ויצא איך מסר דניאל את נפשו על תפילת ערבית למ"ד שהיא רשות (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
הקשו בתשובת הגאונים (גאוני מזרח ומערב סי' קמ"א, ובספר המנהיג דין תפלת הערב בשם הגאונים), למ"ד בברכות (כז:) שתפילת ערבית רשות, א"כ איך דניאל מסר את נפשו על תפילה זו, כמו שנאמר בספר דניאל (ו יא) לאחר שגזר המלך שלא להתפלל, שדניאל המשיך בכל זאת להתפלל "וזמנין תלתה ביומא הוא ברך על ברכוהי ומצלא ומודא קדם אלהה כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנה". הרי מפורש שהמשיך להתפלל ג' פעמים ביום, גם תפילת ערבית.

ותירצו שם דכיון שהיתה זו שעת השמד, מבואר בסנהדרין עד. שבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואמרינן שם דאפילו לשנויי ערקתא דמסאנא, דהיינו לשנות ממה שנהגו ישראל ללבוש, ג"כ צריך למסור את הנפש, הרי דאף על מנהג צריך למסור נפשו, ולכן היה צריך למסור את הנפש גם על תפילת ערבית.

אמנם תשובה זו אינה מספקת אלא לשיטת רש"י בסנהדרין שם, שפירש ערקתא דמסאנא "שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים, אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם". אבל בב"י יו"ד סי' קנ"ז פי' בדעת הרמב"ם דערקתא דמסאנא היינו ל"ת של ובחוקותיהם לא תלכו, ולפי"ז לא מצינו שעל מנהג מוסרים את הנפש, וא"כ הדק"ל.

ויש ליישב לפי שיטת התוס' ברכות כו. ד"ה טעה, שגם למ"ד תפילת ערבית רשות היינו רק שמותר לבטלה מפני מצוה עוברת, אבל בחנם אסור לבטלה, וא"כ הוי חיוב גמור מדרבנן.

ובאלשיך (דניאל שם) כתב ליישב, דכיון שדניאל נהג להתפלל תפילת ערבית, כבר קבעה עליו חובה, וכמו שכתב הרא"ש ברכות פ"ד סי' ב' בשם רב האי גאון, שאף למ"ד תפילת ערבית רשות, מ"מ אם שויא עליה חובה בשאר לילות נקבע עליו הדבר בחובה. ולפי"ז ביאר את לשון הכתוב "כל קבל די הוא עבד מן קדמת דנא", היינו שכיון שכבר נהג מקודם להתפלל את כל ג' התפילות, לכן נקבע עליו הדבר בחובה ומסר את נפשו על זה.​

 

[גרינפלד]

ותירצו שם דכיון שהיתה זו שעת השמד, מבואר בסנהדרין עד. שבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואמרינן שם דאפילו לשנויי ערקתא דמסאנא, דהיינו לשנות ממה שנהגו ישראל ללבוש, ג"כ צריך למסור את הנפש, הרי דאף על מנהג צריך למסור נפשו, ולכן היה צריך למסור את הנפש גם על תפילת ערבית.​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
והנה בחידושי הר"ן שבת מט. כתב שאף בשעת השמד אין חיוב למסור את הנפש על ביטול מצוה בשב ואל תעשה, ומ"מ רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר, שכל מצוה שמסרו ישראל נפשן עליה בשעת השמד מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה, ואמרו בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב, "וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה שהיא מצות עשה מדרבנן", עכ"ל. אמנם הקושיא היא דבתפילת ערבית אף מצות עשה דרבנן ליכא, אלא רק מנהג, וא"כ לכאורה גם אינו רשאי למסור נפשו, ועל זה התירוץ דבשעת השמד מוסרים נפש גם על מנהג של איסור, וממילא על מנהג של מצוה מותר למסור נפש.​