עשן שחור עוד עולה מן העזרה, מן ההיכל ומקודש הקודשים. הוא צובע את שמי ירושלים בחורבן ובאובדן.
והקב"ה עצמו רואה את ביתו, ובוכה: "אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם!".
בין השערים הולך זקן. דמות של הוד: "בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת?"
אברהם אבינו. אבי האומה.
הוא לא מרפה: "רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך?" הקב"ה משיב: "בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה".
אברהם מבקש עדים. באה התורה להעיד, והוא פונה אליה: "בתי... זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותם וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם?" והתורה: "עמדה לצד אחד ולא העידה בהן".
באות עשרים ושתים האותיות, האל"ף, הבי"ת והגימ"ל בראשן, ואברהם משתיק גם אותן. "וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל".
ואברהם פונה אל הקב"ה בתחנונים: "רבונו של עולם! למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלושים ושבע שנים אמרת לי: העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?"
יצחק אבינו בא מיד אחריו: "רבונו של עולם! כשאמר לי אבא: 'אלוקים יראה לו השה לעולה בני', לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?"
ויעקב אבינו פותח את פיו: "רבונו של עולם! לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם; ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים? ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?"
שלושה אבות. שלוש פעמים אותה שאלה. ושלוש פעמים אותו שקט.
אבל משה רבינו, רועה ישראל, לא מחכה. הוא פונה לירמיה הנביא: "לך לפני, שאלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם". ירמיה עונה: "אי אפשר לילך בדרך, מפני ההרוגים".
משה לא מוכן לוותר. הוא הולך אל העם, וירמיה הולך לפניו. משה מסתכל. חלקם נהרגו. לא מעט מהם הובלו כשידיהם קשורות מאחורי הגב. חלק אחר כבול בשלשלאות ברזל. יש שהופשטו ועומדים ערומים. כמה מהם מתו בדרך, וגופותיהם נשארו לעופות השמים ולחיות הארץ. והיתר מושלכים לשמש, רעבים וצמאים.
העם רואה אותו, ותקווה חדשה נולדת בליבם: "בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו". יוצאת בת קול: "גזירה היא מלפני". ומשה אומר להם: "בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה". והוא משאיר אותם שם.
"באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום, הדא הוא דכתיב: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'".
אברהם אבינו ניסה. יצחק אבינו ניסה. יעקב אבינו ניסה. משה רבינו ניסה. והשער נשאר סגור.
ואז, מהצד, מישהי קפצה: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה". היא לא פתחה בעקדה. היא לא פתחה בצער גידול בנים. היא פתחה ברגע אחד מחייה. רגע שבו היה מותר לה לדרוש את שלה, והיא בחרה שלא.
איזה רגע? יעקב עבד בשבילה שבע שנים. וכשהגיע זמן החופה, אביה לבן החליט להכניס במקומה את לאה, אחותה הגדולה. רחל ידעה. היו ביניהם סימנים, כדי שיעקב יוכל להכיר אותה. ובשעת ההכרעה, מסרה את אותם סימנים בדיוק, לאחותה: "וגמלתי חסד עמה ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה".
ואז פנתה אליו: "ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר - לא קינאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן... מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא... בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
בשבילה. מה היה בה, שהצליח במקום שכולם נכשלו?
היא לא הייתה חייבת. ואף אחד לא היה מאשים אותה. הלב שלה אמר: "שבע שנים הוא עבד בשבילי. החתונה הזאת שלי. איך אתן אותה לאחותי?"
אז מאיפה הכוח לוותר? מהרגש. כי רחל שמעה גם לב אחר, את הלב של לאה. היא דמיינה את עצמה במקומה, נכנסה פנימה, ושמעה אותו אומר: "אחותי הקטנה תתחתן עם יעקב, ואני, הגדולה, אשאר לבד בבית. מה חטאתי? מה פשעתי?", ודמעה זלגה מעיניה של רחל.
וכשהצער של לאה הפך להיות שלה, היא לא יכלה לעמוד מנגד. הפכה את הכאב למעשה: ויתרה על החתונה שלה.
ובשער, האבות באו עם מה שנתנו לו. רחל באה עם מה שוויתרה לאחותה. ולכן דווקא לה הוא שמע, מידה כנגד מידה – כאילו אומר לה הקב"ה: גם אני כואב על בניי, כמו שבכיתי בהיכל, וגם האבות באו אליי עם הכאב הזה. אבל בניי חטאו, ומגיע להם. רק את הפכת כאב לוויתור. כמו שאת ויתרת על מה שמגיע לך, כדי שאחותך לא תתבייש, כך גם אני אוותר על מה שמגיע להם, כדי שלא יישארו בבושה.
וכך מסתיים המדרש (איכה רבה, פתיחתא כד), בפסוקים מירמיהו (לא, יד): "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה", ואחרי הבכי (שם, טו-טז): "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".
והרגש שהניע אותה לא נשאר אצלה. הוא ירושה. הוא היכולת להרגיש את הצער של אחר כאילו הוא שלנו. אבל הוא רק ההתחלה. רחל לא נשארה בכאב. היא עשתה.
פעם, רגע לפני הדלקת נרות החנוכה, מצאתי ילד בוכה ליד הבית. אבא ואמא שלו נעלמו. לא ידעתי איך קוראים לו, ולא איפה הוא גר. הוא בא איתי הביתה, ונשארתי איתו. למסיבת המשפחה הגעתי באיחור.
אז בפעם הבאה שיגיע תירוץ למה לא, ניכנס לתוך הלב של מי שמולנו, ונהפוך את הכאב למעשה. ואם צריך, גם לוויתור. ילד. חבר בכולל. עמית לעבודה. עני בפינת הרחוב.
הרגש הוא המנוע שלנו. אל נשאיר אותו כבוי, ואל נשאיר אותו עובד בסרק - כי כולנו בני רחל.
לקבלת המאמר במייל מידי שבוע שילחו מייל עם המילה "הצטרפות" לכתובת [email protected]
והקב"ה עצמו רואה את ביתו, ובוכה: "אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם!".
בין השערים הולך זקן. דמות של הוד: "בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת?"
אברהם אבינו. אבי האומה.
הוא לא מרפה: "רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך?" הקב"ה משיב: "בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה".
אברהם מבקש עדים. באה התורה להעיד, והוא פונה אליה: "בתי... זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותם וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם?" והתורה: "עמדה לצד אחד ולא העידה בהן".
באות עשרים ושתים האותיות, האל"ף, הבי"ת והגימ"ל בראשן, ואברהם משתיק גם אותן. "וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל".
ואברהם פונה אל הקב"ה בתחנונים: "רבונו של עולם! למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלושים ושבע שנים אמרת לי: העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?"
יצחק אבינו בא מיד אחריו: "רבונו של עולם! כשאמר לי אבא: 'אלוקים יראה לו השה לעולה בני', לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?"
ויעקב אבינו פותח את פיו: "רבונו של עולם! לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם; ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים? ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?"
שלושה אבות. שלוש פעמים אותה שאלה. ושלוש פעמים אותו שקט.
אבל משה רבינו, רועה ישראל, לא מחכה. הוא פונה לירמיה הנביא: "לך לפני, שאלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם". ירמיה עונה: "אי אפשר לילך בדרך, מפני ההרוגים".
משה לא מוכן לוותר. הוא הולך אל העם, וירמיה הולך לפניו. משה מסתכל. חלקם נהרגו. לא מעט מהם הובלו כשידיהם קשורות מאחורי הגב. חלק אחר כבול בשלשלאות ברזל. יש שהופשטו ועומדים ערומים. כמה מהם מתו בדרך, וגופותיהם נשארו לעופות השמים ולחיות הארץ. והיתר מושלכים לשמש, רעבים וצמאים.
העם רואה אותו, ותקווה חדשה נולדת בליבם: "בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו". יוצאת בת קול: "גזירה היא מלפני". ומשה אומר להם: "בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה, אלא המקום יחזיר אתכם במהרה". והוא משאיר אותם שם.
"באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום, הדא הוא דכתיב: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו'".
אברהם אבינו ניסה. יצחק אבינו ניסה. יעקב אבינו ניסה. משה רבינו ניסה. והשער נשאר סגור.
ואז, מהצד, מישהי קפצה: "באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה". היא לא פתחה בעקדה. היא לא פתחה בצער גידול בנים. היא פתחה ברגע אחד מחייה. רגע שבו היה מותר לה לדרוש את שלה, והיא בחרה שלא.
איזה רגע? יעקב עבד בשבילה שבע שנים. וכשהגיע זמן החופה, אביה לבן החליט להכניס במקומה את לאה, אחותה הגדולה. רחל ידעה. היו ביניהם סימנים, כדי שיעקב יוכל להכיר אותה. ובשעת ההכרעה, מסרה את אותם סימנים בדיוק, לאחותה: "וגמלתי חסד עמה ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה".
ואז פנתה אליו: "ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר - לא קינאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן... מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא... בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן".
בשבילה. מה היה בה, שהצליח במקום שכולם נכשלו?
היא לא הייתה חייבת. ואף אחד לא היה מאשים אותה. הלב שלה אמר: "שבע שנים הוא עבד בשבילי. החתונה הזאת שלי. איך אתן אותה לאחותי?"
אז מאיפה הכוח לוותר? מהרגש. כי רחל שמעה גם לב אחר, את הלב של לאה. היא דמיינה את עצמה במקומה, נכנסה פנימה, ושמעה אותו אומר: "אחותי הקטנה תתחתן עם יעקב, ואני, הגדולה, אשאר לבד בבית. מה חטאתי? מה פשעתי?", ודמעה זלגה מעיניה של רחל.
וכשהצער של לאה הפך להיות שלה, היא לא יכלה לעמוד מנגד. הפכה את הכאב למעשה: ויתרה על החתונה שלה.
ובשער, האבות באו עם מה שנתנו לו. רחל באה עם מה שוויתרה לאחותה. ולכן דווקא לה הוא שמע, מידה כנגד מידה – כאילו אומר לה הקב"ה: גם אני כואב על בניי, כמו שבכיתי בהיכל, וגם האבות באו אליי עם הכאב הזה. אבל בניי חטאו, ומגיע להם. רק את הפכת כאב לוויתור. כמו שאת ויתרת על מה שמגיע לך, כדי שאחותך לא תתבייש, כך גם אני אוותר על מה שמגיע להם, כדי שלא יישארו בבושה.
וכך מסתיים המדרש (איכה רבה, פתיחתא כד), בפסוקים מירמיהו (לא, יד): "קול ברמה נשמע... רחל מבכה על בניה", ואחרי הבכי (שם, טו-טז): "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך... ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם".
והרגש שהניע אותה לא נשאר אצלה. הוא ירושה. הוא היכולת להרגיש את הצער של אחר כאילו הוא שלנו. אבל הוא רק ההתחלה. רחל לא נשארה בכאב. היא עשתה.
פעם, רגע לפני הדלקת נרות החנוכה, מצאתי ילד בוכה ליד הבית. אבא ואמא שלו נעלמו. לא ידעתי איך קוראים לו, ולא איפה הוא גר. הוא בא איתי הביתה, ונשארתי איתו. למסיבת המשפחה הגעתי באיחור.
אז בפעם הבאה שיגיע תירוץ למה לא, ניכנס לתוך הלב של מי שמולנו, ונהפוך את הכאב למעשה. ואם צריך, גם לוויתור. ילד. חבר בכולל. עמית לעבודה. עני בפינת הרחוב.
הרגש הוא המנוע שלנו. אל נשאיר אותו כבוי, ואל נשאיר אותו עובד בסרק - כי כולנו בני רחל.
לקבלת המאמר במייל מידי שבוע שילחו מייל עם המילה "הצטרפות" לכתובת [email protected]
