פרשת מטות

על הפסוק (לב, מב) "ויאיר בן מנשה הלך וילכוד את חוותיהם ויקרא אתהן חוות יאיר עד היום הזה" מפרש רש"י ב' פירושים: (א) חוותיהם הם כפרים. (ב) שלא היו לו בנים וקרא אתהן חוות יאיר לזיכרון במקום בניו. ובב' פירושים אלו קשה: (א) מדוע אינו מפרש ש"בנותיה" הם ערים (כמפרשים אחרים), מהו ההכרח שהם כפרים? (ב)...

וברש"י נתבאר שבאו גם משבט לוי, וא"כ לכאו' צ"ב לאן הלכו 1,000 איש?

ה"חזקוני" פל"א פכ"א, כלומר מה שאמר לכם משה (פסוק י"ט) כל הורג נפש וגו', הן המצוות האמורות בפרשת פרה אדומה. וכן ה"ספורנו" שם, מה שאמר לכם משה שתתחטאו שלישי ושביעי, הוא דין חוקת התורה של פרה אדומה לטהר מטומאת מת.

וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה'. פירש רש"י: 'ראשי המטות - חלק כבוד לנשיאים, ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל וכו'. ומה ראה לאומרה כאן, למד שהפרת נדרים ביחיד מומחה, ואם אין יחיד מומחה מפר בשלשה הדיוטות' וכו'. והוא דרך דרשת הכתובים, שלמדו מכאן אסמכתא להתרת נדר על ידי...

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאוד (לב, א) בפסוקים הבאים מתואר, כיצד נגשו בני גד ובני ראובן אל משה וביקשו לקבל את נחלתם בעבר הירדן; ומשה הוכיח אותם על כך ("האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"), ולבסוף התנה איתם תנאי, שאם יילחמו יחד עם בני ישראל בכיבוש הארץ, יוכלו לקבל את עבר הירדן. ותנאי...

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה (לא, כא) לכאורה, הלשון הנכונה היא "אנשי הצבא הבאים מן המלחמה", ולא "למלחמה" (שהרי מדובר כאן לאחר שהסתיימה המלחמה וחזרו ממנה). ומיישבים על פי דברי חובת הלבבות, בשער חמישי ("שער ייחוד המעשה"), שם מסופר כך – "ואמרו על חסיד, שפגע [=פגש] אנשים שבים ממלחמת...

ויצבאו על מדין, כאשר ציווה ה' את משה (לא, ז) מייתור המלים "כאשר ציווה ה' את משה" (שלכאורה אין צורך בהן, שהרי אנו יודעים מהפסוקים הקודמים שיצאו למלחמה לפי ציווי ה'), למדו חכמים שמלבד עצם המלחמה במדין, נאמר לבני ישראל גם ציווי נוסף, כללי יותר, הקשור לדיני מלחמה ומצור באופן כללי. ומהו ציווי זה...

וימסרו מאלפי ישראל, אלף למטה (לא, ה) מבואר ברש"י, הלשון "וימסרו" מלמדת שהלכו בעל כרחם ולא מרצונם, כי ידעו שמיתתו של משה תלויה בכך. ומוסיף רש"י, "להודיעך שבחן של רועי ישראל, כמה הם חביבים על ישראל; עד שלא שמעו במיתתו, מהו אומר, 'עוד מעט וסקלוני'; ומששמעו שמיתת משה תלוי בנקמת מדין, לא רצו ללכת...

אלף למטה, אלף למטה, לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא, ד) בני ישראל מצטווים לשלוח אלף איש מכל מטה (כלומר, אלף מכל שבט) להילחם נגד מדיין. ומוסיף רש"י, "לרבות שבט לוי", דהיינו, גם משבט לוי (שבדרך כלל אינם נלחמים) נשלחו אלף איש, ולכן מדגיש הכתוב "לכל מטות ישראל". והנה, לפי זה יוצא, שלמלחמה הלכו שלושה...

וידבר משה אל העם לאמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא… לתת נקמת ה' במדין (לא, ג) על המילים "וידבר משה אל העם לאמר", כותב רש"י, "אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר". כלומר, למרות שידע משה שלאחר מלחמת מדין תבוא מיתתו (שהרי אמר לו הקב"ה, "ואחר תיאסף אל עמיך"), בכל זאת קיים את ציווי...

איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו. הנה בנדר הלשון הוא כי ידור לה' ואילו בשבועה איתא לאסר איסר על נפשו. ויש לעיין, מה טעם שנדר הוא לה' ואילו בשבועה הוא על נפשו. וי''ל, אומר הרב מבריסק, שנדר הוא איסור על החפצא, דהיינו שהוא אוסר על עצמו את הדבר המסויים ועושה את זה ע''ע כקרבן...

בכמה מקומות, חז"ל מגנים בחריפות את מי שנודר נדרים, ואף משווים אותו לאדם ש"בונה במה" מחוץ לבית המקדש ומקריב שם באיסור; ומצד שני, משבחים חז"ל את הנדרים (למשל, במסכת אבות, ג, יג – "נדרים, סייג לפרישות". כלומר, הם הדרך הנכונה והמובילה לפרישות ראויה). ואם כן, לכאורה סתירה. וגם אלמלא סתירה זו יש...

וידבר משה אל ראשי המטות… איש כי ידור נדר לה', לא יחל דברו (ל, ב-ג) ידועה השאלה, מדוע נאמרה פרשת נדרים "אל ראשי המטות", והרי ענייני נדרים ושבועות שייכים לכל העם, ולא רק למנהיגים ראשי המטות? ונאמרו בעניין זה הסברים שונים (רש"י, רמב"ן, רש"ר הירש ועוד). אחת התשובות לכך היא תשובת החתם סופר, המובאת...