משתנים בכל תקופה ותקופה. לפעמים כשיש צורך להילחם מלחמה רוחנית נגד זרמים מסויימים, מגבשים גדולי ישראל מסלול 'אנטי' לאותו זרם ומקצינים לצד השני, ומסבירים לציבור שכעת בתקופה זו, שזרם זה סוחף אחריו המונים, ומזרם זה נסחפים הלאה - בגלל נסיבות התקופה - אל חוץ לדרך התורה והמצוות - יש לדון זרם זה עצמו כחוץ ליהדות, אף על פי שבעיקרו אינו גרוע כל כך. גדולי ישראל צופים למרחוק ועל פי זה מורים את הדרך הנכונה לאותה תקופה.
אך לאחר שבטלה סכנת המעבר מאותו זרם אל חוץ ליהדות, יש להניח את 'חזית המלחמה של הדור הקודם' ולכוון את המלחמה הרוחנית בחזית המלחמה של היום. בעניני מלחמה רוחנית אין להוציא מהארכיון ביטוי חריף של גדול בישראל, ולהשתמש בו גם היום בלי לבחון האם הנסיבות בהן הוא נאמר עדיין אקטואליות. כעת כשיש חזית מול מדינת איראן, אין נכון להוציא מהארכיון ביטוי של בעל מלחמה מפורסם מלפני עשרות שנים, שאמר שהמלחמה עם גבול מצרים היא בנפשינו ובה תלוי כל קיומנו.
אמנם, התורה והמצוות עצמם לא משתנים לעולם. ההשקפה 'להתאים את התורה לפי הדור - שהרי התורה קרויה תורת חיים' - היוצאת מכמה זרמים שבשולי הציבור הדתי לאומי - היא היא השקפת הרפורמיות, והגבול בין שומרי התורה לרפורמים לא עובר רק ברחוב המבדיל בין בית הכנסת להיכל הרפורמי הנמצאים למשל בעיר בוסטון בארצות הברית - הגבול בין שומרי התורה לרפורמים עובר גם בתוך הציבור הדתי לאומי, בין אלו שסבורים שיש להתאים את התורה לרוח הזמן, לבין אלו שסוברים שהתורה לא משתנה עם הזמן במאומה. שם עובר הגבול ההוא, ולפעמים הוא מתפתל כנחש בין המושבים של בית כנסת דתי לאומי 'לייטי' ומפריד בין אב לבנו.
לפעמים ישנם אנשים המתבלבלים ומרוב שהוחדר אצלם על ידי גדולי ישראל בימים עברו שדבר מסויים הוא בנפשינו, הם דנים דבר זה כמו התורה והמצוות, שאותן אין לשנות עם הדורות לעולם. כמו כן לפעמים דבר שהוא רק הנהגה טובה, נהפך אצל כמה אנשים לגופי תורה כאילו נאמר למשה מסיני. בשביל זה נכתב מאמר זה הסוקר כמה הבדלים בין דור הראשונים לדורינו, למען יזכרו השוכחים שאף על פי שיש הנהגות הנהוגות - יש עיקר ויש טפל, יש קבוע ויש חולף, ויש לבחון כל הנהגה מתי היא מועילה ונכונה ומתי לא, וכמה חשיבות יש לתת לכל אחת מהן, ואין הן גופי תורה ממש כמו התורה והמצוות העוברות מדור לדור ואינן תלויות בתקופות.
כמו כן במאמר זה אציע כמה הצעות, שאת כלל השלכותיהן - הטובות והרעות כאחד - קשה לאמוד, והן נכתבות רק כדי להפרות את המחשבה של ציבור תלמידי החכמים, שידונו בהן, ושמא ימצאו דרך נכונה ליישמן.
הבדלי התקופות
אתמקד בתקופת הראשונים, אף על פי שבהרבה מהדברים שאכתוב, שוה תקופת הראשונים לתקופות שקדמו לה.
בתקופת הראשונים לא היה עדיין את המושג המכונה 'כולל אברכים'. 'אברך' היה רק כינויו של יוסף בפי פרעה. גם חגיגת יום ההולדת היתה אז - כנראה - רק 'מנהג שנהג פרעה'. כל מקומות הלימוד היו מכונים בית מדרש, והמקום על יושביו יחד היה מכונה 'ישיבה' - אחת היא אם הלומדים היו בחורים או זקנים.
לא היתה אז כנסת ולא מדינה, וכן לא תקציבים של ביטוח לאומי, אבטלה, או משרד הדתות. כל אדם היה יוצא לעבודתו לצורך פרנסת ביתו, למען לא ירעבו ילדיו ללחם - פשוטו כמשמעו. מי שהיה חפץ ללמוד תורה, היה צריך להיות סמוך על שולחן אחרים או לישא וליתן בסוגי מסחר שאין צריך להתעסק בהם כל השנה, כגון הלוואה בריבית לגויים או לקנות בתקופת הבציר יין שמור ממגע גוי ולמוכרו, או בהשכרת בהמות או בתים, ובשאר הזמן לעסוק בתורה.
ליהודים באירופה בדרך כלל לא היו קרקעות חקלאיות, וכל אחד היה מוצא את פרנסתו במעט האפשרויות שהיו אז, לפעמים לא היה במה להתפרנס והיה צורך לנדוד למקום אחר שיהיה בו פרנסה. כל העת צרו הנוצרים באירופה את צעדי פרנסת היהודים, ולא בכל עיר היה מסכים בעל העיר ליהודים לגור בה. כמו כן כמעט אין עיר גדולה באירופה - מאלו שהיו קיימות בתקופת הראשונים - שלא גורשו ממנה היהודים כמה פעמים. פעמים רבות מושל האיזור היה מכריז על 'השמטת חובות היהודים', ורוב פרנסת היהודים היתה מתמוטטת.
כדי ללמוד תורה היה צריך האדם להתגבר על קשיי הפרנסה. לא היה מצוי שנשים יעסקו בפרנסה והבעל יעסוק בתורה, תפקיד הנשים היה כפי האופי המתאים להן מטבען בדרך כלל - גידול הילדים, בישול, ניקיון הבית וכביסה, וכל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מה,יד). באותם הזמנים: 'האיש היה כמו איש, האשה כמו אשה, והגלות כמו גלות'. אין בכוחנו להעריך את התוצאות השליליות של מציאות הפוכה: 'אשה עובדת ואיש שומר על הילדים'. מציאות כזו פוגעת איומות בבסיס המבנה הטבעי של כל המערך המשפחתי, וגם לא היה נהוג מעולם בתור מסלול ציבורי.
בתקופת הראשונים, תלמידי החכמים לא לבשו חולצות לבנות, כובע וחליפה, פראק והמבורג, או בגדי 'אנשי החסידות', וקל וחומר שלא כיפה סרוגה. בכל תקופה ומקום היו מלבושים מסורתיים שהיו מיוחדים ליהודים באותו הזמן והמקום. מלבושי היהודים היו תמיד מתאימים לתקופה ולזמן והיו דומים בעיקרם למלבוש הנהוג אצל הגויים באותו זמן ומקום, והיו נבדלים רק בדברים קטנים ואופייניים. מלבד לפעמים שהיתה גזירה על היהודים ללבוש בגד מסויים בעל כרחם.
הבגדים הנהוגים בזמנינו המוזכרים לעיל, הם המלבושים שהיו נהוגים באירופה בתקופה שלפני השואה אצל היהודים והגויים כאחד, עם שינויים מעטים בין היהודים לגויים, מלבד הכיפה הסרוגה שהיא 'המצאה ישראלית'. גם גרבי הנשים השקופות למחצה, הם מוצר חדש, ובספר מעשה איש כתוב שהחזון איש התנגד לו נחרצות, ובכלל, המושג 'למחצה' - זר הוא בעולם ההלכה.
בתקופת הראשונים לא למדו 'ספרים ישיבתיים עיוניים'. בכלל לא היה מושג של 'לימוד ישיבתי'. מה שלמדו הבחורים, למדו הנשואים, ומה שלמדו הנשואים למדו גדולי ישראל ופוסקי ההלכה. הלימוד היה אחד. לא היה אז שולחן ערוך ונושאי כלים, בעיקר היו רק תלמודים וספרי ראשונים וגאונים. הפסק ופירוש הגמרא היו תלויים זה בזה ויונקים זה מזה כל העת. הלומדים הצעירים לא היו בקיאים בנשים נזיקין, אלא קודם כל בסדר מועד וחולין ונדה, שהם נצרכים יותר. הראשונים בספרד ודרום צרפת: הרשב"א, הריטב"א, הרמב"ן, המאירי ועוד עשרות רבות של ראשונים, לא כתבו חידושים על סדרי קדשים וטהרות, מלבד חולין ונדה שנצרכו להלכה.
מחמת שרוב הספרים היו רק פירוש על הגמרא, עיקר הלימוד היה בגמרא. כל תלמיד חכם היה בקי בכמה מסכתות היטב, ויודע מה עולה להלכה מרוב הסוגיות. לא היתה קיימת התופעה שצורב יאמר סברא בנושא, לפני שלמד היטב את הסוגיות התלמודיות העוסקות באותו נושא, כשם שאדם לא יבוא לפלפל בסברות בשאלה 'מי היה אביו של רחבעם מלך יהודה', כשהוא עדיין לא למד את ספר מלכים בנ"ך. התופעה הקיימת היום אצל מעט צעירים, שלפני שלמדו היטב מאתיים דפי גמרא, הולכים ללמוד ספרי מערכות עמוקים בעניני ספיקות וכיוצא בהם, או שהולכים מיד להראות כוחם בקדשים וטהרות, לא היתה קיימת אז. על כגון זה אמרו במדרש שזה שכבש דוד המלך את סוריא אינו נחשב כיבוש, כי 'בסמוך לארמונות שלך בירושלים עוד לא גמרת לכבוש, ואתה הולך לכבוש ארם צובא'?
אז עדיין לא גילו את יבשת אמריקה, ועל כן עדיין לא היו אוכלים את המאכלים שנמצאו באמריקה: תפוח אדמה, פלפלים חלולים למיניהם, תרנגול הודו ועוד. אז אכלו אווזים צלויים באש גחלים, בצק ממולא בשר שהיה מכונה 'פשטידא', ועוד מאכלים שונים. לא היו מצויים אז תבלינים רבים, אלא רק מלח ועוד תבלינים מועטים מאוד. רוב הראשונים באירופה לא ראו מימיהם, זיתים, דקלים ותמרים, רוב פירות הדר, צלף, ועוד צמחים רבים.
אז לא היו עיתונים, פרסומות, כתבי עת, מוזיקה מוקלטת, רדיו, וקל וחומר שלא היו סרטי וידיאו ואינטרנט. לא היו תמונות וממילא לא היו עושים 'טקסים' של הוצאת ספר או פתיחת מגבית וכיוצא בהם בביתם של גדולי ישראל. בכלל, מי שהיה רוצה אז להיות 'גדול', היתה לו רק אפשרות אחת: 'להיות גדול בתורה ובהלכה'. לא היו עוד אפשרויות רבות כמו שיש בזמנינו. אז לא היו פלאפונים, ובכלל לא היו חשמל וגז, היתה רק אש חיה העולה מן הגחלים, ונרות של שמן או שומן או שעוה. החפצים שמוזכרים בתלמודים היו די ברורים לכל נער. כל ילד ידע מהו פלך, ומהי טוייה, ומה ההבדל בין אריגה לתפירה.
אסיפת צדקה לעניים ולהכנסת כלה, היתה נעשית עם רגש יהודי טהור, ולא עם תחבולות ופרסומאים למיניהם. הצדקה היתה הולכת כולה לעניים, ולא חציה לצרכי משרד ופרסום ולשאר האנשים שפרנסתם מן הבירוקרטיה של 'תעשיית הצדקה'. אז עדיין לא נשתכח דין הגמרא והיה פשוט אצל הכל: שגבאי הצדקה יטול לעצמו שכר טירחה מכספי הצדקה? הס מלהזכיר! הרי הוא גוזל את העניים והתורמים כאחד. קל וחומר שהתורמים לצדקה לא היו מקבלים 'גביעים קדושים' או 'מטבעות מקודשים' לשמירה - אז ידעו הכל שצדקה היא מצוה נשגבה, ומה לה ולדברים שריח עבודה זרה ודרכי האמורי עולה מהם.
בכלל, אז לא חיזרו באדיקות אחר קברי צדיקים, אז ידעו הכל שקברים לפי היהדות הם דבר טמא שיש להתרחק ממנו, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות אבל ד,ד, 'לא יפנה אדם לבקר את הקברות'. בתקופה ההיא ידעו הכל שרק הנוצרים קוברים את 'קדושיהם' בתוך כנסייתם, ורק המוסלמים עושים עליות לרגל המוניות לקברי קדושים. היהודים קוברים בבית הקברות שמחוץ לעיר, ומסמנים את כל האיזור כאיזור טמא בטומאה חמורה, זו רוח התורה שקיבלנו בסיני. יעקב אבינו אמר אל נא תקברוני במצרים, כדי שלא יעשו המצרים את קברו עבודה זרה (רש"י בשם המדרש).
אז לא היה את המושג 'חילוני', שהוא בעצם: אדם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות כלל מרצונו, אבל יש לו זיקה למנהגים ולמצוות מעטות בלבד, ולמרות זאת הוא מזדהה כיהודי גאה. אז היה או יהודי שומר תורה ומצוות כפי ידיעתו, או משומד שערק אל מחנה הנוצרים או האיסלאם ורצונו לשמד או להשמיד את אחיו לשעבר.
אז לא היו כמה קבוצות שומרי תורה ומצוות, שמנתקים קשר זה עם זה וכמעט לא מתחתנים זה בזה ומחדירים 'השקפה צרופה' לשנוא ולהתרחק מהקבוצה השניה שאמנם משתדלת לשמור תורה ומצוות אבל איבדה את 'ההשקפה הצרופה'. בתקופת הראשונים, היו כאלו שהיו צדיקים יותר והיו כאלה שהיו צדיקים פחות, היו תלמידי חכמים והיו עמי הארץ, אבל כולם היו עם אחד, מגזר אחד וזרם אחד, שמהותו 'עברי אנוכי ואת ה' אלקי השמים אני ירא' (יונה א,ט), ללא ציונים וללא תוספות. אז לא היו מודדים אדם לפי המלבושים. המלבושים השונים סימנו רק שינויי מקום או עבודה. היה זה עוד לפני שקמו תנועות מתנועות שונות שכל אחת חרטה על דגלה סיסמה שונה. היה אז רק יהודי או גוי.
בתקופת הראשונים היהדות היתה מאותגרת מבחינה גשמית, אבל הנערים היו צוללים באמת יהודית פשוטה בלי בליל של 'השקפות וזרמים שונים'. אז הגבולות של ואהבת לרעך כמוך ולא תשנא את אחיך בלבבך, היו לפי גבולות 'ההלכה הצרופה' שגדריה מוסכמים בכל הארצות, ולא לפי גבולות 'ההשקפה הצרופה' שגדריה משתנים בין ספסל לספסל בתוך כל בית מדרש. אין המאמר בא להאשים אף אחד בזמנינו, אלא רק בא להעמיד את ההבדל בין פשטות המחשבה היהודית שהיתה ברוב התקופות הקדומות ההם, לבין המצב המאותגר שהנער של זמנינו גדל אליו, וכן להדגיש מה עיקר היהדות ומה טפל.
יתכן קצת, שאם אנו - שומרי התורה - רוצים להפוך למגדלור ולגרום לשמירת התורה להתפשט הלאה כאש סביבותינו, ולא לגרום להיפך שרפיון שמירת ההלכה יתפשט אל תוכינו וינגוס חלקים נרחבים בשולינו - שמא עלינו להפחית את החומות בין הזרמים של שומרי התורה - שהרי כעת שנתגלו כבר המגרעות של כל זרם ותנועה, אין לשום זרם כח סחיפה גדול - ונקים רק גבול אדום אחד עיקרי, בין אלו שמשתדלים לשמור תורה ומצוות לבין אלו שמפנים עורף ולא משתדלים לשמור תורה ומצוות, ולחנך את עצמינו ובנינו על הדגשת הגבול העיקרי הזה, וכל מי שבתוך הגבול, הוא משלנו - וחובה עלינו מן התורה לאוהבו ולרצות בטובתו, ולא לתת חשיבות יתירה מה הם השקפותיו, בגדיו, כיפתו, רבותיו, מקום מגוריו, ועלינו לבדוק כל אדם לגופו האם הוא שומר תורה ומצוות או לא, בלי הכללות. אילו נעשה כן - להפחית את החומות אבל לא לבטלם - שמא נצליח להתחזק ולפתע יראה הציבור החילוני ששומרי התורה הם חטיבה אחת ענקית ועוצמתית ומלוכדת, ולא עוד בליל של שבטים משבטים שונים, ואז יתקדש שם שמים ויתרבה כח המשיכה של שמירת התורה.
בתקופת הראשונים - ובכל ההיסטוריה עד השואה - היו אנשים גדולי תורה שהיו יוצאים לעם שבשדות ומוסרים להם שיעורי תורה ומוסר ומתקנים את פרצותיהם הרוחניות, ולא היו מפקירים את הענין לדרשנים עממיים שונים שרובם לא ראויים לתואר 'תלמיד חכם' ויודעים להרצות רק בעניני מעשיות ודרוש ומוסר - שאין בדברים אלו הרבה החכמה תורנית לציבור - וחלק מהמניעים של דרשנים אלו הם מטרות של כסף וכבוד - רבי חייא התנא בזמנו, ורבי משה מקוצי בעל סמ"ג בזמנו, יצאו להמון העם - בכבודם ובעצמם - לחזקם בתורה ובמצוות.
מי יודע, אולי אילו אנו - ציבור תלמידי החכמים - נקים תנועת המונים - מסודרת ומתוכננת היטב - של אברכים, ונצא בהמונינו מד' אמותינו - מי שמתאים לכך - אל בתי הכנסיות של הציבור המסורתי בפריפריה, אל אלו שצמאים לדעת תורה ולא מרבים בשאלות באמונה, ונשפוך עליהם ידיעות של מצוות והלכה עם טעמי הדינים, נשמע את שאלותיהם וספיקותיהם התורניים ונשיב להם - שהרי כל אברך הוא תלמיד חכם גדול לעומתם - אולי נהפוך עם הזמן את ארץ ישראל לרוב מובהק של שומרי תורה והלכה, והמעגל שניגע בו, יגע במעגל שסביבו וכן הלאה, עד שתימלא הארץ דעה.
מי יודע אילו נעשה כן, שמא לא יהיה עוד מי שירדפנו, כי דעת הקהל הרחב תעמוד לצידנו, ובמקום לתת גוונו למכים בהפגנות, או במקום לנסות לגרש את החושך במקלות, נגרשנו באור גדול.
בתקופת הראשונים לא היה עדיין את המושג המכונה 'כולל אברכים'. 'אברך' היה רק כינויו של יוסף בפי פרעה. גם חגיגת יום ההולדת היתה אז - כנראה - רק 'מנהג שנהג פרעה'. כל מקומות הלימוד היו מכונים בית מדרש, והמקום על יושביו יחד היה מכונה 'ישיבה' - אחת היא אם הלומדים היו בחורים או זקנים.
לא היתה אז כנסת ולא מדינה, וכן לא תקציבים של ביטוח לאומי, אבטלה, או משרד הדתות. כל אדם היה יוצא לעבודתו לצורך פרנסת ביתו, למען לא ירעבו ילדיו ללחם - פשוטו כמשמעו. מי שהיה חפץ ללמוד תורה, היה צריך להיות סמוך על שולחן אחרים או לישא וליתן בסוגי מסחר שאין צריך להתעסק בהם כל השנה, כגון הלוואה בריבית לגויים או לקנות בתקופת הבציר יין שמור ממגע גוי ולמוכרו, או בהשכרת בהמות או בתים, ובשאר הזמן לעסוק בתורה.
ליהודים באירופה בדרך כלל לא היו קרקעות חקלאיות, וכל אחד היה מוצא את פרנסתו במעט האפשרויות שהיו אז, לפעמים לא היה במה להתפרנס והיה צורך לנדוד למקום אחר שיהיה בו פרנסה. כל העת צרו הנוצרים באירופה את צעדי פרנסת היהודים, ולא בכל עיר היה מסכים בעל העיר ליהודים לגור בה. כמו כן כמעט אין עיר גדולה באירופה - מאלו שהיו קיימות בתקופת הראשונים - שלא גורשו ממנה היהודים כמה פעמים. פעמים רבות מושל האיזור היה מכריז על 'השמטת חובות היהודים', ורוב פרנסת היהודים היתה מתמוטטת.
כדי ללמוד תורה היה צריך האדם להתגבר על קשיי הפרנסה. לא היה מצוי שנשים יעסקו בפרנסה והבעל יעסוק בתורה, תפקיד הנשים היה כפי האופי המתאים להן מטבען בדרך כלל - גידול הילדים, בישול, ניקיון הבית וכביסה, וכל כבודה בת מלך פנימה (תהילים מה,יד). באותם הזמנים: 'האיש היה כמו איש, האשה כמו אשה, והגלות כמו גלות'. אין בכוחנו להעריך את התוצאות השליליות של מציאות הפוכה: 'אשה עובדת ואיש שומר על הילדים'. מציאות כזו פוגעת איומות בבסיס המבנה הטבעי של כל המערך המשפחתי, וגם לא היה נהוג מעולם בתור מסלול ציבורי.
בתקופת הראשונים, תלמידי החכמים לא לבשו חולצות לבנות, כובע וחליפה, פראק והמבורג, או בגדי 'אנשי החסידות', וקל וחומר שלא כיפה סרוגה. בכל תקופה ומקום היו מלבושים מסורתיים שהיו מיוחדים ליהודים באותו הזמן והמקום. מלבושי היהודים היו תמיד מתאימים לתקופה ולזמן והיו דומים בעיקרם למלבוש הנהוג אצל הגויים באותו זמן ומקום, והיו נבדלים רק בדברים קטנים ואופייניים. מלבד לפעמים שהיתה גזירה על היהודים ללבוש בגד מסויים בעל כרחם.
הבגדים הנהוגים בזמנינו המוזכרים לעיל, הם המלבושים שהיו נהוגים באירופה בתקופה שלפני השואה אצל היהודים והגויים כאחד, עם שינויים מעטים בין היהודים לגויים, מלבד הכיפה הסרוגה שהיא 'המצאה ישראלית'. גם גרבי הנשים השקופות למחצה, הם מוצר חדש, ובספר מעשה איש כתוב שהחזון איש התנגד לו נחרצות, ובכלל, המושג 'למחצה' - זר הוא בעולם ההלכה.
בתקופת הראשונים לא למדו 'ספרים ישיבתיים עיוניים'. בכלל לא היה מושג של 'לימוד ישיבתי'. מה שלמדו הבחורים, למדו הנשואים, ומה שלמדו הנשואים למדו גדולי ישראל ופוסקי ההלכה. הלימוד היה אחד. לא היה אז שולחן ערוך ונושאי כלים, בעיקר היו רק תלמודים וספרי ראשונים וגאונים. הפסק ופירוש הגמרא היו תלויים זה בזה ויונקים זה מזה כל העת. הלומדים הצעירים לא היו בקיאים בנשים נזיקין, אלא קודם כל בסדר מועד וחולין ונדה, שהם נצרכים יותר. הראשונים בספרד ודרום צרפת: הרשב"א, הריטב"א, הרמב"ן, המאירי ועוד עשרות רבות של ראשונים, לא כתבו חידושים על סדרי קדשים וטהרות, מלבד חולין ונדה שנצרכו להלכה.
מחמת שרוב הספרים היו רק פירוש על הגמרא, עיקר הלימוד היה בגמרא. כל תלמיד חכם היה בקי בכמה מסכתות היטב, ויודע מה עולה להלכה מרוב הסוגיות. לא היתה קיימת התופעה שצורב יאמר סברא בנושא, לפני שלמד היטב את הסוגיות התלמודיות העוסקות באותו נושא, כשם שאדם לא יבוא לפלפל בסברות בשאלה 'מי היה אביו של רחבעם מלך יהודה', כשהוא עדיין לא למד את ספר מלכים בנ"ך. התופעה הקיימת היום אצל מעט צעירים, שלפני שלמדו היטב מאתיים דפי גמרא, הולכים ללמוד ספרי מערכות עמוקים בעניני ספיקות וכיוצא בהם, או שהולכים מיד להראות כוחם בקדשים וטהרות, לא היתה קיימת אז. על כגון זה אמרו במדרש שזה שכבש דוד המלך את סוריא אינו נחשב כיבוש, כי 'בסמוך לארמונות שלך בירושלים עוד לא גמרת לכבוש, ואתה הולך לכבוש ארם צובא'?
אז עדיין לא גילו את יבשת אמריקה, ועל כן עדיין לא היו אוכלים את המאכלים שנמצאו באמריקה: תפוח אדמה, פלפלים חלולים למיניהם, תרנגול הודו ועוד. אז אכלו אווזים צלויים באש גחלים, בצק ממולא בשר שהיה מכונה 'פשטידא', ועוד מאכלים שונים. לא היו מצויים אז תבלינים רבים, אלא רק מלח ועוד תבלינים מועטים מאוד. רוב הראשונים באירופה לא ראו מימיהם, זיתים, דקלים ותמרים, רוב פירות הדר, צלף, ועוד צמחים רבים.
אז לא היו עיתונים, פרסומות, כתבי עת, מוזיקה מוקלטת, רדיו, וקל וחומר שלא היו סרטי וידיאו ואינטרנט. לא היו תמונות וממילא לא היו עושים 'טקסים' של הוצאת ספר או פתיחת מגבית וכיוצא בהם בביתם של גדולי ישראל. בכלל, מי שהיה רוצה אז להיות 'גדול', היתה לו רק אפשרות אחת: 'להיות גדול בתורה ובהלכה'. לא היו עוד אפשרויות רבות כמו שיש בזמנינו. אז לא היו פלאפונים, ובכלל לא היו חשמל וגז, היתה רק אש חיה העולה מן הגחלים, ונרות של שמן או שומן או שעוה. החפצים שמוזכרים בתלמודים היו די ברורים לכל נער. כל ילד ידע מהו פלך, ומהי טוייה, ומה ההבדל בין אריגה לתפירה.
אסיפת צדקה לעניים ולהכנסת כלה, היתה נעשית עם רגש יהודי טהור, ולא עם תחבולות ופרסומאים למיניהם. הצדקה היתה הולכת כולה לעניים, ולא חציה לצרכי משרד ופרסום ולשאר האנשים שפרנסתם מן הבירוקרטיה של 'תעשיית הצדקה'. אז עדיין לא נשתכח דין הגמרא והיה פשוט אצל הכל: שגבאי הצדקה יטול לעצמו שכר טירחה מכספי הצדקה? הס מלהזכיר! הרי הוא גוזל את העניים והתורמים כאחד. קל וחומר שהתורמים לצדקה לא היו מקבלים 'גביעים קדושים' או 'מטבעות מקודשים' לשמירה - אז ידעו הכל שצדקה היא מצוה נשגבה, ומה לה ולדברים שריח עבודה זרה ודרכי האמורי עולה מהם.
בכלל, אז לא חיזרו באדיקות אחר קברי צדיקים, אז ידעו הכל שקברים לפי היהדות הם דבר טמא שיש להתרחק ממנו, וכמו שכתב הרמב"ם בהלכות אבל ד,ד, 'לא יפנה אדם לבקר את הקברות'. בתקופה ההיא ידעו הכל שרק הנוצרים קוברים את 'קדושיהם' בתוך כנסייתם, ורק המוסלמים עושים עליות לרגל המוניות לקברי קדושים. היהודים קוברים בבית הקברות שמחוץ לעיר, ומסמנים את כל האיזור כאיזור טמא בטומאה חמורה, זו רוח התורה שקיבלנו בסיני. יעקב אבינו אמר אל נא תקברוני במצרים, כדי שלא יעשו המצרים את קברו עבודה זרה (רש"י בשם המדרש).
אז לא היה את המושג 'חילוני', שהוא בעצם: אדם יהודי שאינו שומר תורה ומצוות כלל מרצונו, אבל יש לו זיקה למנהגים ולמצוות מעטות בלבד, ולמרות זאת הוא מזדהה כיהודי גאה. אז היה או יהודי שומר תורה ומצוות כפי ידיעתו, או משומד שערק אל מחנה הנוצרים או האיסלאם ורצונו לשמד או להשמיד את אחיו לשעבר.
אז לא היו כמה קבוצות שומרי תורה ומצוות, שמנתקים קשר זה עם זה וכמעט לא מתחתנים זה בזה ומחדירים 'השקפה צרופה' לשנוא ולהתרחק מהקבוצה השניה שאמנם משתדלת לשמור תורה ומצוות אבל איבדה את 'ההשקפה הצרופה'. בתקופת הראשונים, היו כאלו שהיו צדיקים יותר והיו כאלה שהיו צדיקים פחות, היו תלמידי חכמים והיו עמי הארץ, אבל כולם היו עם אחד, מגזר אחד וזרם אחד, שמהותו 'עברי אנוכי ואת ה' אלקי השמים אני ירא' (יונה א,ט), ללא ציונים וללא תוספות. אז לא היו מודדים אדם לפי המלבושים. המלבושים השונים סימנו רק שינויי מקום או עבודה. היה זה עוד לפני שקמו תנועות מתנועות שונות שכל אחת חרטה על דגלה סיסמה שונה. היה אז רק יהודי או גוי.
בתקופת הראשונים היהדות היתה מאותגרת מבחינה גשמית, אבל הנערים היו צוללים באמת יהודית פשוטה בלי בליל של 'השקפות וזרמים שונים'. אז הגבולות של ואהבת לרעך כמוך ולא תשנא את אחיך בלבבך, היו לפי גבולות 'ההלכה הצרופה' שגדריה מוסכמים בכל הארצות, ולא לפי גבולות 'ההשקפה הצרופה' שגדריה משתנים בין ספסל לספסל בתוך כל בית מדרש. אין המאמר בא להאשים אף אחד בזמנינו, אלא רק בא להעמיד את ההבדל בין פשטות המחשבה היהודית שהיתה ברוב התקופות הקדומות ההם, לבין המצב המאותגר שהנער של זמנינו גדל אליו, וכן להדגיש מה עיקר היהדות ומה טפל.
יתכן קצת, שאם אנו - שומרי התורה - רוצים להפוך למגדלור ולגרום לשמירת התורה להתפשט הלאה כאש סביבותינו, ולא לגרום להיפך שרפיון שמירת ההלכה יתפשט אל תוכינו וינגוס חלקים נרחבים בשולינו - שמא עלינו להפחית את החומות בין הזרמים של שומרי התורה - שהרי כעת שנתגלו כבר המגרעות של כל זרם ותנועה, אין לשום זרם כח סחיפה גדול - ונקים רק גבול אדום אחד עיקרי, בין אלו שמשתדלים לשמור תורה ומצוות לבין אלו שמפנים עורף ולא משתדלים לשמור תורה ומצוות, ולחנך את עצמינו ובנינו על הדגשת הגבול העיקרי הזה, וכל מי שבתוך הגבול, הוא משלנו - וחובה עלינו מן התורה לאוהבו ולרצות בטובתו, ולא לתת חשיבות יתירה מה הם השקפותיו, בגדיו, כיפתו, רבותיו, מקום מגוריו, ועלינו לבדוק כל אדם לגופו האם הוא שומר תורה ומצוות או לא, בלי הכללות. אילו נעשה כן - להפחית את החומות אבל לא לבטלם - שמא נצליח להתחזק ולפתע יראה הציבור החילוני ששומרי התורה הם חטיבה אחת ענקית ועוצמתית ומלוכדת, ולא עוד בליל של שבטים משבטים שונים, ואז יתקדש שם שמים ויתרבה כח המשיכה של שמירת התורה.
בתקופת הראשונים - ובכל ההיסטוריה עד השואה - היו אנשים גדולי תורה שהיו יוצאים לעם שבשדות ומוסרים להם שיעורי תורה ומוסר ומתקנים את פרצותיהם הרוחניות, ולא היו מפקירים את הענין לדרשנים עממיים שונים שרובם לא ראויים לתואר 'תלמיד חכם' ויודעים להרצות רק בעניני מעשיות ודרוש ומוסר - שאין בדברים אלו הרבה החכמה תורנית לציבור - וחלק מהמניעים של דרשנים אלו הם מטרות של כסף וכבוד - רבי חייא התנא בזמנו, ורבי משה מקוצי בעל סמ"ג בזמנו, יצאו להמון העם - בכבודם ובעצמם - לחזקם בתורה ובמצוות.
מי יודע, אולי אילו אנו - ציבור תלמידי החכמים - נקים תנועת המונים - מסודרת ומתוכננת היטב - של אברכים, ונצא בהמונינו מד' אמותינו - מי שמתאים לכך - אל בתי הכנסיות של הציבור המסורתי בפריפריה, אל אלו שצמאים לדעת תורה ולא מרבים בשאלות באמונה, ונשפוך עליהם ידיעות של מצוות והלכה עם טעמי הדינים, נשמע את שאלותיהם וספיקותיהם התורניים ונשיב להם - שהרי כל אברך הוא תלמיד חכם גדול לעומתם - אולי נהפוך עם הזמן את ארץ ישראל לרוב מובהק של שומרי תורה והלכה, והמעגל שניגע בו, יגע במעגל שסביבו וכן הלאה, עד שתימלא הארץ דעה.
מי יודע אילו נעשה כן, שמא לא יהיה עוד מי שירדפנו, כי דעת הקהל הרחב תעמוד לצידנו, ובמקום לתת גוונו למכים בהפגנות, או במקום לנסות לגרש את החושך במקלות, נגרשנו באור גדול.
