אפשר לעלות אך ורק בכוח המחשבה? (2 צופים)

[החושב]

החושב יצר פוסט חדש
אפשר לעלות אך ורק בכוח המחשבה?

מכירים את הסיפור על ה'אויבער חכם' שרצה לעלות במעלית בכוח המחשבה בלבד?

אם לא, הנה הוא לפניכם בקיצור אומר:

היו היה יהודי, שהגיע למגדל בעיר מנהטן לפגישה עם גביר אחד – שמשרדו היה בקומה ה17.

היהודי הזה, עדיין לא הכיר במהות המעלית ובצורת הפעלתו.

ולכן, כשאמרו לו שבשביל לעלות ולהגיע לקומה ה17, לא נדרש ממנו כי אם ללחוץ על הלחצן שכתוב – 17, אמר לעצמו:

"הרי לא ייתכן שבלחיצה אחת, עולים כל כך הרבה קומות. וא"כ, וודאי יש כאן גם כוח מחשבה – היוצרת מציאות. לכן, לא אלחץ, אלא אשאר 'רוחני', ואנסה...

לחץ כדי לכווץ...

קרא את הפוסט המלא בבלוג כאן...

 

[פרוש]

שמעתי בשם מורי {הבעש"ט}: "כל אשר תמצא ידך לעשות, בכוחך עשה" (קהלת ט' י') – ר"ל, כי המחשבה נק' חכמה - כח מה,

לחץ כדי לכווץ...

נקודת חכמה?

 

[החושב]

נקודת חכמה?

לחץ כדי לכווץ...

נקראת

 

[דעה את ה']

הערה:
ישנם מצוות מעשיות, וישנם חובות הלבבות. ובפשטות אין לחפש באותן המצוות (כאהבת ה', יראתו ודביקות בו) דווקא משהו מעשי.

כמובן שלכל הרגשה אמיתית תהיה תוצאות מעשיות. ויש גם "אחרי הפעולות הלבבות נמשכות" (ס' החינוך מצווה ט"ז כמדו'). אבל אין העיקר בזה המעשה.

לאבילות יש דינים מעשיים מובהקים. אבל מסופקני להגדירה כמצווה מעשית.

יש לציין שפשוט לענ"ד שלא להגדיר את האבילות על החורבן כאבילות בפני עצמו, אלא כצורה לעורר רצון וציפיה לגאולה. ובענין זה יש לי אריכות, אלא שאכ"מ.

 

[נפקא מינא]

לאבילות יש דינים מעשיים מובהקים. אבל מסופקני להגדירה כמצווה מעשית.

לחץ כדי לכווץ...

ייתכן וזה תלוי בטעם האבלות אם זה כבוד למת או כמו שכותב הרמב"ם?

מהמכלול:
האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר[9]. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"[10]. וכמו שכתב הרמב"ם[11] ”אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו”.

מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם ”כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל”[12].

 

[החושב]

הערה:
ישנם מצוות מעשיות, וישנם חובות הלבבות. ובפשטות אין לחפש באותן המצוות (כאהבת ה', יראתו ודביקות בו) דווקא משהו מעשי.

כמובן שלכל הרגשה אמיתית תהיה תוצאות מעשיות. ויש גם "אחרי הפעולות הלבבות נמשכות" (ס' החינוך מצווה ט"ז כמדו'). אבל אין העיקר בזה המעשה.

לאבילות יש דינים מעשיים מובהקים. אבל מסופקני להגדירה כמצווה מעשית.

יש לציין שפשוט לענ"ד שלא להגדיר את האבילות על החורבן כאבילות בפני עצמו, אלא כצורה לעורר רצון וציפיה לגאולה. ובענין זה יש לי אריכות, אלא שאכ"מ.

לחץ כדי לכווץ...

לא הגדרתי את האבלות כמצווה מעשית.

רק שמתי את הנקודה על כך, שאם כבר ממילא עושים את אותן דברים הכתובים בשולחן ערוך לעשות בגלל האבלות.

שיצרפו גם את המחשבה לכך.

 

[דעה את ה']

ייתכן וזה תלוי בטעם האבלות אם זה כבוד למת או כמו שכותב הרמב"ם?

מהמכלול:
האבלות נועדה לתת כבוד למת שנפטר[9]. מסיבה זו אין מתאבלים על רשע ופורק עול. כמו כן האבלות נועדה למתאבלים לפשפש במעשיהם כמו שנאמר "והחי יתן אל לבו"[10]. וכמו שכתב הרמב"ם[11] ”אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. כל שלשה ימים הראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על צוארו... כל זה להכין עצמו ויחזור ויעור משנתו”.

מקובל גם, כי המטרה של תקופת האבלות היא לתת כלים לאדם להתגבר על הטראומה הקשה שבמפגש האישי עם המוות ובאיבוד אדם קרוב, ולא לגרור אותה עמו כל חייו כתחושת שכול תמידית שתקשה על תפקודו התקין. בדרך כלל, כאשר פוגשים בסיטואציות קשות נוצרות תגובות של הכחשה והדחקה, ואילו האבלות מטבעה לא מאפשרת הדחקה וחזרה לשגרה, אלא מחצינה את הכאב שבלב. היא דוחפת את האדם לעבד את האבל במשותף עם אחרים ולהיעזר בתמיכת בני הקהילה והמשפחה שמגיעים לניחום אבלים. השיחה על המת, על מעלותיו והזיכרונות שהותיר וגם על נושאים אחרים, נותנת הקלת מה. כמו כן, הוצאת הכאב מהלב היא תענוג למתאבל כלשון הרמב"ם ”כי לאבלים נחת בבכייתם ועוררות אבלם עד כלות כוחותיהם הגופניים, מלסבול אותו המאורע הנפשיי, כמו שיש לבעלי השמחה נחת במיני השחוק. ולפיכך חננתה התורה (לשבויה היפת תואר) ואיפשרה לה זאת עד שתלאה מן הבכי והאבל”[12].

לחץ כדי לכווץ...

אכן לזאת היתה כוונתי.

לענ"ד אינו דומה כלל אבילות על מת שיש בה בעצם גם צורך נפשי וגם כבוד למת וכנ"ל בדבריך המאירים (והגמ' דנה האם ההספד משום יקרא דחיי או דשכבי ואכמ"ל).

לאבילות על ביהמ"ק וגלות השכינה. אע"פ שלכאורה נשתוו בשמותם ובכמה הלכות (והגדירו דינו כאבילות ישנה וכו' כמבואר בפוסקים). דלענ"ד נראה טפי דמטרתה לעורר הרגש האובדן, גם לאחר שנים רבות שמדרך הטבע ההרגשה היתה נחלשת מאוד. והיינו מצד שיש מטרה בעצם האבילות.

כמובן שגם לגבי מת י"ל עד"ז, אבל כמדומני ששם יותר פשוט לא כן וקשה להאריך עוד.