וָאֶתְחַנַּ"ן כמניין שיר"ה
בפרשת ואתחנן אנו מוצאים הרבה דרשות מדוע התחנן משה רבינו דווקא תקט"ו תפילות - כמניין ואתחנ"ן?אך אומר רבינו בעל הטורים דבר נפלא, "ואתחנ"ן, בגימטרייה שיר"ה שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו". דהיינו שבשביל לפעול ישועה הדבר המסוגל הוא לפתוח בשירה לפניו!.
אכן מעלת השירה היהודית וסגולותיה כַּבִּירות, ולהלן נרחיב ונביא אסופה של ליקוטים על מעלתה.
מעלת השירה
"אמר ר' עקיבא ... [אל"ף בר"ת] א'פתח ל'שון פ'ה... אמר הקב"ה א'פתח ל'שון פ'ה של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסין לפני בכל יום וממלכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזמרה שהם אומרים לפני בכל יום, לא בראתי את עולמי!".ומניין שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל שירה וזמרה, שנאמר 'הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְתִפְאֶרֶת בְּמִקְדָּשׁוֹ' (תהלים צו) הוד והדר לפניו - בשמים, עוז ותפארת במקדשו - בארץ, שמים מכוסים הודו, ותהילתו מלאה ארץ שנאמר "כִּסָּה שָׁמַיִם הוֹדוֹ וּתְהִלָּתוֹ מָלְאָה הָאָרֶץ" (חבקוק ג ג). ומניין שברא הקב"ה את השמים לעניין שירה שנאמר השמים מספרים כבוד אל (תהלים יט), ומנין שמיום שברא הקב"ה את הארץ אומרת לפניו שירה, שנא' "מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק" (ישעיה כד טז), ואין צדיק אלא הקב"ה שנאמר 'צדיק ה' בכל דרכיו' עיי"ש (אותיות דר"ע אלף).
הנביא מספר שאלישע הנביא כעס על יהורם מלך ישראל, אך הואיל להתנבאות בשביל יהושפט - מלך יהודה, אך מפני הכעס נסתלקה ממנו שכינה, ולכן אמר "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה" (מלכים ב' ג טו), כי הניגון מעורר השמחה ומשיב רוח הקודש.
כעין זה מספר לנו הנביא (שמואל א' פט"ז) "וְרוּחַ יְהוָה סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה... וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל ...יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ...וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".
כנ"ל כתוב בדברי הימים (א' כה א) "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד - פירש רש"י - לשורר השיר וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים - כשהיו מנגנים בכלי שירים הללו היו מתנבאים, דוגמא באלישע בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם".
הגמ' בברכות (נז:) מביאה "שלשה משיבין דעתו של אדם אלו הן קול ומראה וריח" קול - מפרש רש"י - "של מיני זמר".
ר' יהודה הלוי כותב "אם תעלה עליזותך במצוות, אל מדריגת הזמר והריקוד יהיו לך גם אלה, עבודת האלוהים, ואף על ידם תדבק בעניין האלהי". ('כוזרי' מאמר שני)
כתב ר' ישראל משקלוב תלמיד הגר"א בהקדמה לספרו 'פאת השלחן' "וחכמת המוסיקה שיבחהּ [הגר"א] הרבה והוא היה אומר כי רוב טעמי התורה וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני הזוהר, אי אפשר לידע בילתה, ועל ידה אפשר להחיות מתים בסודותיה - הגנוזים בתורה".
ר' לוי יצחק מברדיטשוב, מפרש מה שאנו אומרים ב'ברוך שאמר' "ובשירי דוד עבדך", ואמר, "כי הניגונים של העבודה וכן בעבודת הלווים, לשורר הוא הנקרא אקטווע [אוֹקְטַֽבַּה] מדריגה בתר מדריגה, היינו כמו שיש אהבה להבורא ברוך הוא, גבוה על גבוה גם בחינת יִרְאָה גבוה על גבוה כך הוא הניגונים. וזהו פירוש ובשירי דוד עבדך, היינו כמו עבדך - היינו העבודה".
('קדושת לוי' בליקוטים)
ור' יונתן אייבשיץ אמר "מחוכמת המוזיקה אין לדבר, כי היא חכמת השיר, ובזה נבין כל ענייני הטעמים ונקודת שיר השירים בתורה ונועם מליצת הלווים וכדומה בכל פרטי דברים - והם ניגונים ישרים לשמח לבבות להסיר מרה שחורה ולקנות הנפש שמחה, שיחול בה רוח אלוה כמעשה הנביאים. ומה רב כוחה של חוכמה זו אשר כל מלאכי מעלה וגלגלי שמים כולם ינגנו וישירו בשיר וניגון, נועם כפי סדר טיב הקולות, וחצי קולות, וכולם יש להם שורש בחוכמת האמת וכל תנועה יש לה שרשים, ...כיצד היה כוונתם בחמשת עולמות עליונים בניגונם ובשירם וכו'". ולפני כן הקדים ואמר שכל החכמות - כגימטריאות, החשבון, התשבורת, וכן המוזיקה, הינם לצורך תורתנו הקדושה.
(יערות דבש ח"ב דרוש ז)
וכתב בעל ה'משנת חסידים' (ה"א תמ"ז - תק"ג) הגאון המקובל ר' רפאל עמנואל חי ריקי בספרו 'הון עשיר' (משניות יומא פ"ג בעניין הוגרס בן לוי), דברים נשגבים בעניין, ומוצא אתה שם את הבנתו הגדולה ברז זה, ואין בשורות אלו פחות מ'מעשה רב', וז"ל "היות וחכמת הנגינה - המוזיק"א, חצבה עמודיה שבעה, היינו שהיא בנויה על שבע מדרגות הקול, מנמוך לגבוה ומגבוה לנמוך, ויותר משבע אין, היינו למשל כשהולך ועולה במדרגות קול הנגינה מנמוך לגבוה, אזי מאחת ועד שבע, הם קולות משניין דא מן דא, כל קול שמגביה הוא מין אחר לגמרי וכשבא לקול דרגא השמינית הגבוה מכולם, - הוא עצם וגוון חד עם הקול דרגא ראשונה, הנמוכה מכולם שהתחיל בה; ואין הפרש ביניהם כלל, אלא שהם אקטאוועס חלוקים, [ר"ל אוֺקְטַּבּוֺת שונות, אך אותו הטון], זו אקטאווע גבוה וזו אקטאווע נמוכה. וכן בהיפוך, כשהולך ויורד במדרגות קול הנגינה מגבוה לנמוך, אזי מאחת ועד שבע, כל קול שהולך ויורד הוא מין אחר לגמרי, עד שיורד ובא לקול דרגא השמינית הנמוכה מכולם הוא עצם וגוון חד עם הקול דרגא השמינית הגבוה מכולם שהתחיל בה ואין הפרש ביניהם כלל, אלא שהם אקטאוועס חלוקים כנ"ל" וכו' עכ"ל. ומוסיף הוא שם וממליץ לכל בר הכי להכניס שבת בכלי שיר וכו' עיי"ש.
והוא מה שרמז דוד המלך ע"ה, "למנצח על השמינית" - התו ה'שמיני' - ראשון, שכאשר שתי הקולות הראשונה והשמינית מושמעים יחד הם ערבים מאד למשמע אוזן. וכן זהו מה שאמר דוד 'שבעה קולות' 'קול ה' בכח, בהדר, על המים, שובר ארזים, וכו', וחובה עלינו לדעת שתורת השירה כולה סודות גבוהים ורמים, וראיתי שאף כתבו בזה הרבה סודות ליודעי הח"ן, גבי שבעה התווים "עולם 'חסד' יבנה"... וכו' ואכמ"ל[2]. וכן הם שבעת ימי בניין העולם ע"י שבעה התווים, וכו' (עיין ב'אוהב ישראל' ועוד).
וכתב מהר"א פאפו "אמרו רבותינו זיכרונם לברכה (פסיקתא רבתי כו) על הפסוק (משלי ג ט) כבד את ה' מהונך. מחינך, שאם יש לו קול ערב ייתן חינו לפני קונו לכבוד קונו", וממשיך "וכל אחד ישורר על שלחנו שירים נאים מענינא דיומא, דבר בעתו מה טוב, וזו עבודת השם חשובה מאד שכל מלאכי מרום וכל צבא המרום משתמשים בה, וזוהי עבודתם, וכלם פותחים את פיהם בשירה ובזמרה כמו שאנו אומרים ביוצר, וכל יצורי עולם אומרים שירה, וכמו שכתוב בפרק שירה".
(פלא יועץ ערך שיר)
רבותינו אומרים שעליית הנשמה ונפילתה תלויים בניגון ובמנגן, כי הניגון יכול להעלות את האדם לגובהי מרומים ומאידך חלילה להורידו לשאול תחתית[3].
וכתב ר' נתן מברסלב[4] ('ליקוטי עצות' ערך נגינה) "ושמיעת קול נגינה ממנגן כשר והגון, טוב לעבודת הבורא יתברך, כי עיקר הדבקות לשם יתברך הוא על ידי נגינה".
שמעתי עוד על עניין מיתוק הדינים ע"י השירה, מש"כ (תהלים מז ז) "זַמְּרוּ אֱלֹהִים זַמֵּרוּ, זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּרוּ". ודרשתו היא, זמרו - מלשון חיתוך[5], לאלהים - למידת הדין ע"י זימרה - רוצים לכוף את מידת הדין, זמרו".
תמצית לעניין ההלכה
הבהרה: א. מעלת המוזיקה היא מעלה רוחנית, וככל שהאדם הוא נעלה יותר ורוחני, כך ההשפעות עליו ועל סביבתו גדולים יותר, וחלילה כך גם להיפך... ולכן כל מה שדיברו רבותינו זה כגודל הכוונה של הגדולים, אך לא ייבצר מאיתנו אף לכוון לשם מצווה, שמחה בעבודתו יתברך, שמחת חתן, דברי חיזוק ואמונה, ועוד.
ב. בפרק זה אנו עומדים על מעלתה הרמה של מעלת המוזיקה בעצם, אך אין אנו נוחתים לדינא כלל, ואין דברי האגדה יבואו ויפסקו ההלכה. - אלא מכיון שכבר פשט המנהג בכל תפוצות ישראל, לשמוע נגינה ע"י מקלטים ואף כלי שיר, כתבנו את העניין, ובוודאי שיש על מה שיסמכו, רק שמכיוון שאין זה פשוט, חרגתי מן המנהג, והבאתי מעט דברי הלכה בקיצור נמרץ.
"תנו רבנן הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר, והקורא פסוק בבית משתאות בלא זמנו מביא רעה לעולם. מפני שהתורה חוגרת שק, ועומדת לפני הקדוש ברוך הוא, ואומרת לפניו, רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים. אמר לה בתי, בשעה שאוכלין ושותין במה יתעסקו? - אמרה לפניו רבונו של עולם, אם בעלי מקרא הן - יעסקו בתורה ובנביאים ובכתובים, אם בעלי משנה הן - יעסקו במשנה בהלכות ובהגדות, ואם בעלי תלמוד הן - יעסקו בהלכות פסח בפסח, בהלכות עצרת בעצרת, בהלכות חג בחג. העיד רבי שמעון בן אלעזר משום רבי שמעון בן חנניא כל הקורא פסוק בזמנו - מביא טובה לעולם, שנאמר ודבר בעתו מה, טוב" (סנהדרין קא.).
ואין זה בדווקא על פסוק משה"ש, שכתב המשנ"ב (תקס ס"ק יד) וכבר כתבו מג"א (ס"ק י) בשם מהרי"ל, שכאשר משוררים במשתה [-דהיינו שלא לדבר מצווה] 'אודך כי עניתני' וכדומה, התורה חוגרת שק ואומרת "עשאוני כמין זמר".
אך ראה ב'פסקי תשובות' על המקום, שמבאר הרב רבינוביץ' שכוונת הגמ' ומהרי"ל שהביאהּ להלכה, היא באדם שמשתמש בפסוקים אלו להוללות, אז חוגרת התורה שק וכו', אך אם זה להלל ושאר דברי מצווה, אין שום בעיה ולא בזה נאמר. וז"ל "ומדברי הראשונים מוכח שהאיסור האמור הוא רק באופן שעושים כן דרך שחוק והיתול, אבל אם הכוונה לשם שמים לתת שבח והודיה להשי"ת על חסדיו, או בדרך תפילה והתעוררות ליראת שמים, הרי זה בגדר של קורא פסוק בזמנו שמביא גאולה לעולם, וזה מש"כ המג"א בשם המהרי"ל שבביהכ"נ ברגלים מצוה לזמר. שמדברי המהרי"ל משמע שאין הכוונה דווקא בביהכ"נ אלא בכל מקום שמתאספים ומזמרין לשם שמים, דהיינו פסוקים לשם נתינת שבח לבורא ולא דרך שחוק ח"ו הרי זה קורא פסוק בזמנו ומשובח".
היוצא מדברים אלו, שרק מה שנוהגים להשתמש בשירים במילות קודש, אך אם זה בחתונות לא כשרות וכדומה, ובין השירים יש גם דברים שהם היפך הקדושה חלילה, הרי ששירים אלו, לא רק שאינם מכניסים קדושה בשומעים, אלא אף מזלזלים בתורה הקדושה ה"י, ועליהם אמרו שמביאין רעה לעולם רח"ל.
אפשר מעט להליץ בעד עמי ארצות אלו, תינוקות שנישבו כולם!, [שבוודאי עושים כן בבלי דעת וגם אם "שנו ופירשו" זה מחמת המצי"ק, ואינם יודעים כמה נזק עלולים לעשות] ואדרבה עוד חושבים לעצמם שמשבחים להי"ת, ואף שאיסור עושים, לא בדעת ידברו, ודבריהם בלא השכל, ורחמנא ליבא בעי, והשם הטוב ברחמיו יכפר בעדם.
עוד לא נכנסנו להא דאמרו חז"ל (משנה סוטה מח.) "מִשֶּׁבָּטְלָה סַנְהֶדְרִין, בָּטָל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתָּאוֹת..." – שאסור בכלל כל השנה להשמיע ולשמוע שירים[6], כי למעשה, כתבו גדולי הפוסקים להתיר שמיעת כלי שיר לגודל ירידת הדורות ומרירות הלב, ובמיוחד שירי חיזוק וכדומה, אך הפרושים והחסידים, מקפידים אף בזה.
[2] אם רק תעבור ליד שערי הבית ותציץ מן החרכים, תמצא שהעולם הגבוה ב'טנת"א' הוא ה'טעמים' - הניגון, הוא יותר גבוה ממחשבה דיבור ומעשה!..., וע"כ זהו חבל דק מאד. ומבלי לפרט יותר מדי, ידוע הוא שאם השיר הוא שמח, האדם נכנס לשמחה ואם להיפך אז לעצבות חלילה, וזה מפאת שהניגון הוא מעל לעולם המחשבה [הנקודות], אז מה יקרה חלילה אם זהו קול זמר מאומות העולם ל"ע, ועוד אם כוונת המשורר לעבירה, ועוד יותר אם הוא מבין... רח"ל מהאי מכשלה, שכבר פשתה המספחת בעו"ר. ודווקא עובדת היות היצר טמון עמוק בעסק הנגינה, היא הוכחה לכך שזה מקום ששווה לו להשקיע בו, "וכי תאוה הוא לעיניים" בגימטרייה "טנת"א", כולם רוצים להידפק בעולם הגבוה הנ"ל, אך במקום לעשות את הדרך הנכונה והמסלול הנכון, מעדיפים הם את הדרך הקלה והעקלקלה. וראה בהערה לקמן.
[3] הגמ' בחגיגה טו: כותבת שקלקולו של 'אחר' היה בגלל ששמע זמר יווני, "זמר יווני לא פסק מפומיה". והביא ליקוטי מוהר"ן (תורה ג) "מי ששומע ממנגן רשע קשה לו לעבודת הבורא" וכו'. ובליקוטי עצות (ערך נגינה) כתב "להיזהר מאד שלא לשמוע ממנגן שאין ליבו לה' וכו' רק בשביל כבוד והתפארות, וכו' מזיק לעבודת הבורא יתברך".
[4] ר' נתן שטרנהרץ [תק"מ - תר"ה] נולד בט"ו בשבט תק"מ לאביו ר' נפתלי הירץ בעיירה נמירוב, היה תלמידו המובהק של ר' נחמן מברסלב, ובעצם היה בפועל האדמו"ר הלא פורמאלי של חסידות ברסלב אחריו.
[5] חיתוך זמורות כדכתיב (ויקרא כה ד) "שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר", וכן (איוב לה י) "וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱלוֹהַּ עֹשָׂי נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" ומפרש רש"י "שמכרית את הרשעים בלילה כגון אמרפל וחביריו ומצרים וסנחרב", ו"קולו זימר עריצים", ועוד.
[6] ובגמרא שם הביאו סמך לזה מהפסוק 'זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם'. ובירושלמי (שם פ"ט הי"ב) אמר רב חסדא, בראשונה הייתה אימת סנהדרין עליהם ולא היו אומרים בשיר דברי נבלה, אבל עכשיו - שאין אימת סנהדרין עליהם הם אומרים דברי נבלה בשיר. ובגיטין ז. שלחו לו למר עוקבא בר חמא, זמר מנין לנו שאסור שלח להו, שנאמר אל תשמח ישראל אל גיל כעמים...
ופסק הרמב"ם (פ"ה מהלכות תעניות ה"ד) "משחרב בית המקדש גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני כלי זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם ואסור לשומעם מפני החורבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי שירות ותשבחות להשם יתברך אפילו על היין". והרי"ף (ר"פ אין עומדין) כתב וז"ל "והא דאסרינן זמרא דפומא, היינו כגון נגינות של אהבת אדם לחבירו, וכגון לשבחו על יופיו, שהישמעאלים קוראים להם אשעאר, אבל דברי שירות ותשבחות להשי"ת, וזכרון חסדי הקב"ה, אין אדם מישראל נמנע מהם, ומנהג כל ישראל לאומרם בבתי חתנים ובבתי משתאות, בקול נגינות ובקול שמחה, ולא ראינו מעולם מי שמיחה ע"ז" ע"כ.
