עשן שחור עוד עולה מן העזרה, מן ההיכל ומקודש הקודשים. הוא צובע את שמי ירושלים בחורבן ובאובדן.
והקב"ה עצמו רואה את ביתו, ובוכה: "אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם!".
בין השערים הולך זקן. דמות של הוד: "בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש...
תחילת זמן אלול. ובכל בית שני עכשיו - מזוודה שנארזת, ודלת שנסגרת.
יש שם דברים שרואים: חולצות מקופלות, עוגיות שנאפו במיוחד. ויש דברים שרואים רק אם מסתכלים טוב - ציור מקופל בין הגרביים, גמרא שנפתחת באמצע הלילה כי אי אפשר להירדם, דמעה שנופלת רק אחרי שהטלפון מתנתק.
כתבתי על הרגע הזה - זה של כל אחד...