• דִּרְשׁוּ ה׳ בְּהִמָּצְאוֹ
    עשרת ימי תשובה
    פורום אוצר התורה

חכמה לחכימין

משתמש רגיל
gemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
169
תודות
544
נקודות
126
ברשות מרנא ורבנא הרבנים הגאונים, תלמידיו ולומדי דרכו של האי גברא רבא, איש פלאים מפלאי הדורות, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, שמו הולך למרחקים, רב הוא ורב חיליה ה"ה הגאון הפלאי ר' חזקיהו יוסף שרייבר שליט"א

אשר ברוחב דעתו ובעומק מחשבתו חיקר ואיזן את יסודי התורה, ירד לעומקם של הלכות עד שורשן, והעלה מתוכם הלכות רבות בעוקמ עיונו, עד שכל הרואה חידושיו בכתביו אומר ברקאי.

אך דא עקא, שהלך מחשבתו עמוק הוא מי ישערנו, ועל אף הנסיונות לרשום הדברים עלי גליון, עדיין העומד מן הצד אינו מגיעו אפי' כפול מהגדרותיו האמיתיות והנוקבות. והסיבה לכך היא פשוטה, דברים יסודיים כאילו מוכרחים לעבור במהלך של רב ותלמיד, או עכ"פ במהלך של דיבוק התלמידים, שבכדי להבין את השפראך, להבין את המושגים, חייבים להיכנס לתוך העולם המופלא של המהלך ביאת כל גופו וכל עצמותי תאמרנה.

(יש גם מושג של ניסוח, כל אחד יש לו ניסוח לעצמו, ר' יוסל המציא לו שפראך מאד ייחודי, ובדרך כלל קשה מאד בהתחלה בעיון בכתביו, להבין בכלל מה הוא מדבר, על איזה נקודה הוא דן, באיזה שטח הוא מתנסח).

אני חושב שאינני היחיד שרואה את האור במשנתו של הגרח"י, אבל מעומק המושג וקוצר המשיג עומד עדיין הרחק כמטחווי קשת מדרכו ומשנתו. לכן אמרתי אבוא במגילת ספר, לפתוח שרשור, שיהא בבואה דבבואה של כבשונה הלוהט של משנתו של הגאון.

אין המטרה של האשכול להגדיר את הדרך הלימוד של הגרח"י, אלא ניסיון לייצר סוג של אוירה וקבוצה תומכת של מעיינים במשנתו ובדרך עיונו, מתוכם תלמידי הגאון שיבררו וילבנו דברים לפי הלך מחשבתו, ודרכי עיונו בתורה, וחפץ ה' בידינו יצליח להעמיק בדברי תורתו עד עומק השיתין ויותר, ויזכינו לאור הגנוז בתוה"ק, אכי"ר.

דהיינו למשל אם יש ת"ח אחד שיצא לו שני מהלכים בבעלות, הוא מנסח את זה בשפה שלו, ובונה עפי"ז כמה נפקותות, הוא פותח כתבי הגאון ולא מוצא ידים ורגלים, לא יודע על איזה שטח הוא דן וכו', אבל האמת הוא שבשופי יכול להיות שדא ודא אחת היא, ולזה גופא כיון, כאן נכנס לתמונה האשכול, ההוא יציע את נוסחתו לפני הלומדים, והם ישקלו במאזני שכלם איך יענו על חקירה כזו בבית מדרשו של ר' יוסל, או איך ינסחו את זה בצורה אחרת, וכו' וכו'.

(אכן, יש הרבה לומדים שאינם ברי דעת להבין את החידוש שבמשנתו, ונתפסים על כמה קטנוניות בלשונות תלמידיו הוגי דרכו, להם לא מיועד האשכול, וחבל להם ולאחרים אם ינסו להציף את האשכול בתמיהות ותהיות, אל נא אחי תרעו).

@אורח @מרדכי זנגר @ישיבישער @פסיק פומיה @מתקרב @שלוות העמל @חפץ בחיים @דבר היושר @עוזי ומגני @ירח הידען @שרייבריסט

הערת מנהל: האשכול הזה מתמקד כפי שנכתב בכותרת - ביסודות התורה במשנתו של הגרח"י שרייבר. לדיון על עצם טיב השיטה, קיים אשכול אחר המקוש"ב. אין לערב בין האשכולות.
 
נערך לאחרונה על ידי מנחה:
רעיון מצוין!
אמנם לא זכיתי להיות מתלמידיו,
ואף בכתביו נואשתי מלהגות מחמת שפתו הקשה,
אולם בכתבי תלמידיו 'דברי הרב' וכו' הדברים שווים לכל נפש,
וע"כ נבקש מכל תלמידיו שכותבים באשכול זה,
נא ונא לכתוב בשפה השווה לכל נפש,
ואף אם לא הורגלתם בכך אנא התאמצו בשביל להחכים את כולם,
יש"כ
 
כאחד שבעבר למד קצת תורתו של הגרחי"ש,
אני מצטרף לבקשה זו,
ואני ינסה קצת לסדר הדברים, מהיכן לדעתי צריך להתחיל כשרוצים לגעת ביריעה המופלאה ששמה תורת הגרחי"ש.
א. כפי שכתב פותח האשכול מהותה של תורת הגרחי"ש היא ירידתו לעומקי הסוגיות, ובאמת מי שעומל הרבה בדבריו נוכח שלמעשה תורת הגרחי"ש מורכבת מכמה הנחות יסוד ותפיסות שורשיות שמנחות אותו בכל סוגיותיו,
כשעוסקים בתורתו צריכים להיות מודעים לכך וכך להבין יותר את דבריו, ואשמח אם יפתחו את שורשי הדברים וידונו בהם.
ב. שיטת הגרחי"ש ידועה בעיקר בגלל כמה מדרכיו בסוגיות ידועות ועיקריות בש"ס, כדוגמת ענין הבעלות, ספק, חזקה, ועוד ענינים שורשים כעין אלו, דבריו בענינים אלו קשים ומורכבים, ע"מ להביא לתועלת אם ידונו בעיקר בדברים אלו ירבה התועלת, מאשר אם יודנו בכל סוגיא מה פרושו בה,
ג. כפי שכתבו כבר אין ענין בכך שכל אחד יכתוב הגדרה סתומה אחרת, על אף שגם לשונו של הגחי"ש סתומה, נבקש שכל אחד יתנסח בעברית צחה, ובעיקר ינתח היטב את הדברים מה הם באים לפתור, ומה יסוד ושורש חידושם ובמה הם שונים מדברי שאר האחרונים.
 
רעיון מצוין!
אמנם לא זכיתי להיות מתלמידיו,
ואף בכתביו נואשתי מלהגות מחמת שפתו הקשה,
אולם בכתבי תלמידיו 'דברי הרב' וכו' הדברים שווים לכל נפש,
וע"כ נבקש מכל תלמידיו שכותבים באשכול זה,
נא ונא לכתוב בשפה השווה לכל נפש,
ואף אם לא הורגלתם בכך אנא התאמצו בשביל להחכים את כולם,
יש"כ

כפי שכתבו כבר אין ענין בכך שכל אחד יכתוב הגדרה סתומה אחרת, על אף שגם לשונו של הגחי"ש סתומה, נבקש שכל אחד יתנסח בעברית צחה, ובעיקר ינתח היטב את הדברים מה הם באים לפתור, ומה יסוד ושורש חידושם ובמה הם שונים מדברי שאר האחרונים.
ג"א מצטרף בחום להנ"ל..
[ייתכן שהתכוונתם לרמוז [וגם אם לא..] לתופעה של בחורים צעירים שמנסים לחקות את האדם הגדול הזה, וחוץ מאוצר מילים מצומצם [...] הם לא יוצאים עם כלום, ורק הופך את בית מדרשו של הגרחי"ש למקום ששייך לאנשים מסויימים מאוד...
 
כפותח האשכול מתבקש היה שאכתוב יותר בפרטי פרטות מה יהיה המהלך וסדר הדברים באשכול חשוב זה. אבל היות שבהכרח אלו שענין לימוד התורה בעיון עמוק עד תכליתה היא מעיינם, מן העידית דעלמא הם, לכן אני חושב שכל אחד יכתוב דעתו בזה, איך לפי דעתו אמור להתנהל אשכול זה, כדי להפיק את התועלת המרבית בעז"ה.

אחדד עוד הפעם את מטרת האשכול באופן כללי;

ישנם אברכים רבים בני עלייה, בעלי מדריגה בעיון התורה, שרואים בתורת הגאון חידוש מופלא שיכול לעזור להם לפתח משנתם לשדד מערכות בעיון התורה. דהיינו מרגישים הם שבכדי לירד לעומקה של הלכה, שומה עליהם לעמוד על יסודות משורשן ולהבינם הבנה מוחלטת ואמיתית, ובזה נראה להם תורתו של ר' יוס'ל כמים קרים על נפש עייפה, כאויר לנשימה, כאור באפילה, כמקל לסומא וכו' וכו'.

אבל מה שמעכבם מלגשת אל הקודש הוא, היות שדברים אלו הם דק מן הדק עד אין נבדק, קשה להעבירם באריכות דברים ובמתק שפתיים, אשר על כן נוצר מצב שהגאון ותלמידיו אחריו פיתחו שפה ייחודית המשמשת לדרך זו, אבל העומד מן הצד קשה לו לתפוס על מה בכלל מדובר, למה אם אומרים כך וכך נהיה קשה כך וכך, ולמה שאלה זו תלויה איך מגדירים בעלות בשני המהלכים, הרבה פעמים זה בכלל לא מחמת שאינו בר השגה, אלא שפשוט לא מורגל לשפה זו.

המטרה היא איפוא שהלומד אשר משתדל לעמוד על שורשי התורה מיסודן, ורוצה להעשיר את מערכותיו התלמודיים, יוכל לשוחח עם תלמידי הגאון על נושאים מופשטים אלו בשפתו, ויקבל מענה מתורת הגאון.

דהיינו המטרה היא לא לקבץ לפונדק אחד את כל מאמריו של הגאון לפי סדר הנושאים, אלא להנגיש ללומדים בצורה עיונית זו את מהלכו של הגאון ביסודי התורה.

השאלה היא איך זה אמור לעבוד בשטח, אני חשבתי שכל מה שמרגיש שאשכול זה מיועד לו פשוט יפתח נושא כלשהו, יפרוש את צדדיו בזה, וידונו בזה הלומדים בשיתוף עם השולטים בתורת הגאון, ועל ידי זה יתברר שמעתתא בעז"ה.
אם יש למישהו רעיון אחר אשמח לשמוע, אני פשוט משתוקק לזה ויפה שעה אחת קודם.​
 
מישהו שלח לי בפרטי כמה הנחות יסוד במשנתו
א] בטרם כל יש לנו לדעת שאין שום רצון קדום לתורה וגם אם ישנו אין ביכולתו כלל לשנות לנו את משפטי הדינים, ואינו מחייב כלל[1].
ב] והרצון היחיד הקיים הוא הרצון לקיים את משפטי הדינים כפי שנמסרו לנו בכתבה של תורה[2] [כפי שבדיני המשפט לא נדון על כונת המחוקק אלא על המילה הכתובה במדויק[3]].
ג] ואחר שנמסר לנו הציווי אין לנו עסק עם טעמי המצוות [שאינם אלא הטעם אותו נטעם בקיום המצוות[4]] אלא עם התוכן הנמסר לנו תוכן חפצא דאיסורא[5].
ד] ומ"מ הננו משתמשים בשכלנו ובהרגשות לבנו בטעמי מצוות ודינים על כל צעד ושעל[6], [וככל ההבחנות בין חיובים לחבירו לחיובים לשמים אשר כל מקורם הוא בדרישת טעם לדבר[7]], והאריכות למותר כי לולא השתמשנו בשכלינו בדרישת טעם כי אז היינו כגולמו של המהר"ל, אלא שמגוף הדין ניתן לנו להבין כללי המשפט היאך לדונו[8], [וגם דברי מוסר בכלל[9]].
ה] ואין לנו אלא משפטי הנהגה ולא סיפורים על יצירתם של בריות נעלמות, וכל חלות ענינה הוא שינוי ההנהגה המשפטית כלפי דבר זה וכן ענין טומאה אינו ענין לבריאה נבראת הפורחת באויר אלא דיני משפט ככל משפטיה של תורה[10].
ו] ומה שמצאנו חיובי מלוה שאינה כתובה בתורה, אין הכונה שחייב מסברא בלבד, אלא הרי היא מזכות פרשת הבעלות שנמסרה לנו בתורה [באשר אמרה תורה בהרבה מקומות שממונו של אדם יהיה לו],
אשר לא קבעה להם התורה פרשה נפרדת[11], [וממנה נגזרו קניני השיעבוד ותביעתם וקיימים הם בעצם כחו של הבעלים בממונו[12]].
ז] כאשר אמרנו שדבר הוא אסור הרי זה קביעת הדבר כלא נכון, ואין אנו דנים על העונש שבעשייתו וכיוב"ז[13].



[1] לשון הרב בטירת כסף (הע' 37) שאין לנו עסק עם רצון בתורה אלא עם הכתוב בה, וחלילה לייחס רצון קדום לדיני התורה כי מלבד שאין לנו עסק אלא עם דיניה הכתובים בה ולא עם רצונות קדומים, מלבד זה הרי כל עיקר ד"ז לדון דיני התורה כבאו עבור רצון מסוים וכעצה לתיקון והשגת תועלת חיצונית הוא נטילת נשמתה של תורה וסירוס כל מהותה עד כדי הפיכתה למשפט השוה למשפטי העמים בעלי התועליות אשר כל מעלתה יהיה בזה שהיא תהיה יותר אמיתית מהם וכל כתיבתה ומסירתה יהפך לנו כסיפורי דברים המספרים מה ראוי לנו עם תוספת אזהרה לשמור אותה הנהגה הראויה מצ"ע, רחמנא ליצלן מהאי דעתא, אבל תורה צוה לנו משה מפי הגבורה וציווייה ומשפטיה אשר ניתנו לנו הם הם תחלת גופה –בלבוש זה המסור בידינו- וכולה קודמת לכל בריאה וטעם וחפץ אשר כולם ממנה נולדו, כמאמרם ז"ל.
[2] כמבו' בארוכה בהקדמה נחוצה שבריש ספר תגים.
[3] ודבר זה מהוה סמכות על למערכת המשפט ואם נצטרך לדון על כונת המחוקק נחלש גופו של משפט וניתן לדעת בנ"א.
[4] כד' רבינו ירוחם ממיר זללה"ה.
[5] ז"ל הרב בתגים ריש פר' חקת 'בין תבין כי לבקש טעם מפני מה החזיר אסור, הוא כמו לבקש טעם מפני מה האש שורפת. והרי מצוותיה של תורה הם הם השרשים, ומה לי מאמר יהי אור, ומאמר לא תאכל כל תועבה. ומה נואלו מבקשי טעמים, לומר שהחזיר מזיק לאוכליו, והלא מי עשה את החזיר שיזיק, הלא אני ד', ולמה עשה כן, הלא אין להם טעם, א"כ למה לא יוכל לאוסרו בלא טעם. ולא עוד אלא שכל נתינת טעם היא חוצפה מאין כמוה, ויתר ע"כ כי כמוה כהגשמה רח"ל, וכי את שכלנו נשכין במרומים. ולא בלבד שלא נוכל להשכין שם את שכלנו בתוכן הטעם, אלא גם עצם ענין בקשת טעם היא השגת שכלנו בלבד, אשר כך בריאתו לבקש טעם לכל דבר. אין לנו במצותיו אלא את רצונו יתעלה. תורה ניתנה באני ד'. ולא עוד אלא שאם אמרת טעם, הרי כאילו אמרת שהוא מוכרח לזה רח"ל, וכאילו אמרת שיש דבר מוקדם רח"ל, אותה עובדא עליה בא הטעם. אבל יש תוכן והאזנת למצוותיו, שמע את אשר אמרו לך. כי כאשר אמרו החזיר יהיה אסור לך, הבן מה הוא תוכן אסור, תוכן חפצא דאיסורא, אשר הוא המצוה שהחזיר יהיה לנו כך, תוכן ריחוק ותועבה וכיו"ב, שקץ יהיו לכם, ואלו הם משפטי התורה. וכ"מ שתמצא לרבותנו מפני מה אמרה תורה, הוא התוכן. וכאשר תמצא לשונות ברבותנו המורות שהמצוה יש בה תועלת לאדם, והיא תחשב טעם, יתפרש הענין עם האסתכל באורייתא וברא עלמא, ושנוכל לשפוט את המצוה מהמסובב לסיבה, והדברים מבוארים בבית הלוי עה"פ והגדת לבנך ביום ההוא, עיי"ש. והנה יש חקה כחזיר ושעטנז אשר ענינה שלא נוכל לשפוט את המצוה בהעדר ראיית המסובב ממנה, והשטן ואוה"ע מונים אותנו שאין הבריאה נכונה עם דינים אלו. ואלו דברי שקר, שהרי אאע"ה ראה אותם נכונה בבריאה, לכן אינם אלא חקה בעורוננו, לא חקת התורה, והכתוב חיזק אותנו באמור חקתי. ואילו כאשר תהא לנו סתירה וחוסר תורת משפט בגוף הדינים אשר ניתנו לנו, כי מצד אחד אמרו לנו זה יהיה לך טמא, ומצד שני אמרו זה יהיה לך מטהר, אז באה חקת התורה, החקה הנפלאת, להנהגת משפטים סותרים. והגילוי שיהא בה לעתיד, ואשר היה למשה או לר"ע וחבריו, ענינו כי יש השגה עליונה במצוה זו, שאין בה סתירה זו. [וגדלה השגתו של ר"ע משל משה, כמבואר במנחות כט:]. ולנו לעולם היא חקה. [אולם ראה דברי רמב"ן בפ' שילוח הקן]'.
[6] ונתבאר בארוכה במן העדית (סי' א' הע' 5) וביתר אורך במכתב להגר"א קפלן שליט"א בביאור פלוג' דר"ש ורבנן אי דרשי' טעמא דקרא.
[7] וראה בדברי הרב בכתבי שנים אוחזין (סי' כ"ג אות א' במהדו' שיין) שתמה עמש"כ התוס' (כתובות יח.) לשייך מילתי' דרבה (בב"מ ג:) דמפנ"מ אמרה תורה מובמ"ק הטענה ישבע, לפלוג' דר"ש ורבנן וכ' לתמוה דאטו לבאר חיוב מוב"מ ע"י רגל"ד ולבאר ולהוכיח מהו הרגל"ד שייכא לדר"ש והרי בגמ' כאן אמרו דהמה הצד הוא שע"י טענה וכפירה הם באים וכ' תוס' דאף דכוה"כ נמי אית ביה טענה וכפירה מ"מ בעי' רגל"ד ואטו קביעת רגל"ד זה שייכא לדר"ש ולמה לא יבקש רבה לבאר הך רגל"ד כדי לראות הנכון הוא והקיים הוא ומי לדמות אליו והרי יתכן לפרש חיוב מוב"מ כעין גלגול ויתכן לפרש ענין רגל"ד וכו"כ נפק"מ בין שני הביאורים ומה יקבע לנו ההכרעה בין שניהם אם לא קביעת המפני מה.
וכאשר אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר נתבאר לנו בזה ענין נאמנות דעדים ולא עלה על הדעת דהענין בזה דפעולת העדאתם מחייבתו ואם יזיק ממון בעת הגדתם על איזה חיוב מיתה יפטר מטעם קלב"מ כ"ז לא עלה על לב איש, ומה הכריחנו לזה אם לא ההבנה דמה שתחייב תורה מחמת העדות הוא מפני הנאמנות ולא דזה סיבה עצמית לחייבו ולמה לא יחשב זה כטעמא דקרא שימאנו בו רבנן [א.ה. ראה במכתבו הנ"ל], ואין ספק שכל דיני התורה אף הנקראים גזירת מלך נתקבלו אצל חז"ל בהבנת ענין מסוים וטעם מסוים בדבר ואל"כ בינת דבר מתוך דבר מאין תמצא ומנ"ל לחז"ל דדינא דשלם ישלם דמזיק הוא חיוב לחבירו ולא חיוב לשמים לתת לניזק ממון על כל פרטי חילוקי הדינים שבהם וכאשר הוקשה לחכמינו בחולין י: בכהן המסגיר את הבית למה לא יחוש שנתמעט הנגע הוכיחו מזה ענין חזקה וכיצד ניתן להוכיח ענין כזה אם לא נבין מה מאחרי כל דין ודין וכי א"א לומר כ"ה גזיה"כ בנגע או איזה ספק כודאי וכהנה רבות בכל דין ודין יכלה הזמן וההוכחות לא יכלו ומה חטא רבה באמרו מפני מה וכו' וביקש לעמוד על עיקרו של דבר [ואם יפגשך איזה כסיל מתהדר בבלשנותו ויאמר לך טעם חלילה ורק גדר להבדילו משאר דברים מותר ואילו רבה תפס לשון טעם אף אתה אמור לו אם אין דיעה הבדלה מנין].
[8] וענין טעם שאינו חיצוני הוא שגוף הדבר שניתן לנו הוא אשר ראוי להיות בעצמותו כן ולא מסיבות המכריחות אותו [לשון הרב במכתבו הנ"ל].
[9] ובכתבי משלי (פ"א פס' ג') לקחת מוסר השכל. עד הנה היה לדעת ולהבין, ועתה בא ענין לקחת. עד הנה דיבר על דברים קיימים וקבועים, חכמה מוסר ואמרי בינה. דברים כלליים בהם ניתנה תורה. שבכתב ושבע"פ. ועתה בא ענין לקיחת דברים. אם מהתורה אחר שתשיגנה בחכמתה ובמוסרה. ואם מגופו של משל.
הא למדת, דהמוסר שבפסוק הראשון הוא בכלל גופי תורה. ולכאורה הלא גופה של תורה חכמה היא, דרישת חכמה שניתנה לנו, ולא מוסר לבנו. [לא דרשה תורה מאתנו קיום מוסר לבנו, כי מצוותיה של תורה מחודשות הם בה, ואינם קיימות מתחלה במוסר לבנו. ממילא בגופה דרישת חכמה היא]. אבל בין תבין שאין לנו בגופה של תורה שום דבר קדום לגוף הציווי לנו. אין שם דרישה קיימת מעצמה אשר לכן יצוו אותנו בה, אלא גוף ציוויה אשר ניתן לנו משם יתחיל הכל. הזהירונו בכו"כ, וזו תורתנו וגופה של תורה בלבושה בעוה"ז. והציווי יש בו העמדת משפט, תביעת חכמה, ויש לו דיבור אל מוסר הלב. התורה ניתנה לאזנים שומעות, ולנו אזני חכמה ואזני מוסר, ואת אשר נשמע לאזננו, היא התורה המסורה לנו. וממילא המוסר קיים בגוף ציוייה.
ואילו כאן בא ענין לקיחת מוסר השכל, מרדותא דשכלא. לא מוסר לב שומע את החכמה ומבין את הבינה, אלא מוסר הבא מהשכלת תבונתו. כי השכלה היא עומק תבונת לבו של המתבונן ומשכיל. ותן בלבנו להבין ולהשכיל. אל יתהלל חכם בחכמתו וגו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי [והגם דמעלת השכל האמור שם על החכמה, הוא בהשכל ודוע אותי. מ"מ הרי ע"ז הונח שם השכל, ולא חכמה]. לא יבא ממנה חידוש הלכה, שההלכה אינה מסורה ללבו של כאו"א. ממילא אין בשכל עצמו כדי לחייב את כל אשר יחדש מתוך מצוותיה של תורה. אבל יעמיד תביעת מוסר המסורה לכ"א במה שהשכלתו תיסרנו, והיא תחייבנו. וכל הנהגה נכונה אשר ירגישנה האדם ויתבענה מעצמו, הוא בכלל מוסר השכל. וכולם שרשם בתורה הכוללת כל אבות ההנהגה.
וי"מ מוסר השכל, מוסר להשכיל. וג"ז ענינו להשכיל דרכיו במה שלא באו מצוותיה של תורה. אין כאן קביעת חכמה שכך הם פני הדברים וכך צריך להיות, ואין השכל מלמדו אמת מסוימת. אלא שדרך מושכלת היא, הנהגה מושכלת לאדם המעלה במוסרו הטוב. אין דרישת חכמה מעבר לכתוב בתורה או הנגזר ממנו בדרך בינה, דברים קיימים וקבועים, וכולם חייבים בהם. אבל דרישת מוסר מסורה ללבו של כאו"א.
ואת המוסר השכל יקח מהמשל עצמו, או מהתורה אחר שישיגנה ע"י המשל בחכמתה ובמוסרה. וכגון מש"א בהחובל צב:, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בירא דשתית מיניה לא תשדי ביה קלא דכתיב לא תתעב אדומי כי אחיך הוא ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. וכיו"ב דברים רבים.
והתנה בזה שיהא מוסר השכל ולא מוסר הבלים. לא פרוש נקפי, או שוטה המאבד מה שנותנים לו.
[10] והאריך בזה הרב בבית היין ועוד דוכתי, וז"ל בקונטרס הזכרונות (ערך טומאה אות ב' הע' 386): וכי תעלה על דעתך, שכל הלכות טומאה וטהרה, המקראות הרבות שבהם, והי"ג מדות הנדרשות בהם, עם מדת ק"ו, וגם מדת מה מצינו, כל סדר טהרות, וכל פלפולי החכמים וסברותיהם, כולם סיפורי מעשיות טבעה של איזו רוח טומאה. היש לך דיעה משובשת יותר מזה.
הלכות טומאה הם, להיות ד"ז טמא לך. [הבדלה מן המטמאים]. זו היא חלות הטומאה. היא ואין בלתה.
והתבונן נא בדברי רש"י ע"ז סח: ד"ה יטמא לח ויבש שהרי מאוס הוא ובדילי אינשי ממגעו למה ליה דאזהר רחמנא עליה. ותראה עד היכן הדברים מגיעים.
הלא נודעו דברי הרמב"ם סוף הלכות מקואות, דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזה"כ הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו והרי הן מכלל החוקים וכן הטבילה מן הטומאות מכלל החוקים הוא שאין הטומאה טיט או צואה שתעבור במים אלא גזה"כ היא וכו'.
וראה בר"ן ריש לולב הגזול לגבי לולב של ע"ז שאם נטל יצא, וטעמא דיצא משום דמצות לל"נ ואע"פ שמקבל עליהן שכר אין זה אלא גרמא בעלמא כענין שאמרו המודר הנאה ממעין טובל בו בימוה"ג כיון שאינו נהנה בגוף המים ואע"פ שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשירתו לכמה דברים לית לן בה.
והא לך מקצת לשונו של רב האי גאון בפתיחתו לסדר טהרות. וכי מה איכפת לו להקב"ה במי שטבל במ' סאה למי שטובל במ' סאה חסר קורטוב הוי לא ניתנה תורה אלא כדי לצרף בהן את הבריות וכשם שהתורה כולה לצרף כך דקדוקי מצות שבה לצרף ניתנו מפני שמה בין נושא נבילה לנוגע בה אלא לקבל שכר ומה בין זב לשכבת זרע שזובו של זב מטמא במשא וכן הדין בש"ז של זב אף הוא מטמא במשא וש"ז לשאר בנ"א מטמא במגע ואין מטמא במשא אלא לקבל שכר.
ובמדרש רבה פרשת חקת, שאל עכו"ם אחד את ריב"ז אילין עובדייא דאתון עבדין נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה ואחד מכם מטמא למת מזין עליו ב' וג' טיפין ואתם אומרים לו טהרת אמר לו לא נכנסה בך רוח תזזית מימיך וכו' ישמעו אזניך מה שאתה מוצא מפיך כך הרוח הזו רוח טומאה דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ מזין עליו מי נדה והוא בורח לאחר שיצא א"ל תלמידיו רבינו לזה דחית בקנה לנו מה אתה אומר א"ל חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא אמר הקב"ה חקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי דכתיב זאת חוקת התורה. הא למדת כי דחויי קנה ימשמשו בהויית טומאה, ואילו אנו, חובשי ביהמ"ד, נשכיל בזה לימודי חקה. חקת הנהגת הרחקה ותיעוב בתוכן טומאה.
[11] וראה בקונטרס גזילה (שער רביעי הע' 67) כי אמנם כאשר למדנו דנזיקין הם מלוה הכתובה בתורה ולולא שכתבתם תורה ל"ה מתחייב בהם, אין הכוונה בזה שהנם חוקה כחוקתה של פרה אדומה ובאמת אין בהם חוקה יותר ממלוה שאינה כתובה בתורה, וגם מלוה שאכ"ב נסמכת על הכתוב בתורה, שכל משפטי ממון כתובים הם ולולא היו כתובים ל"ה קיימים, שאין לנו אלא משפטי התורה בלבד, אלא שיש אשר כתיבתם נסתיימה בגוף פרשת בעלות ממון וקניניו כמשנ"ת, ואילו מלוה הכתובה בתורה היא מלוה הנצרכת למחייב מחודש, אשר עם היותו מבואר בטעמו הרי הוא משפט מחודש הצריך מקרא ככל המשפטים, והנו משפט חיוב אשר חיובו נדרש בתורה.
[12] וגם מלוה הכתובה בתורה אפשר ויהי' תלוי גם ומותנה בפרשת בעלים, אבל לא כסברא המסתעפת מכח פרשתה של בעלות.
[13] ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך וכו' ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה. ולא הזכיר התנא מה יהיה אחרי הדין, הרי שהדין עצמו הוא הנורא. נח הוא השאול ממנו, מלעמוד לדין, לעמוד לפני אותה תביעה ממלאת כל עלמין, תביעה שאין פינה אחת בכל הבריאה כולה לנוס מפניה, תביעת החטא אשר היא איומה ונוראה, שהרי הוא הדבר אשר צריך שלא להיות, הוא אבי כל הרע. תיסרך רעתך ומשבתיך תוכיחך, כך נאמר בנבואת פורענות. והתביעה באה ממלך מלכי המלכים, וכמה נוראה היא. יתחבא האדם ויברח שאולה ממקור החיים כדי שלא לעמוד בתביעה זו. אלא שעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה. [תגים פר' ויגש אות 701].
 
אחד מיסודי היסודות במשפטי הממון הוא ללא כל ספק ה'בעלות', האריך בזה טובא רבינו במאמר 'תורת שלו', אבל כמו שכבר כתבנו וגם שאר החברים, הדברים נעלמים מהרבה מעיינים, מחמת חוסר הרגלם בצחות לשונו. לכן אמרתי אעלה על גליון כמה הרהורים שיש להרהר בזה, ואקוה להחכים עוד מהחכמים הגאונים, שיעירו על דברתי אם לקרב או לרחק.

ונכללים בזה עניינים רבים כחול הים, ענין 'שלו' ו'ברשותו'. בעלות על הגוף, בעלות על הפירות, בעלות על השימושים, בעלות נצחית, בעלות לזמן. וכן ענין העברת הבעלות מאחד לחבירו ע"י קנין או הורשה וכדומה.

נעלה לפני ציבור הלומדים כמו נקודות שיש לדון במהות הבעלות:
נקודה ראשונה - מהות הבעלות 'זיקה' או 'גדר בחפץ'

חקירה יסודית מאד בבעלות, האם בעלות עניינה גדר בחפץ הנקנה, שהחפץ מוגדר כשייך לפלוני וכמו הקדש שחל על חפץ שם של קדושה. או הוא תפיסת הגברא בחפץ, דהיינו אין החפץ בעצמותו מוגדר כשייך לפלוני, אלא ענין הבעלות הוא שיש לבעליו זיקה אל החפץ. ואפשר לומר צד שלישי, שהבעלות בשורשה היא זיקת הבעלים לחפץ, אבל בפועל זה משליך שהחפץ יהיה מוגדר כשלו.

ויש בזה הרבה נפק"מ ונידונים התלויים בזה. כגון לענין העברת בעלות ע"י קנין, האם הוא פועל בחפץ עצמו או בין שניהם, ולכאורה תלוי בהנ"ל. ויש בזה כמה נפק"מ, כגון במוכר דבר שאינו ברשותו לדוג' פסיקה ביצא השער או יש לו, וכו' וכו'.
נקודה שניה - הבעלות ותוצאות הבעלות

הנה המושכל ראשון בבעלות הוא, שיש את עצם הבעלות, שפלוני הוא בעלים על החפץ, ומזה נפעל כל הדינים, כגון אכילת הפירות, שימוש בגוף.

במילים אחרות עצם הבעלות אינו תלוי לא בזמן, ולא בשימוש כל דהו, אלא הוא בעלים על החפץ וכתוצאה מכך יש לו את החפץ לכל זמן הנמשך, ויש לו את זה לשימושיו וגם הפירות שייכים לו.

וכמו שכל בר דעת מבין, שלגבי נטילת לולב שהתורה ציוותה שיהיה הלולב שלו, לא יעלה על הדעת לומר שיש לו בעלות לענין הנטילה, אלא הבעלות הוא על החפץ, ומאחר שהחפץ שלו יכול לצאת בו יד"ח, ואין הבעלות מתייחסת באופן ישיר לנטילה, כמו"כ היה נראה לגבי שימושים, שהשימוש הוא מימוש הבעלות, מאחר שהוא הבעלים יכול לממש את בעלותו ע"י שימוש.

אבל הקושי מתחיל כשאנו רואים שיכול למכור גוף הדבר לפירותיו, שיהיה הלוקח הבעלים לענין הפירות, וכן יכול למכור החפץ לענין שימושיו, כגון שוכר לדיעות שקונה גוף הדבר לשימושיו (ריטב"א ב"מ צט). והשאלה עולה מאליה, אם כל מה שאוכל הפירות ומשתמש עם הדבר הוא כתוצאה ממה שהוא בעלים, א"כ נצטרך לברר מיהו הבעלים ויהיה לו זכויות אלו, איך שייך שיהיה הבעלים לענין הנפק"מ של הבעלות.

ומזה היה נראה להסיק ששם בעלות מתפרש על כל השימושים והפירות שבחפץ. אבל לפי"ז נצטרך להבין מהו הבעלות שנשארה לבעל הגוף מאחר שמכרה לכל תשמישיו ופירותיו, אלא ברור מזה שהוא נשאר הבעלים על עצם החפץ וא"כ הדרנא לדוכתא מהו הבעלות ומהם התוצאות מהבעלות.

כמובן שיש עוד להאריך בזה, בכל סוגיות הש"ס, אבל לע"ע אסתפק בזה, ואקוה לשמוע מחו"ר דעתם בענין יסודי זה. וגם מתלמידי הגאון מה מילתו אמורה בענין זה.​
 
נערך לאחרונה:
אכתוב ענין שעסקתי בו.
תוספות יבמות פ"ג: ד"ה אין. על הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הקשו דמ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר עיי"ש תירוצם, ובדברי הר"ש בכלאים ואכ"מ.
עכ"פ צ"ב איך תוספות הבינו בקושייתם את הדין של אאאדשא"ש, הרי סו"ס יש כאן נבילה, ואיך יש צד להבין שאחד ששם נבילה בתבשיל של חבירו לא יאסר הרי יש כאן נבילה ומה ההו"א.
והסביר הרב שוודאי תוס לא שאלו בכל תערובת איסור שלא תיאסר שסו"ס יש כאן איסור, וכל קושייתם היא בדין נותן טעם, דהיינו בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה רותחת שהכל נאסר מדין נו"ט ולא מצד תערובת האיסור בעצמו אלא רק על דין נו"ט הקשו.
ועדיין צ"ב מה הרווחנו הרי גם דין נו"ט, סו"ס יש כאן טעם של איסור ומה ס"ד שיהיה כאן דין אאאדשא"ש?
ומזה מוכח שדין נו"ט אינו רק שטעם של איסור אסור כמו האיסור עצמו וככל תערובת, אלא דין נו"ט הוא שגוף האיסור עצמו הוא אוסר את התערובת בנתינת טעמו.
וד"ז צ"ב מהו שגוף האיסור אוסר תערובתו.
ובשביל זה צריך להבין את המושג של חפצא דאיסורא. והיינו ביאור הדברים לדעת הרב הוא שכשהתורה אסרה נבילה פירושו כך. כל איסור זה דין מסוים שנאמר. ובאיסורים של חפצא דין האיסור נמצא בנבילה עצמה היא אסורה, והכוונה שוודאי אין דינים לנבילה וכל הדינים הם כלפי האנשים המצווים, רק הדין שלך כאדם מצווה הוא שהדבר הזה [הנבלה] הוא יהיה גופו אסור לך, כלפיך הוא אסור.
ובקצרה לך יש דין, שיהיה לדבר הזה לחפצא הזו לנבילה הזו, דין איסור לך.

וכיון ש[אולי] הבנו שדין האיסור נמצא בנבילה עצמה [וכ"ה בכל האיסורים], נבין את הדין של נו"ט, שאין הכוונה שטעם אסור כמו שגופו של איסור אסור. אלא האיסור תמיד נמצא רק בגופו של איסור, בחתיכת נבילה עצמה, רק לאיסור עצמו יש דין שהוא אסור, ונתחדש לו עוד דין שהוא אוסר תערובת בטעם שלו, במה שהוא נותן לתערובת טעם, וכשאני אוכל את התערובת שקיבלה טעם אני עובר על האיסור של חתיכת הנבילה המקורית שרק בה נמצא הדין שהיא אוסרת ולא בטעם כשלעמו.
וכאן הבינו תוספות ששייך דין אאאדשא"ש, בכוח של האוסר שאין לך כוח לאסור דבר שאינו שלו וכפשוטם של מילים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל בתערובת רגילה זה לא אוסר אלא ממילא התערובת נאסרה, ורק בנו"ט יש כאן אוסר וזה אין לך כוח להו"א של תוספות.
מקווה שהסברתי קצת לדעתי זה מראה הרבה על התפיסה של הרב באיסורים, והדברים עמוקים ורחבים ולרב יש בזה עוד אריכות דברים מאוד ואשמח לתגובות ואשתדל להוסיף ביאור הנצרך
 
חקירה יסודית מאד בבעלות, האם בעלות עניינה גדר בחפץ הנקנה, שהחפץ מוגדר כשייך לפלוני וכמו הקדש שחל על חפץ שם של קדושה. או הוא תפיסת הגברא בחפץ, דהיינו אין החפץ בעצמותו מוגדר כשייך לפלוני, אלא ענין הבעלות הוא שיש לבעליו זיקה אל החפץ. ואפשר לומר צד שלישי, שהבעלות בשורשה היא זיקת הבעלים לחפץ, אבל בפועל זה משליך שהחפץ יהיה מוגדר כשלו.
דבריו נפלאים
אלא שהייתי מחדד מעט לפ הבנתי כי עניין הבעלות אינו 'הגדרה' 'גדר' או 'זיקה', הוא פשוט מקרה עובדתי שחוקי המשפט מחייבים את הכל שאותו מקרה יימשך ללא הפרעות. הבעלות היא עצם שלטונו של היחיד בחפץ מסויים, ובכח זרועו הרי הוא מונע את נטילתו מאחר. ואחר שהועיל כח זרועו לשלוט בחפץ שוב מחייב אף דין המשפט שיתקיים כך.
ועניין המכירה המתנה ההלוואה ודומיהם הוא מסירת השליטה בשיעורים משתנים לאחר באופן שעדיין יתקיימו בממון כללי המשפט הראויים.
אשמח למשוב אם דברי מקובלים או שמא לאו.
 
נערך לאחרונה:
הבעלות היא עצם שלטונו של היחיד בחפץ מסויים, ובכח זרועו הרי הוא מונע את נטילתו מאחר. ואחר שהועיל כח זרועו לשלוט בחפץ שוב מחייב אף דין המשפט שיתקיים כך.
א"כ איך מהני הפקר לעניי ולא לעשירים לב"ש והלא סו"ס הוא בעלים לאור ההגדרה הנ"ל או שזה גופא טעמם של ב"ה
 
אחד מיסודי היסודות במשפטי הממון הוא ללא כל ספק ה'בעלות', האריך בזה טובא רבינו במאמר 'תורת שלו', אבל כמו שכבר כתבנו וגם שאר החברים, הדברים נעלמים מהרבה מעיינים, מחמת חוסר הרגלם בצחות לשונו. לכן אמרתי אעלה על גליון כמה הרהורים שיש להרהר בזה, ואקוה להחכים עוד מהחכמים הגאונים, שיעירו על דברתי אם לקרב או לרחק.

ונכללים בזה עניינים רבים כחול הים, ענין 'שלו' ו'ברשותו'. בעלות על הגוף, בעלות על הפירות, בעלות על השימושים, בעלות נצחית, בעלות לזמן. וכן ענין העברת הבעלות מאחד לחבירו ע"י קנין או הורשה וכדומה.

נעלה לפני ציבור הלומדים כמו נקודות שיש לדון במהות הבעלות:
נקודה ראשונה - מהות הבעלות 'זיקה' או 'גדר בחפץ'

חקירה יסודית מאד בבעלות, האם בעלות עניינה גדר בחפץ הנקנה, שהחפץ מוגדר כשייך לפלוני וכמו הקדש שחל על חפץ שם של קדושה. או הוא תפיסת הגברא בחפץ, דהיינו אין החפץ בעצמותו מוגדר כשייך לפלוני, אלא ענין הבעלות הוא שיש לבעליו זיקה אל החפץ. ואפשר לומר צד שלישי, שהבעלות בשורשה היא זיקת הבעלים לחפץ, אבל בפועל זה משליך שהחפץ יהיה מוגדר כשלו.

ויש בזה הרבה נפק"מ ונידונים התלויים בזה. כגון לענין העברת בעלות ע"י קנין, האם הוא פועל בחפץ עצמו או בין שניהם, ולכאורה תלוי בהנ"ל. ויש בזה כמה נפק"מ, כגון במוכר דבר שאינו ברשותו לדוג' פסיקה ביצא השער או יש לו, וכו' וכו'.
נקודה שניה - הבעלות ותוצאות הבעלות

הנה המושכל ראשון בבעלות הוא, שיש את עצם הבעלות, שפלוני הוא בעלים על החפץ, ומזה נפעל כל הדינים, כגון אכילת הפירות, שימוש בגוף.

במילים אחרות עצם הבעלות אינו תלוי לא בזמן, ולא בשימוש כל דהו, אלא הוא בעלים על החפץ וכתוצאה מכך יש לו את החפץ לכל זמן הנמשך, ויש לו את זה לשימושיו וגם הפירות שייכים לו.

וכמו שכל בר דעת מבין, שלגבי נטילת לולב שהתורה ציוותה שיהיה הלולב שלו, לא יעלה על הדעת לומר שיש לו בעלות לענין הנטילה, אלא הבעלות הוא על החפץ, ומאחר שהחפץ שלו יכול לצאת בו יד"ח, ואין הבעלות מתייחסת באופן ישיר לנטילה, כמו"כ היה נראה לגבי שימושים, שהשימוש הוא מימוש הבעלות, מאחר שהוא הבעלים יכול לממש את בעלותו ע"י שימוש.

אבל הקושי מתחיל כשאנו רואים שיכול למכור גוף הדבר לפירותיו, שיהיה הלוקח הבעלים לענין הפירות, וכן יכול למכור החפץ לענין שימושיו, כגון שוכר לדיעות שקונה גוף הדבר לשימושיו (ריטב"א ב"מ צט). והשאלה עולה מאליה, אם כל מה שאוכל הפירות ומשתמש עם הדבר הוא כתוצאה ממה שהוא בעלים, א"כ נצטרך לברר מיהו הבעלים ויהיה לו זכויות אלו, איך שייך שיהיה הבעלים לענין הנפק"מ של הבעלות.

ומזה היה נראה להסיק ששם בעלות מתפרש על כל השימושים והפירות שבחפץ. אבל לפי"ז נצטרך להבין מהו הבעלות שנשארה לבעל הגוף מאחר שמכרה לכל תשמישיו ופירותיו, אלא ברור מזה שהוא נשאר הבעלים על עצם החפץ וא"כ הדרנא לדוכתא מהו הבעלות ומהם התוצאות מהבעלות.

כמובן שיש עוד להאריך בזה, בכל סוגיות הש"ס, אבל לע"ע אסתפק בזה, ואקוה לשמוע מחו"ר דעתם בענין יסודי זה. וגם מתלמידי הגאון מה מילתו אמורה בענין זה.​
אין דעתו של הרב [ושאר חכמים] נוחה מהאמור

יש לדון נידון אחד, האם בעלות היא התפיסה של האדם בחפץ, שהחפץ נידון כעומד תחת ידו, שיש לו את הממון.
או שהיא הזכות והתביעה של האדם על החפץ, שמגיע לו שהחפץ יהיה לו.

ובפשטות ה"ברשותו" הוא החלק הראשון, וה"שלו" הוא החלק השני.

ויש לדון ב"שלו", אם הוא זכות שלא ייקחו לו, משום שלקיחה מהווה פגיעה באדם, כניסה לתחום שלו.
או שזכאי בממון שיהיה לו, נכון הממון להיות לו.

עוד יש לדעת; אין הברשותו אלא מש"כ ולא שליטה טכנית.
כן מתבאר מסוגיות רבות. רק אציין דברי הנתיה"מ ורע"א בכ"ד שאין הגזלה נכנסת לרשות הגזלן, רק ע"י קניני גזלה, אשר באים מחיובי גזלה, אשר אינם בגוזל בשבת. ומבואר דשייך שהחפץ הגזול, הנשלט ע"י הגזלן, ייחשב ברשותו של נגזל.
 
שהחפץ נידון כעומד תחת ידו, שיש לו את הממון.
והנידון אין משנה תוארו להיקרא שייך לפלוני?
אם אין כל שינוי בחפץ עצמו בין אם הוא שייך לראובן לאם שייך לשמעון, אז במה נקרא שהחפץ נידון כעומד תחת ידו?
שאלתי היא בסה"כ האם ה'שלו' פועל בחפץ מצד עצמו, או אינו רק 'שייכות' ו'קשר' בינו לחפץ פלוני.
שמגיע לו שהחפץ יהיה לו.
והרי על זה גופא אנו דנים מהו תורת שלו, א"כ מה הרווחת במה שאמרת שהוא תביעה של הבעלים שהחפץ מגיע שיהיה לו? הא גופא, איך אנו דנים חפץ שהוא מגיע לפלוני, האין זה מוגדר כתפוס לו ושיש לו זיקה לחפץ?
וכענין 'האשה' ששייכת לבעלה (אף שאינה ממונו, ואין היא 'שלו'), שהיא זקוקה ועומדת לבעלה בתורת אישות. ולא יעלה על הדעת להגדיר את האישות שמגיע לבעל שתהיה אשתו, שהרי על זה אנו דנים מהו כלל המכוון באישות.

ובמה שאמר
אין דעתו של הרב [ושאר חכמים] נוחה מהאמור
מענין אותי (בכנות) לדעת מהי השתייכותו של מר להרב, האם הוא תלמידו, שמע תורה מפיו או מתלמידיו, או שמא בקי הוא בכתביו.

ולגופו של ענין, אנא ממך הבא מקורות מכתבי הרב בענין זה, ויהיה בזה תועלת רב שיראו הלומדים דבריו המאירים, בתפילה לנורא עלילה שיתחדד לן שמעתתא בדבר חמור זה.
 
נערך לאחרונה:
דבריו נפלאים
אלא שהייתי מחדד מעט לפי הבנתי כי עניין הבעלות אינו 'הגדרה' 'גדר' או 'זיקה', הוא פשוט מקרה עובדתי שחוקי המשפט מחייבים את הכל שאותו מקרה יימשך ללא הפרעות. הבעלות היא עצם שלטונו של היחיד בחפץ מסויים, ובכח זרועו הרי הוא מונע את נטילתו מאחר. ואחר שהועיל כח זרועו לשלוט בחפץ שוב מחייב אף דין המשפט שיתקיים כך.
ועניין המכירה המתנה ההלוואה ודומיהם הוא מסירת השליטה בשיעורים משתנים לאחר באופן שעדיין יתקיימו בממון כללי המשפט הראויים.
אשמח למשוב אם דברי מקובלים או שמא לאו.
מופלא מאד.
אכתוב את זה בנוסח משלי כדי לדעת אם הבינותי היטיב דבריך,
הינך טוען כך, הבעלות לא מתחילה מגדר משפטי וממוני, אלא שורש עניינו הוא שליטה מציאותית בחפץ. ומאחר שהוא שולט על החפץ נוצר גם במשפטי הממון איזו הגדרה שהיא, ובזה יש לדון אם הוא רק זיקה ושייכות בין הבעלים לחפצו, או הוא הופך את החפץ לשם אחר שהוא שייך לפלוני.
ובמה שטענתם שהעברת הבעלות עניינה בשליטה המציאותית, זו הצעה נפלאה, אבל האם מוכרח לומר כן, שהרי יש צד שההעברה פועלת בגדרים הממוניים, אשמח אם יש לכם איזה מראי מקום לזה.

האם כבודו תורתו מסכים לנוסחא זו.
 
חקירה יסודית מאד בבעלות, האם בעלות עניינה גדר בחפץ הנקנה, שהחפץ מוגדר כשייך לפלוני וכמו הקדש שחל על חפץ שם של קדושה. או הוא תפיסת הגברא בחפץ, דהיינו אין החפץ בעצמותו מוגדר כשייך לפלוני, אלא ענין הבעלות הוא שיש לבעליו זיקה אל החפץ. ואפשר לומר צד שלישי, שהבעלות בשורשה היא זיקת הבעלים לחפץ, אבל בפועל זה משליך שהחפץ יהיה מוגדר כשלו.
יש להראות שמחד גדר בעלות נצרך לחפץ, ובדבר שאינו ממון [כגון פחות משו"פ וכיו"ב] לא תהיה בעלות.
אבל מאידך גם איסוה"נ אינם ממון, הגם שכל הענין הוא רק שתורת איסור בהם.

וכן מבואר שבעלים חל להגדיר החפץ לגבי דיני טומאה וטהרה, וכמטלניות של ענים ועשירים, שכאשר החפץ בבעלות כזו נידון הגדר ממון שלו באופן של עני, וכאשר הוא בבעלות כזו, נידון הגדר ממון שלו באופן של עשיר.

אבל הקושי מתחיל כשאנו רואים שיכול למכור גוף הדבר לפירותיו, שיהיה הלוקח הבעלים לענין הפירות, וכן יכול למכור החפץ לענין שימושיו, כגון שוכר לדיעות שקונה גוף הדבר לשימושיו (ריטב"א ב"מ צט). והשאלה עולה מאליה, אם כל מה שאוכל הפירות ומשתמש עם הדבר הוא כתוצאה ממה שהוא בעלים, א"כ נצטרך לברר מיהו הבעלים ויהיה לו זכויות אלו, איך שייך שיהיה הבעלים לענין הנפק"מ של הבעלות.
מכירה היא סוגיא לעצמה. ובפשוטו אינה מצד החפץ לדון בו בעלות, אלא היא מסירה מכח הבעלים, וכמבואר בר"מ ריש הל' מכירה בגדרי המקח.

ובאופן כללי. לכאורה הנקודה בשאלה היא, האם הבעלות היא כח ודין מצד הבעלים, או רק זכיה במה שיש בחפץ. [וכמובן שזה שייך לחקירה הראשונה].
ובפשטות שניהם קיימים, כמבואר מהא שיש קנינים שונים בין עבדים לקרקעות וכדו', והרי בכולם לא בא אלא לזכות בממון לבעלותו, ומבואר שהקנין משתנה לפי הסוג של הממון.
 
כאן הבינו תוספות ששייך דין אאאדשא"ש, בכוח של האוסר שאין לך כוח לאסור דבר שאינו שלו וכפשוטם של מילים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל בתערובת רגילה זה לא אוסר אלא ממילא התערובת נאסרה, ורק בנו"ט יש כאן אוסר וזה אין לך כוח להו"א של תוספות.
לכאורה עדיין צ"ב, דאע"פ שנו"ט אוסר מכח הנבלה, ולא מעצם התערובת, אבל דינא דאאאדשא"ש הוא דין על גברא ביחס לחבירו, ולא על נבלה, ולא שייך לומר שאין הנבלה אוסרת דבר שאינו שלה.
ויש להוסיף לכאורה משו"ה, שדבר זה שנו"ט אוסר הוא משום שהנבלה מוגדרת כמעורבת, וזה נידון על ידי המערב, ואם אין לו כח לערב ממילא ל"ח שהנבלה עצמה מעורבת בתבשיל, ולאסור מדין נו"ט.
אלא שמעתה יש להעיר דילמא היא גופא ל"ח מעורבת, ויש לחלק.
 
 
אכתוב ענין שעסקתי בו.
תוספות יבמות פ"ג: ד"ה אין. על הדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, הקשו דמ"ש מנותן נבילה או חלב בתבשיל של חבירו שנאסר עיי"ש תירוצם, ובדברי הר"ש בכלאים ואכ"מ.
עכ"פ צ"ב איך תוספות הבינו בקושייתם את הדין של אאאדשא"ש, הרי סו"ס יש כאן נבילה, ואיך יש צד להבין שאחד ששם נבילה בתבשיל של חבירו לא יאסר הרי יש כאן נבילה ומה ההו"א.
והסביר הרב שוודאי תוס לא שאלו בכל תערובת איסור שלא תיאסר שסו"ס יש כאן איסור, וכל קושייתם היא בדין נותן טעם, דהיינו בחתיכת נבילה שנפלה לקדירה רותחת שהכל נאסר מדין נו"ט ולא מצד תערובת האיסור בעצמו אלא רק על דין נו"ט הקשו.
ועדיין צ"ב מה הרווחנו הרי גם דין נו"ט, סו"ס יש כאן טעם של איסור ומה ס"ד שיהיה כאן דין אאאדשא"ש?
ומזה מוכח שדין נו"ט אינו רק שטעם של איסור אסור כמו האיסור עצמו וככל תערובת, אלא דין נו"ט הוא שגוף האיסור עצמו הוא אוסר את התערובת בנתינת טעמו.
וד"ז צ"ב מהו שגוף האיסור אוסר תערובתו.
ובשביל זה צריך להבין את המושג של חפצא דאיסורא. והיינו ביאור הדברים לדעת הרב הוא שכשהתורה אסרה נבילה פירושו כך. כל איסור זה דין מסוים שנאמר. ובאיסורים של חפצא דין האיסור נמצא בנבילה עצמה היא אסורה, והכוונה שוודאי אין דינים לנבילה וכל הדינים הם כלפי האנשים המצווים, רק הדין שלך כאדם מצווה הוא שהדבר הזה [הנבלה] הוא יהיה גופו אסור לך, כלפיך הוא אסור.
ובקצרה לך יש דין, שיהיה לדבר הזה לחפצא הזו לנבילה הזו, דין איסור לך.

וכיון ש[אולי] הבנו שדין האיסור נמצא בנבילה עצמה [וכ"ה בכל האיסורים], נבין את הדין של נו"ט, שאין הכוונה שטעם אסור כמו שגופו של איסור אסור. אלא האיסור תמיד נמצא רק בגופו של איסור, בחתיכת נבילה עצמה, רק לאיסור עצמו יש דין שהוא אסור, ונתחדש לו עוד דין שהוא אוסר תערובת בטעם שלו, במה שהוא נותן לתערובת טעם, וכשאני אוכל את התערובת שקיבלה טעם אני עובר על האיסור של חתיכת הנבילה המקורית שרק בה נמצא הדין שהיא אוסרת ולא בטעם כשלעמו.
וכאן הבינו תוספות ששייך דין אאאדשא"ש, בכוח של האוסר שאין לך כוח לאסור דבר שאינו שלו וכפשוטם של מילים אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אבל בתערובת רגילה זה לא אוסר אלא ממילא התערובת נאסרה, ורק בנו"ט יש כאן אוסר וזה אין לך כוח להו"א של תוספות.
מקווה שהסברתי קצת לדעתי זה מראה הרבה על התפיסה של הרב באיסורים, והדברים עמוקים ורחבים ולרב יש בזה עוד אריכות דברים מאוד ואשמח לתגובות ואשתדל להוסיף ביאור הנצרך
ייש"כ עצום!

איך יתבאר לפי זה ענין הביטול באיסורים, מה מתבטל, האם הדין שיש לו לגברא בחפץ שייך בו תורת ביטול. וגם איך יתבאר לפי זה דין ספיית איסור לקטן, והלא בקטן אין דין איסור (או שתימא דגם בקטן יש דין בעצם אבל אינו מחויב בפועל לקיים דינו). ובכלל אשמח אם תוכל לבאר הדברים ביתר אריכות כי ככל הנראה לא הבנתי כוונתכם עד הסוף.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון