מיטב

מבואר בגמ' בב"ק דף ז. שהמקרה שבעל חוב גובה מעידית זה שהיתה לו עידית ומכרה וביאר רש"י שכיון שהיא השתעבדה לו לכך הוא גובה ממנה. ויש להבין סברא זו שהרי כיון שדין בעל חוב זה בבינונית א"כ מדוע יש לו זכות לתבוע עידית ואע"פ שהיה זמן שזאת היתה הקרקע היחידה של הלוה מ"מ השתא שיש ללוה קרקע בינונית הדר דינא...

ישנו נידון באחד שלווה מחבירו 100 ש"ח, ואין ללווה להחזיר אלא רק שטר של מאתיים, האם יכול המלוה לגבות שטר זה ממנו, או שמא יכול לטעון כנגדו המתן עד שיהיה לי את הסכום המדוייק. מה דעת רבני בית המדרש?