המשנה אומרת השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה (שהרי שוכר פטור מאונסים) והשואל ישלם לשוכר (שהרי שואל חייב באונסים) אמר רבי יוסי כיצד עושה הלה סחורה בפרתו של חבירו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים (והיינו שהשואל ישלם לבעלים)
ובהקדם דברי רבנן ור"י צריך להקדים את מהותו...
בביאור השו"ט של דברי הגמ' והראשונים
בעצם דברי הגמ' מוטל עלינו להבין מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר והיינו איזה מוצר הגמ' הבינה בהו"א בדברי המשנה שלכן הוקשה לה שהוי דשלב"ל ואיזה מוצר הגמ' במסקנא הבינה שהמפקיד מוכר לשומר שכבר לא הוקשה לה שהוי דשלב"ל
שיטת רש"י שהנה רש"י כותב במשנה בד"ה למי וז"ל...
עיקר המבוכה בסוגיא זו היא לתפוס את הענין של בעלות על גוף לענין פרותיו שהנה הארכנו כבר לעיל שגדר הבעלות היא לא בכך שכל ההגדרה של ממון זה בכך שהוא מעמיד שימושים ואז אותו אחד שהוא זכאי בכל שימושי החפץ מוגדר כבעליו (ואז נמצא שבעלים זה אדם בעל "צרור זכויות" ותו לא)
אלא המושג בעלות זה הגדרה ומהות...
כידוע ללומדים את פרק המפקיד בעיון ישנו רשב"א בכתובות דף נ"ט שקשה מאוד עד מאוד להבינו והיה לי בו מהלך ואשמח עם הלומדים יוכלו לבקרו (יכול להיות שזה ראוי למאמר בפנ"ע אבל איני רוצה להעלותו כרגע בתור מאמר)
והיינו כך
שהרשב"א כותב בזה"ל וז"ל "ואולי נאמר בזה דלקנות לשעה כדי לקנות בו דבר אחר כגון דקל...
המשנה אומרת המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים ונגנבו או שאבדו שילם ולא רצה לישבע שהרי אמרו שומר חנם נשבע ויוצא נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם למי שהפקדון אצלו נשבע ולא רצה לשלם נמצא הגנב משלם תשלומי כפל טבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה למי משלם לבעל הפקדון...
היה לי איזה סברא על חיסרון של דבר שלא בא לעולם ורוצה אני לשאול את הציבור מה דעתם על סברא זו
שכשאומרים שהחיסרון בדשב"ל הוא בגמירות דעת אין הפשט שהוא חושש שמא המוכר יחזור בו אלא הפשט הוא שהקונה לא רואה את זה באמת כמקח שמקח זה כשמסכמים שיש פה העמדה של חפץ בעד כסף והמעשה קנין מחיל את המקח שהכא אין...