אלול כ"ז אלול - יום פטירת רבי נתן אדלר

[גרינפלד]

רבי נתן בן שמעון הכהן אדלר (י' בטבת תק"ב - כ"ז באלול תק"ס), היה רב ומקובל בפרנקפורט, גרמניה, ורבו של החת"ם סופר.

רבי נתן אדלר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

סיפר החתם סופר על רבו רבי נתן אדלר:

פעם נאלץ מורי ורבי לנסוע לדבר מצוה, ומפני חשיבות הענין החליט לצאת במוצאי שבת. ראשי הקהל ניסו להניא אותו מלצאת אל המסע בשעת לילה, כי הדרכים היו מושלגות בגובה רב והקור היה עז, ומחמת חולשתו עלול הרב לחלות חלילה. אולם הג"ר נתן לא הסכים איתם וציווה עלי להזמין עגלה רתומה לשני סוסים חזקים. ואכן כך עשיתי, ולבקשתי, אף הסכים שאתלווה עימו לדרך…

באמצע הדרך, נעצרה העגלה והעגלון הסביר שמחמת גובה השלג אין לסוסים די כח לשאת את העגלה. אף תקלה זו לא הרתיעה את מורי ורבי, הוא הוסיף לו עוד כמה זהובים וביקש מהעגלון שיילך אל הכפר הסמוך ויביא עוד שני סוסים חזקים ויחד הם יצליחו להוביל את העגלה. בינתיים ישבנו בעגלה ועסקנו בתלמוד תורה.

כעבור שלוש שעות הגיע העגלון והחל לרתום את הבהמות שהביא לעגלה. לפתע קפץ הג"ר נתן מהעגלה במהירות. מהקפיצה נפלו נעליו, וכך כשרק גרביים לרגליו, החל לרקוד על השלג הקר כבחור צעיר ונמרץ…

לא הבנתי מה קורה, ממשיך ה'חתם סופר' את סיפורו, קפצתי מיד אחריו, תפסתי אותו והעליתי אותו שוב אל העגלה, אך הוא מיהר לצאת ממנה, תוך כדי שהוא אומר לי: "וכי אינך רואה…?" והראה לכיוון הבהמות שהביא העגלון "הרי הוא הביא שור… איסור דאורייתא 'לא תחרוש בשור וחמור יחדיו…'"

מיד קראתי לעגלון והסברתי לו שאסור לנו לנסוע כך עם שור וחמור יחדיו. הוספנו לו עוד כסף ובקשנו שיילך שוב אל הכפר להביא דוקא סוסים…

כשישבנו בעגלה וחיכינו לעגלון, שאלתי את מורי ורבי: "מדוע שמח הרב כל כך והחל לרקוד, עד כדי כך שאפילו לא הסביר כלום על מעשיו…?"

"הרי יודע אתה שראשי הקהילה כלל לא רצו שאסע, ובכל זאת נסעתי, כי רציתי לקיים מצוה. הנה הקב"ה שילם לי מיד במצוה נוספת, שהרי 'שכר מצוה מצוה'… אילו הייתי נשאר בעיר כרצונם, לא היתה לי הזדמנות לקיים מצות כלאי בהמה, הנה בזכות המצוה שקיימתי התגלגלה לפני מצוה נדירה, כלאי בהמה…"​

 

[גרינפלד]

כתב ה'דברי ישראל' ממודז'יץ זי"ע שבדורות אחרונים השתנו דרכי החינוך, כי בימים ראשונים היו מחנכים בדרך קשה עד מאד. כמו שכתב הגר"א באגרתו לבני ביתו שעל כל שקר של הילדים, יש להכותם מכות נמרצות, והחתם סופר קיבל סטירה בפניו מאביו רק משום שדיבר בדברי תורה עם זקנו מהרשש"ך ונחלק עליו, והגה"ק רבי נתן אדלר זי"ע הבין שלא היה צריך להכותו על כך, ומאז לקחו מבית אביו לביתו. אבל בשאר העניינים היו מחנכים ביד קשה.​

 

[גרינפלד]

רבו של מרן ה'חתם סופר' זצוק"ל, הלוא הוא איש האלקים רבי נתן אדלר זצ"ל, הנהיג בביתו שלא ישוררו את זמירת 'י־ה רבון עלם'. הסיבה לכך מובאת בספר 'משנת חכמים' למהר"ם חאגיז, שכאשר חיבר רבי ישראל נג'ארה שיר זה במקום מושבו בצפת, שלח אליו האר"י הקדוש, שהיה גר בסמיכות מקום, להודיע לו, כי כאשר החל לשורר את השיר באה השכינה עם פמליה של מעלה לשמוע את קולו. אולם היות ומרוב להט והתרגשות הפשיל את שרווליו, התרחקו ממנו המלאכים ונסתלקה השכינה.

משום מעשה זה נמנע רבי נתן אדלר מלשורר בביתו ניגון זה, וכך נהגו בעקבותיו גם תלמידו מרן ה'חתם סופר' זצוק"ל וצאצאיו. לימים, שאל בנו של ה'חתם סופר', הגאון רבי שמעון סופר זצ"ל, אב"ד קראקא, את אביו לפשר העניין, שכן הוא מאוד התעורר מהפזמון 'י־ה רבון'. אמר לו ה'חתם סופר': "טרם אגלה לך את טעמי, נוח לי שתשירו אותו"… מני אז החלו לשיר 'י־ה רבון' במשפחתו של ה'חתם סופר'.

כעבור שנים הסביר ה'חתם סופר' את השינוי: "אצל הרבי רבי נתן אדלר, העובדה שהסתלקה השכינה – הרי היא סיבה מספקת להפסיק לשיר מחמת כך. אבל אצלנו מספיק ה'הווה אמינא' של המלאכים שבאו מלכתחילה להאזין לשירתו, כדי שאכן נשיר אותו בשולחן השבת…".​

 

[גרינפלד]

בספר "חוט המשולש" מובא, שפעם הביאו לרבי נתן אדלר זצ"ל פיסת העץ מהעץ שהיה באלוני ממרא – אותו עץ אשר אברהם אמר למלאכים "והישענו תחת העץ".

ה"חתם סופר", תלמידו של רבי נתן אדלר, היה מוהל. הוא לקח את העץ הזה, עשה ממנו קת לסכין המילה והחל להשתמש בו בבריתות הרבות שערך. וראה זה פלא: מאותו יום שרתה ברכה שלמה במעשה ידיו, מעולם לא אירעה תקלה על ידו.

כשנפטר ה"חתם סופר", אחד המוזיאונים הגדולים באנגליה רכש את הקת הקדושה הזו. בדרך למוזיאון הקת עלתה באש. מן השמים לא רצו שהיא תמצא את מקומה בתערוכה מוזיאונית.

אבל תראו איזו ברכה היתה בעץ העתיק הזה! אלפי שנים עברו מאברהם אבינו עד זמן ה"חתם סופר", וכל אותה עת לא משה הברכה מן העץ שבאלוני ממרא.​

 

[גרינפלד]

ב'חוט המשולש' (עמ' י"ג) הביא מעשה אודות ביקור החיד"א זצ"ל בפרנקפורט דמיין. כידוע, החיד"א נסע למרחקים כשלוחא דרבנן כדי לקבץ מעות לטובת הישוב היהודי בא"י, וביקר בקהילות רבות בכל קצווי תבל. בשנת תקי"ב הגיע לפרנקפורט דמיין, וישב שם ימים רבים עד שהבחין בילד קטן שהיה מגיע לביה"כ באופן קבוע לאחר סיום תפילת 'עלינו' והיה מתפלל במתינות ובהתלהבות גדולה. החיד"א התפלא ממראה זה, ובאחד הימים לאחר שסיים הילד לשפוך שיחו, ניגש אליו החיד"א ושאלו: 'מדוע אתה רגיל להגיע לאחר התפילה ואינך מתפלל יחד עם הציבור'? השיב הילד: 'כשאני מתפלל עם הציבור דעתי מתבלבלת ואיני יכול לכוון בתפילתי כדבעי'. כששמע החיד"א את תשובתו, ביקש לתהות על קנקנו של אותו ילד שעשועים, והצביע לפניו שאלה במשנה (זבחים פ"ה): 'מדוע פר ושעיר של יוה"כ ופרים הנשרפים, נשנו בשתי משניות נפרדות (שם משנה א ומשנה ב), הלא שחיטתן וקיבול דמן ושיירי דמן, דין אחד להם'? השיב הילד כהרף עין: 'אמת שברוב דיניהם הם שווים, אמנם בדין 'הזאת דמם' הם שונים, דהזאת דם פרים הנשרפים היא על הפרוכת ועל מזבח הזהב לחוד, ואילו הזאת דם פר ושעיר של יוה"כ היא על הפרוכת, על מזבח הזהב, ובין הבדים'! החיד"א התפעל מאד מתשובתו הנכונה של הילד כהרף עין, וקרא עליו הפסוק (מלכים-ב ד, ט) 'הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש הוא עובר 'עלינו' (שמגיע לאחר שאמרו הציבור 'עלינו לשבח'). לימים גדל הנער, וברבות הימים נתפרסם ל'נשר הגדול' רבי נתן אדלר זצ"ל, שנודע בגאונותו וצדקותו והיה רבו המובהק של ה'חתם סופר' זצ"ל.​

 

[גרינפלד]

מסופר ששאל הגאון ר' נתן אדלר את תלמידו בעל ה'חתם סופר' כשהיה כבן שש שנים את השאלה הבאה: היאך קידש אדם הראשון את אשתו, והרי ההלכה אומרת שהמקדש ללא עדים אין קידושיו קידושין, וכאן היו רק האדם ואשתו יחידים בעולם? השיב הילד החריף: הגמרא (קידושין סה.) לומדת ששני עדים נאמנים לגבי קידושין מדיני ממונות.

בדיני ממונות אף אומרים שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי, ואם כן שואלת הגמרא מדוע שלא נאמר שאף בקידושין הודאת בעל דין תהיה נאמנת, דהיינו שיספיק אם יבואו שנים ויאמרו שהם נשואים? ומתרצת, שבשונה מדיני ממונות, בקדושין ישנו ענין של 'חב לאחריני'.

דהיינו שבקידושין ע"י הודאתם זו הם נאסרים לקרובים אחד של השניה ולהפך, ואי אפשר על סמך הודאתם לאסור על אחרים. לכן, במקרה של אדם וחוה שהיו יחידים בעולם, לא נאסרו על אף אחד מכח הקידושין שלהם, ולכן לא היו זקוקים לעדים והודאתם הייתה מספקת.​

 

[גרינפלד]

בגיל חמש עשרה גמר ה"חתם סופר" את הש"ס. הוא פנה לרבו, רבי נתן אדלר זצ"ל, ושאל אותו מה עליו לעשות לסיום הש"ס? ורב והשיב לו שמי שמסיים ש"ס – עליו לצום שבעים ושתיים שעות!

כך הוא אכן עשה.

ביום השלישי, לאחר שבעים שעות של צום, שעתיים לפני סוף היום, הוא יצא עם כמה חברים ליער סמוך, ובשלב מסוים הם נעמד ולהתפלל תפילת מנחה.

בהיותם באמצע תפילת העמידה, הגיע מאיזושהי פינה גוי, מקל בידו, ורצה להזיק להם ולהפליא בהם את מכותיו.

כל הבחורים – שככל הנראה סיימו כבר את תפילת שמונה עשרה – מיהרו לברוח מהמקום ורק ה"חתם סופר", שהיה עדין באמצע התפילה, נותר על מקום עמדו.

הגוי החליט לכלות את זעמו בנער שנותר במקום, ומשום מה החליט להמתין עד שהלה יסיים את תפילתו. ואכן, מיד כשסיים את התפילה, התנפל עליו, עם המקל שבידו, מתוך מטרה ברורה לתת לו מכות רצח עד שימות…

אלא שה"חתם סופר", שהבחין בגוי המתנפל עליו בחמת זעם, לא איבד את עשתונותיו, ועל אף היותו לאחר שבעים שעות של צום, הצליח לחטוף את המקל מידיו של הגוי ומשום ש"הבא להרגך – השכם להרגו" נתן לו מכה אחת על ראשו, והגוי נפל על הרצפה.

הוא ניגש לרבו, ברגשות קשים וכואבים, ואמר לו: "סיימתי ש"ס, צמתי שבעים ושתיים שעות, ובסיום כל זה – אני הורג בן אדם"…

נענה רבי נתן אדלר ואמר לו: "דע לך, הגוי זה היה עמלקי. זכית לקיים מצות מחית עמלק! אכן, זכית לסיים ש"ס, זכית להשלים צום של שבעים ושתים שעות – ובזכות זאת זיכה אותך הקב"ה לקיים את המצוה הזאת בפועל ממש"​

 

[גרינפלד]

פעם ישבו חבורתו של הגאון רבי נתן אדלר זצ"ל בין מנחה לערבית ושוחחו אודות הציפיה לבנין בית המקדש השלישי במהרה בימינו. בין בני החבורה היה גם הגאון רבי שמואל סופר זצ"ל שהביא עמו את בנו הקטן 'מוישהל'ה', מי שלימים נודע כמרן ה'חתם סופר' זי"ע.

אחד מתלמידי החכמים סיפר שמסורת לו מאבותיו שכאשר היה השל"ה הקדוש רבה של פרנקפורט, התווכח עמו כומר נצרי בענייני אמונה, והציג בפניו שאלה: הכיצד אתם מצפים לבנין בית המקדש השלישי, הרי חגי הנביא כבר אמר על בית המקדש השני 'גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון', אם כן, אם הוא קרא לו 'אחרון' משמע שלא יהיה אחריו בנין נוסף?!

השל"ה הקדוש ענה לו שהזוהר הקדוש כבר עמד על שאלתו, והסביר שבלשון הקודש גם השני נקרא 'אחרון', והביא ראיה מהפסוק (בראשית לג ב) 'וישם את השפחות ואת ילדיהן ראשונה ואת לאה וילדיה אחרונים ואת רחל ואת יוסף אחרונים', הרי שגם אחר השניים שנקראו אחרונים, היו גם שלישיים שנקראו אחרונים.

רבי נתן אדלר האזין בקשב לדבריו והוסיף שהתוספות יו"ט (דמאי פ"ז מ"ג) כבר הביא ראיה זו, והוסיף לה ראיה נוספת מפסוקי התורה בפרשת שמות 'והיה אם לא יאמינו לך ולא ישמעו לקול האות הראשון, והאמינו לקול האות האחרון, והיה אם לא יאמינו גם לשני האותות האלה, ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה והיו לדם ביבשת', הרי להו שהאות השני נקרא 'אחרון', אף שאחריו היה אות נוסף שנהפכו מימי היאור לדם.

משהל'ה הקטן הקשיב כמו כולם בקשב רב לדברי הלמדנים, והנה אורו פניו והתרגשות רבה זרחה מהם. רבי נתן אדלר הבחין בשמחתו יוצאת הדופן של הילד, ושאל אותו לפשרה…

משהל'ה השפיל את פניו בענווה ואמר כי עלה בדעתו שלזאת התכוונה התורה בפסוק בפרשתינו: 'והיה הדם לכם לאות על הבתים' כי האות השלישי, הדם, הרי הוא אות על הבתים, על בתי המקדש, שיבנה גם בית שלישי אחרי השני שנקרא 'אחרון'.​

 

[גרינפלד]

רבי שמעון סופר אבד״ק קראקא בתולדות אביו מרן החתם סופר, מספר עליו שכאשר היה בן ג׳ שנים שלחו אביו למלמד ללמוד תורה, אחר הצהריים חזר לביתו כשהוא בוכה בכיה רבה, שאל אותו אביו מפני מה אתה בוכה, ענה הנער ׳המלמד הכה אותי'. מדוע הכה אותך? והשיב שלמד הפסוק ׳ויקח עפר מן האדמה, (בראשית ב ז) ופירש המלמד באידיש שהקדוש ברוך הוא לקח ׳ערד פון די ערד' [אדמה מהאדמה], שאלתי אותו א״כ מה צריך לכתוב שלקח עפר מן העפר, היה צריך לכתוב שלקח עפר, או אדמה? [בחתם סופר על התורה בפרשת וירא הפסוק 'ואנוכי עפר ואפר' (שם יח כז) מפרש שעפר ואדמה אינם שמות נרדפים ושווים אלא שעפר מצינו רק על עפר תלוש ואדמה רק על המחובר, וכמאמר הכתוב 'ויקח ה' עפר מן האדמה'] המלמד השתיק אותי, ואני התעקשתי ושאלתי שנית, ולכן הכה אותי המלמד.

הם גרו בעיר פרנקפורט, והלך האבא להגה״ק רבי נתן אדלר זי״ע שהיה שם תופס ישיבה, לספר לו מעשי בנו והמלמד, אמר לו רבי נתן, אם לעצתי תשמע הרי שאם זיכה אותך ה' בבן חכים ששואל שאלות כאלה, אל תמסרהו אל המלמדים, תלמד אותו אתה בעצמך, לקיים ׳ושננתם לבניך, ולא ע״י שליח'. ואכן הוא השליך את כל עסקיו מנגד וישב ללמוד את בנו שהיה בן ג' שנים מבוקר עד ערב, וכך גידל האב את בנו הקטן. וכשהיה בן ז' כבר ידע כל חומש ויקרא עם כל הדרשות שבתורת כהנים.

וסיפר החתם סופר לבניו שבגיל שמונה עשה סיום על מסכת ביצה, ובשעת סעודת סיום המסכת הזמינו את הגה״ק רבי נתן אדלר זי״ע וכן בעל ההפלאה הגה״ק דבי פינחס איש הורוביץ זי״ע, וכיבדו את החתן הצעיר לומר דבר תורה, והזכיר בדבריו חידוש של זקנו הגה״ק מהרשש״ך, בעל כוס הישועות, והשיג בדרשתו על דעת זקנו והפריך את ראיותיו. עמד אביו רבי שמואל וגער בו היתכן לחלוק על דברי זקנך, אך רבי נתן אדלר נתן צדק בדבריו, ומאותו יום והלאה גידלו רבי נתן אדלר כבן טיפוחיו, ובגיל עשר שנים כבר היה בישיבת רבי נתן.
​

(גליון ממשקה ישראל)​

 

[גרינפלד]

הערוך לנר כתב בשם הג"ר נתן אדלר, רבו של החתם סופר, שנשים חייבות בשמיעת פרשת זכור.​

 

[גרינפלד]

כשביקשו מרבינו החתם סופר לתת הסכמה לספרו של הגאון רבי יו"ט אלגאזי, המהרי"ט אלגאזי, הוא כתב הסכמה נפלאה בה הוא מפליג בשבחו כגאון עולם. בין הדברים הוא כתב "מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפרנקפורט קרוב לשנת תק"מ, והארץ האירה מכבודו", המשיך החתם סופר וכתב עליו עוד שלמרות הכבוד הרב שהוא נחל: "עדיין לא הגיעו לחצי הכבוד הראוי לו לפי הנראה מחיבור זה כי הפליא לעשות הגדיל תושיה. מיום חיבור משנה למלך לא נראה כחיבור זה!"

אלו הם דברים נפלאים. אבל מה בדיוק הייתה כוונת החתם סופר כשהוא אומר שהוא הכיר את המהרי"ט אלגזי כשהוא היה שליח בפרנקפורט. מה בדיוק היה שם? חשוב לדעת שעל פי החשבון יוצא שהחתם סופר היה צעיר מאד באותו ביקור של מהרי"ט אלגזי בפרנקפורט, אז מה בדיוק הוא ראה והכיר שם?

מפי השמועה מספרים שהביקור היה בפרשת בא של שנת תקל"ז, מהרי"ט אלגזי יצא לפרנקפורט בשליחותו של רבינו הרש"ש – רבי שלום שרעבי כדי לאסוף כסף למען חכמי ועניי ירושלים, ואכן הוא התקבל שם בכבוד רב על ידי רבה של העיר הגאון הקדוש רבי נתן אדלר.

באותה שבת של פרשת בא, במהלך ליל שבת, רבי נתן אדלר השמיע את הפסוק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם", והוא חזר שוב ושוב ונאנח: "כחצות הלילה", כשאף אחד מהסובבים אינו מבין מה כוונת רבי נתן אדלר, שאף הוסיף והשמיע פסוקים שונים אודות אליהו שעלה בסערה השמימה, ויהי המקום לחרדת אלוקים. עברו כמה ימים וכוונתו של רבי נתן אדלר הובנה היטב: מכתב בהול שהגיע מירושלים הודיע שבליל שבת פרשת בא, יום י' שבט, בחצות הלילה עלתה נשמתו של רבינו הרש"ש – רבי שלום שרעבי, בסערה השמימה. אז הובן שרבי נתן אדלר הרגיש כי בחצות הלילה יתבקש הרש"ש בישיבה של מעלה.

אחרי שבת, עוד לפני שהמהרי"ט אלגזי נודע לו מפטירת רבו נערכה מגבית גדולה בפרנקפורט וכל תושבי פרנקפורט תרמו כסף רב להחזקת הישוב היהודי בירושלים.

לאחר שהמגבית הוכתרה בהצלחה ביקש מהרי"ט אלגזי להמשיך בדרכו, והחתם סופר שהיה כאמור בחור צעיר התלווה אליו לכברת דרך. במהלך הנסיעה פונה מהרי"ט אלגזי אל החתם סופר ומוציא מעטפה גדולה אותה קיבל מאחד העשירים בפרנקפורט, שמו של העשיר היה כתוב על המעטפה, ומהרי"ט אלגזי פונה לחתם סופר ומבקש ממנו שיחזיר את הכסף לאותו עשיר: חלילה לי מלהנות מהכסף הזה, למרות שכל סכום חשוב מאוד עבור בני ירושלים, אבל מהכסף של העשיר אני לא רוצה להנות. תחזיר אותו לעשיר.

החתם סופר לקח את המעטפה וחשב לעצמו: הרי מהרי"ט אלגזי הוא אורח בעיר, אין לו מושג מי הוא כל אחד שהביא לו את הכסף. מה בדיוק יש לו נגד האדם המסוים הזה שהוא לא הסכים לקחת ממנו כסף?

המהרי"ט אלגזי שראה והרגיש את המחשבות של החתם סופר, אמר לו מיד: אני באמת לא מכיר אותו, אבל יש לי הרגשה שהכסף הזה הוא לא כסף טהור.

או אז נענה אדם אחר מהמלווים ואמר למהרי"ט אלגזי: רבי! רוח הקודש נזרקה בכם! אכן עשיר זה הוא מלוה בריבית, לא רק שהוא מלוה לגויים הוא גם מלוה ליהודים, וכבר כמה וכמה פעמים שרבני העיר פרנקפורט התרו והזהירו אותו שיפסיק להלוות בריבית ליהודים – הוא סירב והמשיך במעשיו הגרועים. אכן, מדובר בכסף לא טהור – כסף של ריבית, כסף שאין לו את הזכות להתעלות לקדושה ולמצוה.

זו הייתה כוונת החתם סופר במה שכתב "מכירו הייתי לשעבר בהיותו שליח ציון בפרנקפורט קרוב לשנת תק"מ, והארץ האירה מכבודו".​

 

[גרינפלד]

בפרשת קורח מסופר שקרח טען למשה רבינו "כל העדה כולם קדושים". בביאור טענת קרח אמר מרן ה'חתם סופר' זי"ע בשם רבו הגאון רבי נתן אדלר זי"ע, שטענת קרח היתה, שאין צריכים לרבי ומנהיג שיורה את הדרך, שכן "כל העדה כולם קדושים" – כולנו יהודים קדושים ורבי'ס גדולים – וכמו שאפשר ללמוד מטלית שכולה תכלת, וכי יעלה על הדעת שנצטרך להטיל בה ציצית, והרי אם חוט אחד של תכלת פוטרת לטלית של מין אחר, כ"ש שכשכולה תכלת תפטור את עצמה.

והשיב לו משה רבינו שאין הצדק כדבריו, שכן באמת צריכים להטיל ציצית גם באופן שכל הטלית היא של תכלת, כי הגם שכולה תכלת, מ"מ אנו צריכים לחוט הזה של לבן לפוטרה. ומכאן נלמד שאפילו כשכל העדה כולם קדושים, מ"מ צריכים שיהיה להם מנהיג, וזה צריך שידע כל בר ישראל, שלעולם – לא משנה כמה שהוא גדול ופקח – צריך שיהיה לו רבי ומנהיג ומורה דרך…​

 

[גרינפלד]

מנהגו של רבינו החתם סופר, היה לספר בליל פסח סיפור שקיבלו מרבו המובהק, הכהן הגדול רבי נתן אדלר זי"ע, על הגאון רבי יונתן אייבשיץ זצ"ל. באחד מן הימים, בתקופה בה היו חילוקי הדעות בינו לבין הגאון רבי יעקב עמדין, נסע הגאון רבי יונתן מביתו לעיר אחרת, והיה אחר ימי הפסח. על אם הדרך סר ללון בבית מלון אורחים, ופגע שם באנשים פחותי ערך אשר דיברו עליו סרה, והם לא הכירוהו ויחשבו אותו לעובר אורח פשוט, ויפנה אליהם בשאלה על הפיוט "חד גדיא": הלא החתול טרף את הגדי דזבין אבא בתרי זוזי, וא"כ טוב עשה הכלב שנשכו על עוול בכפו, ולא טוב עשה המקל שהכהו, ויפה עשתה האש ששרפתו, ולא צדקו המים שכבו את האש, וטוב עשה השור ששתה למיא, ולא טוב עשה השוחט ששחטוהו, וצדק מלאך המוות שהמית להשוחט, ולבסוף בא הקב"ה ושחטו למלאך המוות.

והלא לפי החשבון, צדקו דרכי המלאך המוות! ויבינו מקושיתו כי מתחפש הוא מהם, ואדם גדול הוא. ע"כ הפצירו בו שיגלה להם התירוץ. ויען ויאמר להם: אכן הגדי והחתול יש להם ריב ביניהם, מ"מ יסדרו הדברים בינם לבין עצמם, אבל מהכלב מי ביקש מידו משפט? ע"כ לא נכון עשה הכלב, וטוב עשה המקל שהכהו, ולא טוב עשתה האש ששרפתו, והמים צדקו שכבו לאש, ולא צדק השור ששתה למיא, וטוב עשה השוחט ששחטו, ולא צדק מלאך המוות בשחיטתו להשוחט, וע"כ לעת"ל ישחוט הקב"ה למלאך המוות הוא היצה"ר, והוסיף לאמור: "ומזה תבינו, שאם שני גדולי תורה יש להם ריב בינם לבין עצמם, אתם אנשים פשוטים, מה לכם להתעבר על ריב לא לכם?". ויפייסוהו ושתקו ולא דיברו עוד, והגאון רבי יונתן נסע לדרכו לשלום.​

 

[גרינפלד]

פעם אחת מצאו מתנגדי רבי נתן אדלר ז"ל עילה לתופסו, היות כי יצא דבר המלך ליתן כל כלי הכסף לצורך המדינה. ולהגאון רבי נתן אדלר ז"ל הי' לו טבעות של כסף על עץ חיים של ספר תורה שלו, ומסר אחד עליו דבר זה.

ויהי בחשכת הלילה בעת ישבם ללמוד הרב עם התלמיד שמעו מן העליה (שם היה טמון ספר התורה), איזה קול שאון. ציוה הרב רבי נתן אדלר ז"ל לתלמידו הבחור משה [הוא החת"ם סופר] שיעלה מעלה על גב העליה לראות מה זה ועל מה זה קול המון הזה. והגם שפחד לעלות, כי אולי גנבים שם ויעשו לו רעה? אבל מצות רבו היתה לו לחובה, ועלה אל העליה. וראה מרחוק איש זקן וזקנו לבן כשלג, ומכה בפטיש. ופחד מהמראה הזה, וכאשר סר לראות מי הוא זה השתומם מחדש: כי מצא את הגאון בעל מחצית השקל ז"ל שמכה בפטיש להפריד ולהסיר את הטבעות של כסף מן הס"ת וכאשר ראה את הבחור משה, ביקש ממנו שלא יגלה הדבר כי עשה בחשאי למען לא יוודע להגאון רבי נתן אדלר ז"ל מהמסירה ושלא יצטער אותו צדיק אם יבואו לחפש אחרי הטבעות. מזה נראה גודל חביבותו של רבי נתן אדלר ז"ל אצל בעל מחצית השקל ז"ל.

כאשר פעם אחרת באו פקידי הממשלה על ידי מסירה לבית הגאון רבי נתן אדלר ז"ל לחפש אחר הס"ת ההוא, בחפזו לקח הס"ת ונתנו על יד תלמידו משה סופר והעמידו באמצע החדר ופקידי הממשלה חפשו בחפש מחופש בכל זוית ובכל פנה, ולא הרגישו בנושא הספר – כי עשאו רבו לרואה ואינו נראה. וכאשר סיפר פעם זקני ז"ל [החת"ם סופר] הדבר, אמר שאין להפליא על רבו בגוף העניין אבל מסוכן הדבר לעשותה.

פעם אחת הלך עם רבו לעיר וייען [וינה] בעניין נחוץ, גם כן איזו מסירה, ובבואם מקיר העיר חוצה תרדמה נפלה על מנהל הסוסים, ובתוך ערך שתי שעות באו לוייען ונראה בעליל כי קפצה להם הארץ. ובהקיצם את מנהל הסוסים, וירא כי כבר באו למטרת חפץ נסיעתם, ולא ידע מה זאת, איך מיהרו לבוא שמה.​

[חוט המשולש החדש]​

 

[גרינפלד]

מסופר, כי הבעש"ט אמר פעם: “יהודי פולין — יאמינו בה׳ עד ביאת המשיח, יהודי גרמניה — לא אוכל לעזור להם עד שיגיע המשיח, ואילו אני באתי עבור יהודי רוסיה — הפוסחים על שני הסעיפים“. הביטוי הזה, שלקוח מדברי אליהו הנביא, מלמד כי הבעל שם טוב היה כאליהו – מבשרה של גאולת משיח. אך רבי נתן אדלר, שהוא ותלמידיו פעלו בגרמניה, היה מבשר הגאולה ליהודי גרמניה דווקא, כעין בעל שם טוב ליהודים אלה. הדברי חיים מצאנז העיד בשם רבי נפתלי מרופשיץ משמו של רבי אלימלך מליז'נסק, שמלבד נשמת הבעש"ט לא ירדה נשמה קדושה כשלו בדורות האחרונים.​

 

[גרינפלד]

מסופר, כי הבעש"ט אמר פעם: “יהודי פולין — יאמינו בה׳ עד ביאת המשיח, יהודי גרמניה — לא אוכל לעזור להם עד שיגיע המשיח, ואילו אני באתי עבור יהודי רוסיה — הפוסחים על שני הסעיפים“. הביטוי הזה, שלקוח מדברי אליהו הנביא, מלמד כי הבעל שם טוב היה כאליהו – מבשרה של גאולת משיח. אך רבי נתן אדלר, שהוא ותלמידיו פעלו בגרמניה, היה מבשר הגאולה ליהודי גרמניה דווקא, כעין בעל שם טוב ליהודים אלה. הדברי חיים מצאנז העיד בשם רבי נפתלי מרופשיץ משמו של רבי אלימלך מליז'נסק, שמלבד נשמת הבעש"ט לא ירדה נשמה קדושה כשלו בדורות האחרונים.​

לחץ כדי לכווץ...

אמר פעם החת"ם סופר לתלמידיו: "לערוך קפיצת הדרך עם שמות – אין זו גדולה". והוסיף כי "למורי החסיד שבכהונה, היתה קפיצת הדרך בלי פעולה כלל!"​

 

[קלמן]

מפי השמועה מספרים שהביקור היה בפרשת בא של שנת תקל"ז, מהרי"ט אלגזי יצא לפרנקפורט בשליחותו של רבינו הרש"ש – רבי שלום שרעבי כדי לאסוף כסף למען חכמי ועניי ירושלים, ואכן הוא התקבל שם בכבוד רב על ידי רבה של העיר הגאון הקדוש רבי נתן אדלר.

לחץ כדי לכווץ...

לאחרונה קראתי את הסיפור בספר בן ימינו (מובא שם פרטים נוספים ומעניינים על קורות הביקור של מהרי"ט אלגאזי בפרנקפורט) אשמח לדעת אכן מה המקור הראשון לזה?