בס״ד
שלום וברכה.
אני רוצה לשתף אתכם במשהו חשוב.
משהו שכמעט ואינו עולה לכותרות.
לא תראו עליו כתבות, לא תשמעו עליו דיונים, אבל בשבילנו זו מציאות יום־יומית.
אני כותב את הדברים לא כדי להאשים, אלא כדי לשתף. מתוך אמונה שכשיודעים-גם מתקנים.
אני אח לנערה המתניידת בכיסא גלגלים (CP).
הפעם אני לא רוצה לדבר על המבטים.
גם עליהם יש הרבה מה לומר.
אני רוצה לדבר על דבר פשוט הרבה יותר.
בשבילנו, לא פעם, זו מלחמה.
אספר לכם סיפור אחד.
אמיתי לחלוטין… (לצערי)
לפני כמה שנים חזרנו מהכותל המערבי.
בדרך כלל, באישור המשטרה ופקחי התחבורה הציבורית, הנהג פותח לנו את הדלת לפני שכל ההמון עולה,
כדי שנוכל להעלות את כיסא הגלגלים בבטחה, ואחר כך כולם עולים.
באותו יום זה לא התאפשר.
עמדנו בתחנה כמו כולם.
האוטובוס הגיע.
ובתוך שניות התחיל הלחץ.
כולם נדחפים.
כולם ממהרים.
ואני רק מנסה לפתוח את הרמפה.
כמעט נפלתי.
איכשהו הצלחתי לפתוח אותה.
ואז מישהו עם עגלת תינוק דחף אותי מאחור כדי להיכנס.
מההדיפה גם אני דחפתי את העגלה שלו בחזרה.
אני לא מספר כאן סיפור שבו אני הצדיק והוא הרשע.
גם אני הייתי בלחץ.
גם אני פחדתי.
ויכול להיות שגם אני צעקתי.
כשאתה מרגיש שאחותך עלולה להיפגע, קשה מאוד להישאר רגוע.
אבל הוא דחף שוב.
חזק יותר.
התחיל לצעוק.
ובתוך כל הבלאגן הזה חשבתי רק על דבר אחד:
שום דבר מכל זה לא היה אמור לקרות.
למה להגיע למצב הזה???
ולצערי, זו לא הייתה הפעם היחידה.
פעמים רבות אנחנו מגיעים לתחנה.
ברוך ה’, מלאה בעגלות ילדים.
הלב באמת מתרחב.
לראות את עם ישראל בכלל. ובכנות- אולי גזען אבל בכל אופן…
לראות את היהדות החרדית גדלה-זה מדהים ומרגיש בו זמנית…
אבל כדי שהנהג בכלל יראה שיש כאן נוסעת בכיסא גלגלים, אני צריך לבקש מאנשים להזיז את העגלות כדי שתהיה לו זווית ראייה.
כשהאוטובוס מגיע, מתחיל המרוץ.
וכבר מצאתי לעצמי “שיטה”.
אני עומד ליד הדלתות לפני שההמון עולה, מחזיק אותן, ורק אז פותח את הרמפה.
כן.
עד כדי כך.
כי אחרת פשוט אי אפשר.
ברוך ה’, רוב האנשים מפנים.
אבל יש גם את אותם משפטים שחוזרים על עצמם:
ואני עונה, שוב ושוב: (למדתי את המשפטים כבר בע״פ…)
ויש עוד דבר שרבים אינם יודעים.
המקום הזה אינו סתם מקום גדול.
זו לא המלצה.
לא פעם מבקשים ממני:
זו לא עקשנות.
זו לא אטימות.
זו בטיחות.
אם חלילה תהיה בלימת חירום, אני רוצה לדעת שעשיתי הכול כדי לשמור על אחותי.
גם לו לא פשוט.
לכיסא גלגלים- אין.
לא בטיחותית, וגם בכנות-לא בגודל…
גודל של כיסא גלגלים ממוצע הוא ברוחב של כמעט מטר… אז איפה אשים אותו?
לא נדבר ע״ הרמה, שהוא שוקל בערך 200 ק״ג… (יש מתנדב מהקהל היקר???)
תעמדו שם, ןהלןןאי ןתמיד תוכלו.. מתוך בריאות ושמחה!
הוא מיועד לו.
אני לא כותב את הדברים כדי לריב.
אני כותב אותם כדי להנגיש. (תרתי משמע..(
כדי שבפעם הבאה שתראו אדם בכיסא גלגלים, או בן משפחה שמלווה אותו, לא תחכו שהוא יבקש.
פשוט תפנו את המקום.
תנו לו לפתוח את הרמפה.
תנו לו לעלות בכבוד.
עוד חצי דקה לא תשנה לכם את היום.
אבל היא יכולה לשנות את כל החוויה שלו.
ואומר לכם מניסיון…
בפעמים שנתנו לפתוח רגיל- ב״ה.
במקרים שבהם אפילו אמרו מילה טובה- אפשר כל היום לדבר על זה…
ואולי גם למנוע את התאונה הבאה.
כן. ברמה כזו…
אה ודבר אחרון רון רון…
אני בכוונה משאיר את הרמפה פתוחה עד שגומר לקשור את אחותי כדי שהנהג לא ייסע…
כדי למנוע סכנות. אז מעריך מאוד- אבל בכל אופן תשאירו פתוח…
יישר כוח גדול לכל מי שקרא עד כאן.
ש. ס.
בשם משפחות הצמי״ד.
אגב.
אני מאמין שהדברים שלי יעוררו סערה בלבכם…
ואני כאן כדי לשמוע,
למה?
כי אני לא במטרה להעיר. אני במטרה להאיר..
אני במטרה להסב את תשומת לבכם,
ואני במטרה שיהיה טוב בעמ״י היקרים…
לכל שאלה,בקשה, ואהיה כנה- גם ויכוח בנושא, אני אשתדל להיות כאן ולענות בע״ה.
שלום וברכה.
אני רוצה לשתף אתכם במשהו חשוב.
משהו שכמעט ואינו עולה לכותרות.
לא תראו עליו כתבות, לא תשמעו עליו דיונים, אבל בשבילנו זו מציאות יום־יומית.
אני כותב את הדברים לא כדי להאשים, אלא כדי לשתף. מתוך אמונה שכשיודעים-גם מתקנים.
אני אח לנערה המתניידת בכיסא גלגלים (CP).
הפעם אני לא רוצה לדבר על המבטים.
גם עליהם יש הרבה מה לומר.
אני רוצה לדבר על דבר פשוט הרבה יותר.
על העלייה לאוטובוס.
בשביל רוב האנשים זו פעולה של כמה שניות.בשבילנו, לא פעם, זו מלחמה.
אספר לכם סיפור אחד.
אמיתי לחלוטין… (לצערי)
לפני כמה שנים חזרנו מהכותל המערבי.
בדרך כלל, באישור המשטרה ופקחי התחבורה הציבורית, הנהג פותח לנו את הדלת לפני שכל ההמון עולה,
כדי שנוכל להעלות את כיסא הגלגלים בבטחה, ואחר כך כולם עולים.
באותו יום זה לא התאפשר.
עמדנו בתחנה כמו כולם.
האוטובוס הגיע.
ובתוך שניות התחיל הלחץ.
כולם נדחפים.
כולם ממהרים.
ואני רק מנסה לפתוח את הרמפה.
כמעט נפלתי.
איכשהו הצלחתי לפתוח אותה.
ואז מישהו עם עגלת תינוק דחף אותי מאחור כדי להיכנס.
מההדיפה גם אני דחפתי את העגלה שלו בחזרה.
אני לא מספר כאן סיפור שבו אני הצדיק והוא הרשע.
גם אני הייתי בלחץ.
גם אני פחדתי.
ויכול להיות שגם אני צעקתי.
כשאתה מרגיש שאחותך עלולה להיפגע, קשה מאוד להישאר רגוע.
אבל הוא דחף שוב.
חזק יותר.
התחיל לצעוק.
ובתוך כל הבלאגן הזה חשבתי רק על דבר אחד:
שום דבר מכל זה לא היה אמור לקרות.
לא היינו אמורים להגיע למצב שבו שני יהודים דוחפים זה את זה רק כי אחד מהם מנסה להעלות כיסא גלגלים.
אנחנו אחים!למה להגיע למצב הזה???
ולצערי, זו לא הייתה הפעם היחידה.
פעמים רבות אנחנו מגיעים לתחנה.
ברוך ה’, מלאה בעגלות ילדים.
הלב באמת מתרחב.
לראות את עם ישראל בכלל. ובכנות- אולי גזען אבל בכל אופן…
לראות את היהדות החרדית גדלה-זה מדהים ומרגיש בו זמנית…
אבל כדי שהנהג בכלל יראה שיש כאן נוסעת בכיסא גלגלים, אני צריך לבקש מאנשים להזיז את העגלות כדי שתהיה לו זווית ראייה.
כשהאוטובוס מגיע, מתחיל המרוץ.
וכבר מצאתי לעצמי “שיטה”.
אני עומד ליד הדלתות לפני שההמון עולה, מחזיק אותן, ורק אז פותח את הרמפה.
כן.
עד כדי כך.
כי אחרת פשוט אי אפשר.
ואז אני קורא:
“רבותיי, אנחנו צריכים להעלות כיסא גלגלים. בבקשה לפנות את המקום.”ברוך ה’, רוב האנשים מפנים.
אבל יש גם את אותם משפטים שחוזרים על עצמם:
“אני עומד כאן כבר.”
“גם אני עם עגלה.”
“למה שאני אזוז?”
ואני עונה, שוב ושוב: (למדתי את המשפטים כבר בע״פ…)
“נכון. אבל זה המקום שמיועד לכיסא גלגלים.”
“אין לי אפשרות אחרת.”
“אני לא מבקש טובה. אני רק מבקש להשתמש במקום שנועד בדיוק בשביל זה.”
ויש עוד דבר שרבים אינם יודעים.
המקום הזה אינו סתם מקום גדול.
הוא נועד לבטיחות.
לכן גם כיסא הגלגלים צריך לעמוד נגד כיוון הנסיעה ולהישען על המשענת הייעודית.זו לא המלצה.
זו הוראת בטיחות.
(ברמה שאם לא אעשה זאת אפילו אקבל דוח…)לא פעם מבקשים ממני:
“תסובב קצת את הכיסא.”
“תעמיד אותו אחרת.”
“תזיז אותו כדי שתיכנס גם העגלה.”
והלב באמת רוצה לעזור, ולעיתים אני אף אומר לכם את זה במפורש…
אבל אין לי את הזכות לעשות את זה.זו לא עקשנות.
זו לא אטימות.
זו בטיחות.
אם חלילה תהיה בלימת חירום, אני רוצה לדעת שעשיתי הכול כדי לשמור על אחותי.
רבותיי היקרים,
אני באמת מבין את מי שעומד עם עגלת תינוק.גם לו לא פשוט.
אבל יש הבדל אחד.
לעגלה אפשר למצוא עוד מקום.לכיסא גלגלים- אין.
לא בטיחותית, וגם בכנות-לא בגודל…
גודל של כיסא גלגלים ממוצע הוא ברוחב של כמעט מטר… אז איפה אשים אותו?
לא נדבר ע״ הרמה, שהוא שוקל בערך 200 ק״ג… (יש מתנדב מהקהל היקר???)
אין נכה?
בשמחה.תעמדו שם, ןהלןןאי ןתמיד תוכלו.. מתוך בריאות ושמחה!
אבל ברגע שעולה אדם בכיסא גלגלים- המקום הזה כבר לא מיועד לעגלה.
הוא מיועד לו.
אני לא כותב את הדברים כדי לריב.
אני כותב אותם כדי להנגיש. (תרתי משמע..(
כדי שבפעם הבאה שתראו אדם בכיסא גלגלים, או בן משפחה שמלווה אותו, לא תחכו שהוא יבקש.
פשוט תפנו את המקום.
תנו לו לפתוח את הרמפה.
תנו לו לעלות בכבוד.
עוד חצי דקה לא תשנה לכם את היום.
אבל היא יכולה לשנות את כל החוויה שלו.
ואומר לכם מניסיון…
בפעמים שנתנו לפתוח רגיל- ב״ה.
במקרים שבהם אפילו אמרו מילה טובה- אפשר כל היום לדבר על זה…
ואולי גם למנוע את התאונה הבאה.
כן. ברמה כזו…
אה ודבר אחרון רון רון…
אני בכוונה משאיר את הרמפה פתוחה עד שגומר לקשור את אחותי כדי שהנהג לא ייסע…
כדי למנוע סכנות. אז מעריך מאוד- אבל בכל אופן תשאירו פתוח…
יישר כוח גדול לכל מי שקרא עד כאן.
ש. ס.
בשם משפחות הצמי״ד.
אגב.
אני מאמין שהדברים שלי יעוררו סערה בלבכם…
ואני כאן כדי לשמוע,
למה?
כי אני לא במטרה להעיר. אני במטרה להאיר..
אני במטרה להסב את תשומת לבכם,
ואני במטרה שיהיה טוב בעמ״י היקרים…
לכל שאלה,בקשה, ואהיה כנה- גם ויכוח בנושא, אני אשתדל להיות כאן ולענות בע״ה.