מרן ה"דרכי שמואל" רבי שמואל אויערבאך זצוקלה"ה - ט' אדר

[מגנא ומצלא]

חלפו להן שבע שנים תמימות מאז נסתלקת רבינו למנוחות ואותנו עזבת לאנחות.
מאז כבתה אש המערכה אשר יקדה בעוז ותעצומות והאירה את העולם כולו.

מה אומר ומה אדבר, ואני אחרון האחרונים לתנות ולספר מעט מזעיר אשר ראיתי.
עת כבחור צעיר דפקתי דלתך ביום גשום וסוער, ברחוב אבן שפרוט בחצות לילה.

כה השתוקקתי ונכספתי להסתופף בצילך אך יראתי בפצותי שיח מול הדרתך.
ואתה רבי קדוש, פתחת לבדך את הדלת, בפתח הופיעה דמותך המאירה והקורנת.

כחולם בהקיץ צעדתי אל היכלך המואר באור יקרות, כשעיניך מביטות בי כשני מרגליות.
בליבי הרגשתי איך צפונותי בפניך גלויות, גם כי לא הרבית לשאול שאלות.
אחת שאלתי והמתנתי דרוכות, לשמוע מפיך את אותן התיבות, בעזרת ה' כאן תוכל להיות.

זכיתי כשנתיים ימים ללחך את שולי גלימתך, לשאוף אל תוכי את ניצוצי תורתך.
לראות את דמותך על ספסל הישיבה, עמל ללא לאות בקדושה וטהרה.

ביום ובלילה שעות על שעות, כפוף על ספרים, אהלות ונגעים. מפרק הרים משבר סלעים.
ובבוקר אחרי לילות של עמל, ראיתיך עולה אל אותו הספסל, עטור טלית ותפילין של שחרית
ושוב במרץ ללא לאות, שקעת עמוק בנבכי הסוגיות כאילו מעולם לא היו לך דאגות.

ככהן גדול משרת וכעבד נכנע, עמדת בוער כאש להבה, תפילותיך הזכות בסערה וסופה.
גופך הכפוף רטט ונזדעזע, עת שפכת צקון לפני בוראך, והלב הגדול זעק בדממה.
מי יתנני ירחי קדם, להביט במחזה איש האלוקים, לו רק עוד פעם בצוק העיתים.

לראות ולשמוע את הקולות, בוערים כלפידים בלילי שבתות. גלויות ונסתרות יחדיו בלולות.
ופניך לא היו עוד כפני חולין, לבשו הם מחצלות באור יקרות, סביבך מלאכים אופנים וחיות.
ושפתיך לוחשות מנגנות ושרות, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות.

מן ההר אל העם ירדת לא פעם, להחיות נדכאים ולרומם שפלים, גם כלים מבורות נשברים.
לא אחת השתוממנו ואחזתנו תמיהה, לראותך ממרומי הדרת קדושתך, שואל מתעניין ואף מרצה,
עוד בחור עוד תלמיד מתקשה, קשה יום ואומלל ביניהם גם כאלה שהיו על הקצה.

איך לכל תלמידיך כאב רחום דאגת, גוננת סוככת כאריה נלחמת,
בעת צרתם דמעות שפכת, ובשמחת לבם בטוב לבך עלצת.

הובלת, לווית, יעצת, התעניינת, גם בזוטות של ממש לא חסכת.
חכימא דיהודאי הרי היית, ומשכיל אל דל בתבונתך העצמת.

ממרום דרגתך לא התנשאת, כיתת את רגליך ולא עייפת,
לווארט או אירוסין עלית וירדת, גם כשעל זמנך כיהלומים שמרת.

או אז עמדת בטוב רחמיך, פיך פתחת ולא החשית, בעין טובה שיבחת.
ואנו תלמידיך עומדים נדהמים, נפעמים מתרגשים ולא מכילים.

ובשמחת נישואין חופה וקידושין, טרחת להיות כראשון הקרובים,
גם לחזור שוב לרקוד לשמח לרומם, אחרי שהיית בחופה מהראשונים.

ובשולחן המזרח בקצה בו ישבת, את מעטפתך החומה מידך הוצאת,
וכל רגע פנוי לא ביטלת, שורות שורות חידושים עלי גליון כתבת.

קדושתך ופרישותך כאחד מן הראשונים, גינונים וסלסולים ללא ויתורים,
טבילות אין ספור צומות וסיגופים, ערכת בסתר כסדרן תמידין.

הוי רבי אורי ומאורי, לא אשכח לעולם את אותו הלילה. בו זכיתי לחסות בצל כנפיך.
הייתה זו הפעם האחרונה, בה ישבתי מולך על כיסא רחמים, בסלון ביתך החמים.

כזקן מלא רחמים ניגלית אלי, בשעת חצות, ואני יושב מולך אובד עיצות.
פיך פתחת בחכמה כתמיד, בנועם בחסד, כמסירותך מיני אז לכל תלמיד.

ובאותו מוצאי שבת בה כבו המאורות, לתומי חשבתי אותם מחשבות.
כי נשמתך הגדולה אשר בנועם שבת, בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרתא.
אל מקורה התעלתה בדביקה וחשוקה, ויצאה בטהרה במיתת נשיקה.

מה רבתה ביהודה תאניה ואניה, ועינינו כמים תיזלנה דמעה,
על ספר תורה שנקרע ואבדו כלי חמדה, וכל מחמדיה בארץ גנוזה.
תהי נשמתך בצרור החיים גנוזה, אצל רוכב ערבות יושב לימינה.

 

[מה ידידות]

קונטרס מדבריו על התפילה

 

[המאושר!]

הצג קובץ מצורף 2048


חלפו להן שבע שנים תמימות מאז נסתלקת רבינו למנוחות ואותנו עזבת לאנחות.
מאז כבתה אש המערכה אשר יקדה בעוז ותעצומות והאירה את העולם כולו.

מה אומר ומה אדבר, ואני אחרון האחרונים לתנות ולספר מעט מזעיר אשר ראיתי.
עת כבחור צעיר דפקתי דלתך ביום גשום וסוער, ברחוב אבן שפרוט בחצות לילה.

כה השתוקקתי ונכספתי להסתופף בצילך אך יראתי בפצותי שיח מול הדרתך.
ואתה רבי קדוש, פתחת לבדך את הדלת, בפתח הופיעה דמותך המאירה והקורנת.

כחולם בהקיץ צעדתי אל היכלך המואר באור יקרות, כשעיניך מביטות בי כשני מרגליות.
בליבי הרגשתי איך צפונותי בפניך גלויות, גם כי לא הרבית לשאול שאלות.
אחת שאלתי והמתנתי דרוכות, לשמוע מפיך את אותן התיבות, בעזרת ה' כאן תוכל להיות.

זכיתי כשנתיים ימים ללחך את שולי גלימתך, לשאוף אל תוכי את ניצוצי תורתך.
לראות את דמותך על ספסל הישיבה, עמל ללא לאות בקדושה וטהרה.

ביום ובלילה שעות על שעות, כפוף על ספרים, אהלות ונגעים. מפרק הרים משבר סלעים.
ובבוקר אחרי לילות של עמל, ראיתיך עולה אל אותו הספסל, עטור טלית ותפילין של שחרית
ושוב במרץ ללא לאות, שקעת עמוק בנבכי הסוגיות כאילו מעולם לא היו לך דאגות.

ככהן גדול משרת וכעבד נכנע, עמדת בוער כאש להבה, תפילותיך הזכות בסערה וסופה.
גופך הכפוף רטט ונזדעזע, עת שפכת צקון לפני בוראך, והלב הגדול זעק בדממה.
מי יתנני ירחי קדם, להביט במחזה איש האלוקים, לו רק עוד פעם בצוק העיתים.

לראות ולשמוע את הקולות, בוערים כלפידים בלילי שבתות. גלויות ונסתרות יחדיו בלולות.
ופניך לא היו עוד כפני חולין, לבשו הם מחצלות באור יקרות, סביבך מלאכים אופנים וחיות.
ושפתיך לוחשות מנגנות ושרות, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוקים לעשות.

מן ההר אל העם ירדת לא פעם, להחיות נדכאים ולרומם שפלים, גם כלים מבורות נשברים.
לא אחת השתוממנו ואחזתנו תמיהה, לראותך ממרומי הדרת קדושתך, שואל מתעניין ואף מרצה,
עוד בחור עוד תלמיד מתקשה, קשה יום ואומלל ביניהם גם כאלה שהיו על הקצה.

איך לכל תלמידיך כאב רחום דאגת, גוננת סוככת כאריה נלחמת,
בעת צרתם דמעות שפכת, ובשמחת לבם בטוב לבך עלצת.

הובלת, לווית, יעצת, התעניינת, גם בזוטות של ממש לא חסכת.
חכימא דיהודאי הרי היית, ומשכיל אל דל בתבונתך העצמת.

ממרום דרגתך לא התנשאת, כיתת את רגליך ולא עייפת,
לווארט או אירוסין עלית וירדת, גם כשעל זמנך כיהלומים שמרת.

או אז עמדת בטוב רחמיך, פיך פתחת ולא החשית, בעין טובה שיבחת.
ואנו תלמידיך עומדים נדהמים, נפעמים מתרגשים ולא מכילים.

ובשמחת נישואין חופה וקידושין, טרחת להיות כראשון הקרובים,
גם לחזור שוב לרקוד לשמח לרומם, אחרי שהיית בחופה מהראשונים.

ובשולחן המזרח בקצה בו ישבת, את מעטפתך החומה מידך הוצאת,
וכל רגע פנוי לא ביטלת, שורות שורות חידושים עלי גליון כתבת.

קדושתך ופרישותך כאחד מן הראשונים, גינונים וסלסולים ללא ויתורים,
טבילות אין ספור צומות וסיגופים, ערכת בסתר כסדרן תמידין.

הוי רבי אורי ומאורי, לא אשכח לעולם את אותו הלילה. בו זכיתי לחסות בצל כנפיך.
הייתה זו הפעם האחרונה, בה ישבתי מולך על כיסא רחמים, בסלון ביתך החמים.

כזקן מלא רחמים ניגלית אלי, בשעת חצות, ואני יושב מולך אובד עיצות.
פיך פתחת בחכמה כתמיד, בנועם בחסד, כמסירותך מיני אז לכל תלמיד.

ובאותו מוצאי שבת בה כבו המאורות, לתומי חשבתי אותם מחשבות.
כי נשמתך הגדולה אשר בנועם שבת, בהאי עלמא בחד קטירא אתקטרתא.
אל מקורה התעלתה בדביקה וחשוקה, ויצאה בטהרה במיתת נשיקה.

מה רבתה ביהודה תאניה ואניה, ועינינו כמים תיזלנה דמעה,
על ספר תורה שנקרע ואבדו כלי חמדה, וכל מחמדיה בארץ גנוזה.
תהי נשמתך בצרור החיים גנוזה, אצל רוכב ערבות יושב לימינה.

וואו! וואו!

מדהים איך שבדור שכל עניין רציני הופך לפוליטי, השכלת עשות, וכתבת את הדברים העיקריים והבסיסיים, שאותם עלינו ללמוד ממנו.

הלואי, הלואי שנזכה ללכת בדרכיו, ולנגוע בקצה גלימתו הגדולה.

מתי יגיעו מעשי למעשה...

שכוייח גדול על כך!

 

[מגנא ומצלא]

וואו! וואו!

מדהים איך שבדור שכל עניין רציני הופך לפוליטי, השכלת עשות, וכתבת את הדברים העיקריים והבסיסיים, שאותם עלינו ללמוד ממנו.

שמח שירדת לסוף דעתי!
יש"כ.

 

[מביט ומשיב]

גם מקץ שבע שנים אי אפשר לשכוח את מעמד הלוויה, שכמוה לא היתה שנין קודם, ועד היום לא נראה כעין זה. מי שלא היה לא יבין

 

[דברי התלמיד]

 

[דברי התלמיד]

 

[ולא כלום]

גם מקץ שבע שנים אי אפשר לשכוח את מעמד הלוויה, שכמוה לא היתה שנין קודם, ועד היום לא נראה כעין זה. מי שלא היה לא יבין

לוויית הרב גריינימן זצ''ל לא היה עכ''פ כעין זה?