מענין שאת המקור לכך שמנין זה עשרה לומדים מהמרגלים שהיו עשרה ונקראו עדה ואיך לומדים את הענין של השראת השכינה בעשרה דווקא מעדה של אנשים שחטאו האם יש למשהו הסבר בזה.
כתב בשו"ת חת"ס (או"ח סי' רח):
"יש לתמוה כי בתורת משה רבנו עליו השלום לא מצינו כלל שיהיה רשות למלך יהודה וישראל להמית איש. גם שתהיה אימתו עליך (סנהדרין כב ע"א) היא רק מדרשא, מיתורא 'תשים עליך' - לשון 'עליך' שתהיה אימתו עליך, אבל שיהיה רשאי לענוש ולענות נפש, ומכל שכן להמית - מנא לן? ורק בני ישראל...
בפרשתן (ויקרא י"ד, ל"ו): "וצוה הכהן ופינו את הבית בטרם יבוא הכהן",
ופרש"י: שאם לא יפנהו ויבוא הכהן ויראה הנגע נזקק להסגר וכל מה שבתוכו יטמא...
וחסה התורה אלא על כלי חרס שאין להם טהרה במקווה", עכ"ל.
וצ"ב, דהא בגמ' (מנחות עו:) אמרו: "אמר רבי אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל, היכא רמיזא דכתיב...
ברצוני לברר מהו המקור והאם יש למה שמנהג בחורי הישיבות לעשות משמר בליל יום הולדת של גיל עשרים.
רבים ששאלתי אמרו שאין מקור, יש שאמרו שאין עניין כלל, ויש שאמרו שיש בזה בעיה ויש עניין לשון דווקא בלילה הזה.
וידוע מאד ד' הב"י (תכט): וא"ת והא תניא בפ' בני העיר (לב.) משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין הלכות פסח בפסח
הלכות עצרת בעצרת הלכות חג בחג וי"ל וכו'. ועי"ל דדיני פסח עכ"פ צריך להודיעם לעם קודם לפסח ל' יום
כדי שיהי' להם שהות רב להתעסק בטחינת החטים ואפיית מצה והגעלת כלים וביעור חמץ
דאילו...
ב"ב קע"ג רצתה הגמ' ללמוד את המקור לערבות לכה"ת מיהודה.
וצע"ג מה הקשר, הרי ביהודה לא היה חוב מוקדם להשיבו, ומה שייך בזה ערבות.
וצ"ל שהאחים התחייבו קודם, והנה הרי ברור שאם האחים התחייבו יהודה היה בכללם, וא"כ תמוה כיצד הלווה יכול להיות ערב ג"כ.