דין דרבנן שאסמכוהו אקרא אם הפס' בא ללמד לתקן כך: בריטב"א בר"ה (טז. ד"ה תניא) כתב שכל מה שיש אסמכתא העיר הקב"ה שראוי לעשות כן אלא שלא קבעו חובה ומסרו לחכמים. ולא כדברי המפרשים האסמכתאות בדרך סימן שנתנו חכמים, ישתקע ולא יאמר שזו דעת מינות. עכ"ד. אמנם הרמב"ם כתב (בהקדמה לפיה"מ זרעים - נד. בסוף ברכות) שנסמך לפס' כדי שיהא נודע ונזכר. וע"ע בהע' לריטב"א מה שציין בזה. וממה שכתבו רש"י (שבת לד.) ותוס' (חגיגה יח. ד"ה חולו) שמחמירין יותר אם יש אסמכתא משמע דס"ל כהריטב"א. וע' באר הגולה למהר"ל (באר א) שסובר כהריטב"א.
ומצאנו להרשב"א בפי' ההגדות בברכות לב שכ' על הדרשא דהתם דאינה אלא להזכיר הענין, אמנם נראה דאין זה כלל בכל האסמכתות, רק בדרשות של מוסר שאינם קשורות לפשט כדהתם. (דברי הרשב"א הובאו בעין יעקב פ"ה דב"ב ב'כותב' (פא).
ומצאנו להרשב"א בפי' ההגדות בברכות לב שכ' על הדרשא דהתם דאינה אלא להזכיר הענין, אמנם נראה דאין זה כלל בכל האסמכתות, רק בדרשות של מוסר שאינם קשורות לפשט כדהתם. (דברי הרשב"א הובאו בעין יעקב פ"ה דב"ב ב'כותב' (פא).