יש הרבה מרבותינו האחרונים שדנו מתוך הסוגיה בתקפו כהן שיש בעלות אמיתית בדין הממע"ה ולא הוה רק הכרעה בספיקות וודאי טענתם בפיהם כי אין כל סיבה שמציאות של החזקת ממון תהיה הכרעה מתי הפרה נגחה קודם הלידה או לאחר הלידה וודאי כל הסיבה שהממע"ה היינו משום שהמחזיק את הממון יש לו בעלות אמיתית בממון.
והגישה הפשוטה לבאר עניין זה היא שיסוד הבעלות קשור לתפיסה של העולם שלכך כל שבני אדם תופסים אותו כמשתמש בחפץ הרי הוא נידון כבעלים וודאי שלדרך זו הרי שזה שורש העניין אך במעט דברים אחר בקשת מחילת הת"ח דפה אבקש להעלות ביאור הדבר בדרך קצת מחודשת.
כמדומה שכשאדם ניגש לעסוק בסוגיות שעוסקות בענייני בעלות הוא ניגש לסוגיה מתוך תפיסה כי הכח להיות בעלים הוא כח שמסור לכל אדם באשר הוא שממילא כשיש שתים שאוחזים בטלית הרי שכל הכרעה דינית חייבת להסתדר עם הכח של האדם להיות בעלים שהרי מכח זה הוא תובע זכות בחפץ ומהנחה זו הרי שביאור סוגיית שנים אוחזים בטלית הופך להיות עניין קשה.
(אגב אין לי ספק שבני אדם נגשים לנושא של בעלות בצורה זו מחמת אגו אישי שהם רואים בעצמם את הכח להיות בעלים)
ומעתה כשבאנו לדון בסוגי ההכרעות הממע"ה , יחלוקו , שודא , כדא"ג וכו' הרי שלעולם הגישה תהיה איך זה מסתדר עם הכח של המפסיד להיות בעלים על מה שהוא תובע.
עוד דוגמא לכך שאדם תופס שהכח להיות בעלים קיים אצל כל אדם באשר הוא הם הסוגיות של גזלן ושומר משכון וכדו' שהגישה הפשוטה היא שמוכרח שהנגזל או המפקיש בעלים על החפץ ואם לא הם אז הגזלן או השומר כי או שהוא בעלים או שהוא בעלים וכל הנידון הוא איזה כח בעלות קיים לגבי החפץ אך לעולם מציאות בעלות על החפץ נובעת מכוחו של האדם להיות בעלים.
ובלי להרחיב בסוגיות ובמקורות נראה שיש להעמיד גישה אחרת שונה בתכלית ועפי"ז אולי יבוארו כמה עניינים בסוגיות חמורות אלו.
נראה שאפשר לגשת לכל העניין של בעלות בצורה אחרת לחלוטין והיא שהמושג בעלות חוץ ממה שיש כח לאדם להיות בעלים על חפץ עוד יש פרט בבעלות והוא עניינו של החפץ כעומד לגבי האדם.
והיינו שאין עניינה של בעלות כח האדם להיות בעלים על חפץ גרידא אלא שבעלות היא תוצאה של כח שקיים במציאות לעמוד לבני אדם.
וביתר הרחבה כשהקב"ה ברא את העולם הוא נתן את העולם לבני אדם ומעתה כל חפץ שעל בני הגלובוס חלק מקיומו בעולם הוא מה שהוא קיים לבן אדם.
ומתוך תפיסה זו נראה שיש מימד מסויים בחפץ שכצורתו כך הוא עומד לאדם שכלפיו הוא עומד דזה ודאי פשוט שבננה עומדת לאדם כצורתה לממד בה את כל מה שהיא מאפשרת לו ומעתה ה"ה גזילה עומדת בצורה מושלמת לנגזל אלא שהיא עומדת כגזילה והוה הגדרה חדשה בחפץ שמעתה הוא לא עומד בעליו כחפץ (למלאות חפצו) אלא כגזילה.
ומעתה יש לדון בכל דבר שנובע מדין בעלות מהיכן הוא נובע מכוחו של האדם להיות בעלים או מכח החפץ לעמוד לבני אדם.
ונראה לפי"ז שבי"ד לא מכריע את הדין בין שתי הניצים שבאים לד"ת אלא בי"ד עניינו להעמיד את הממון לגבי בני אדם והוא מתעסק עם התורת בעלות שבחפץ ואותה הוא קובע.
וההגיון שבזה הוא שכיון שעניינו של חפץ לעמוד לבני אדם הרי שבכל אופן של ספק חוסר הכרעה גורמת שאין החפץ עומד לבן אדם שהרי יש עליו ויכוח והתורת בעלות שלו לא מתקיימת שלכל בי"ד הוא זה שמעמיד את התורת בעלות של החפץ לפי כליו ההלכתיים.
(ובאמת שייך לומר שכל מה ששייך שבי"ד ידון בדיני ממונות הוא רק מחמת שיש חפצא כזו בממון דאי לאו הכי מה כוחו של בי"ד להכריע דיני יחיד.
וביותר י"ל שכל בהמושג שדבר יעמוד לאדם אחד קיים רק מכח המשפט ובעצם כל אדם שעושה מעשה קניין בחפץ הוא קובע את הממון מבחינה דינית עליו ולכך הוא כפוף לכללי בי"ד ונראה דכן הוא.)
ואי באנו עד עתה אולי אחדד נקודה נוספת די"ל שחפץ עומד לייעודו בעולם שלכך הוא לא חייב לעמוד לאדם פרטי הוא יכול לעמוד לבעל ואשה כחפץ שממש את האישות ומעתה הבעל והאשה בשימושם בחפץ מממשים את תורת העמידה של הממון בעולם כעומד לאישות שביניהם (וודאי שיש בזה הסבר לנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג) ובאמת י"ל שזה הפשט ביחלוקו של שנים אוחזין בטלית דלא הוה חלוקת שותפות גרידא וכדמוכח בריש שנים אוחזים (ז: ח.) אלא שהחפץ עומד לשמימוש אצל שתיהם.
ומעתה י"ל שכשיש מוחזק בממון מוחזקות הוה סוג עמידה של חפץ כפקדון וטעמו של מוחזק שהממע"ה והיינו שהסיבה שמוחזק הממון עומד לו כי צריך ראיה לשנות את מצבו של הממון ומעתה בי"ד מעמיד את הממון אליו וקובע את החפץ כעומד אליו.
אשמח מאד לתגובות.
והגישה הפשוטה לבאר עניין זה היא שיסוד הבעלות קשור לתפיסה של העולם שלכך כל שבני אדם תופסים אותו כמשתמש בחפץ הרי הוא נידון כבעלים וודאי שלדרך זו הרי שזה שורש העניין אך במעט דברים אחר בקשת מחילת הת"ח דפה אבקש להעלות ביאור הדבר בדרך קצת מחודשת.
כמדומה שכשאדם ניגש לעסוק בסוגיות שעוסקות בענייני בעלות הוא ניגש לסוגיה מתוך תפיסה כי הכח להיות בעלים הוא כח שמסור לכל אדם באשר הוא שממילא כשיש שתים שאוחזים בטלית הרי שכל הכרעה דינית חייבת להסתדר עם הכח של האדם להיות בעלים שהרי מכח זה הוא תובע זכות בחפץ ומהנחה זו הרי שביאור סוגיית שנים אוחזים בטלית הופך להיות עניין קשה.
(אגב אין לי ספק שבני אדם נגשים לנושא של בעלות בצורה זו מחמת אגו אישי שהם רואים בעצמם את הכח להיות בעלים)
ומעתה כשבאנו לדון בסוגי ההכרעות הממע"ה , יחלוקו , שודא , כדא"ג וכו' הרי שלעולם הגישה תהיה איך זה מסתדר עם הכח של המפסיד להיות בעלים על מה שהוא תובע.
עוד דוגמא לכך שאדם תופס שהכח להיות בעלים קיים אצל כל אדם באשר הוא הם הסוגיות של גזלן ושומר משכון וכדו' שהגישה הפשוטה היא שמוכרח שהנגזל או המפקיש בעלים על החפץ ואם לא הם אז הגזלן או השומר כי או שהוא בעלים או שהוא בעלים וכל הנידון הוא איזה כח בעלות קיים לגבי החפץ אך לעולם מציאות בעלות על החפץ נובעת מכוחו של האדם להיות בעלים.
ובלי להרחיב בסוגיות ובמקורות נראה שיש להעמיד גישה אחרת שונה בתכלית ועפי"ז אולי יבוארו כמה עניינים בסוגיות חמורות אלו.
נראה שאפשר לגשת לכל העניין של בעלות בצורה אחרת לחלוטין והיא שהמושג בעלות חוץ ממה שיש כח לאדם להיות בעלים על חפץ עוד יש פרט בבעלות והוא עניינו של החפץ כעומד לגבי האדם.
והיינו שאין עניינה של בעלות כח האדם להיות בעלים על חפץ גרידא אלא שבעלות היא תוצאה של כח שקיים במציאות לעמוד לבני אדם.
וביתר הרחבה כשהקב"ה ברא את העולם הוא נתן את העולם לבני אדם ומעתה כל חפץ שעל בני הגלובוס חלק מקיומו בעולם הוא מה שהוא קיים לבן אדם.
ומתוך תפיסה זו נראה שיש מימד מסויים בחפץ שכצורתו כך הוא עומד לאדם שכלפיו הוא עומד דזה ודאי פשוט שבננה עומדת לאדם כצורתה לממד בה את כל מה שהיא מאפשרת לו ומעתה ה"ה גזילה עומדת בצורה מושלמת לנגזל אלא שהיא עומדת כגזילה והוה הגדרה חדשה בחפץ שמעתה הוא לא עומד בעליו כחפץ (למלאות חפצו) אלא כגזילה.
ומעתה יש לדון בכל דבר שנובע מדין בעלות מהיכן הוא נובע מכוחו של האדם להיות בעלים או מכח החפץ לעמוד לבני אדם.
ונראה לפי"ז שבי"ד לא מכריע את הדין בין שתי הניצים שבאים לד"ת אלא בי"ד עניינו להעמיד את הממון לגבי בני אדם והוא מתעסק עם התורת בעלות שבחפץ ואותה הוא קובע.
וההגיון שבזה הוא שכיון שעניינו של חפץ לעמוד לבני אדם הרי שבכל אופן של ספק חוסר הכרעה גורמת שאין החפץ עומד לבן אדם שהרי יש עליו ויכוח והתורת בעלות שלו לא מתקיימת שלכל בי"ד הוא זה שמעמיד את התורת בעלות של החפץ לפי כליו ההלכתיים.
(ובאמת שייך לומר שכל מה ששייך שבי"ד ידון בדיני ממונות הוא רק מחמת שיש חפצא כזו בממון דאי לאו הכי מה כוחו של בי"ד להכריע דיני יחיד.
וביותר י"ל שכל בהמושג שדבר יעמוד לאדם אחד קיים רק מכח המשפט ובעצם כל אדם שעושה מעשה קניין בחפץ הוא קובע את הממון מבחינה דינית עליו ולכך הוא כפוף לכללי בי"ד ונראה דכן הוא.)
ואי באנו עד עתה אולי אחדד נקודה נוספת די"ל שחפץ עומד לייעודו בעולם שלכך הוא לא חייב לעמוד לאדם פרטי הוא יכול לעמוד לבעל ואשה כחפץ שממש את האישות ומעתה הבעל והאשה בשימושם בחפץ מממשים את תורת העמידה של הממון בעולם כעומד לאישות שביניהם (וודאי שיש בזה הסבר לנכסי צאן ברזל ונכסי מלוג) ובאמת י"ל שזה הפשט ביחלוקו של שנים אוחזין בטלית דלא הוה חלוקת שותפות גרידא וכדמוכח בריש שנים אוחזים (ז: ח.) אלא שהחפץ עומד לשמימוש אצל שתיהם.
ומעתה י"ל שכשיש מוחזק בממון מוחזקות הוה סוג עמידה של חפץ כפקדון וטעמו של מוחזק שהממע"ה והיינו שהסיבה שמוחזק הממון עומד לו כי צריך ראיה לשנות את מצבו של הממון ומעתה בי"ד מעמיד את הממון אליו וקובע את החפץ כעומד אליו.
אשמח מאד לתגובות.
