שלח אימתי היתה פרשת המקושש? (1 צופה)

[התורה]

מתי היתה השבת הראשונה לאחר שהצטוו ישראל על שמירת שבת?​

בפרשתנו אנו לומדים על המקושש שחילל את השבת (במדבר טו, לב). הכתוב אינו מציין אימתי אירע מאורע זה, אלא שרש"י כותב: 'בגנותן של ישראל דבר הכתוב, שלא שמרו אלא שבת ראשונה, ובשניה בא זה וחללה'. ועדיין רב הנסתר על הנגלה, אימתי היתה אותה 'שבת ראשונה' ששמרו ישראל, ואימתי היתה ה'שבת השניה' שהמקושש חילל אותה.​

ביום כ"ב באייר​

נקדים את סדר הדברים: שלשה ימים לאחר קריעת ים סוף, ביום כ"ד בניסן, חנו בני ישראל במרה, שם הצטוו ישראל על השבת לראשונה (רש"י שמות טו, כה), ולאחר מכן נסעו ממרה לאילים, ומשם הגיעו למדבר סין ביום ט"ו באייר, ולמחרת ביום ט"ז באייר החל לרדת המן.

על כך כותב בעל 'באר בשדה', שבמרה התעכבו ישראל כעשרים ימים עד סמוך לט"ו באייר [ולא כמו שכתב באבן עזרא בפרשת בשלח, שהיו במרה יום אחד ובאילים עשרים ימים], והצטוו על השבת במרה רק סמוך לעזיבתם את מרה, כך שהשבת הראשונה לאחר הציווי היה ביום ט"ו באייר כשהגיעו למדבר סין, ובשבת השניה שלאחר מכן, ביום כ"ב באייר אירעה פרשת המקושש שחילל השבת [וגם שאר אנשים חיללו את אותה השבת כשיצאו ללקוט, אך הכתוב הזכיר רק גנות המקושש, שהמשיך לחלל שבת גם לאחר שהתרו בו].

ואכן כך מפורש בילקוט שמעוני בפרשתנו (רמז תשנ): 'שהיה מקושש בשנה ראשונה בכ"ב לחדש השני'.​

כ"ט באייר​

מהלך אחר כתב בגור אריה: בט"ז באייר ירד להם מן לראשונה, ובאותו השבוע, ביום שישי כ"א באייר, הצטוו על השבת כאמור (שמות טז, כב-כג) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה וגו' וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ וגו', ולמחרת בשבת הראשונה שלאחר ציווי זה, דהיינו ביום כ"ב באייר, שמרו את השבת [ואף שיצאו ללקוט, הרי לא חיללו במזיד ובהתראה, וגם לא מצאו כלום ולא חיללו למעשה (קיצור מזרחי)], ורק בשבת השניה שלאחר מכן, ביום כ"ט באייר, היתה פרשת המקושש שחילל שבת.

והטעם ששבת כ"ב באייר נחשבת לשבת ראשונה לאחר הציווי, אף שכבר הצטוו במרה על השבת. כותב הגור אריה, שבמרה הצטוו על השבת בכלליות, בלי פרטיה ודקדוקיה. ויש שכתבו ששם לא הצטוו עדיין לשמור שבת, רק הודיעם שעתיד לצוות להם השבת (שפתי חכמים).​

י"ד בסיון​

מהלך שלישי כותב בספר הזכרון, שהשבת הראשונה ששמרו, הכוונה ליום השבת שבו קיבלו את התורה והצטוו על שמירת שבת, דהיינו יום ו' בסיון, ובשבת שלאחר מכן, ביום י"ד בסיון, התרחשה פרשת המקושש.​

לאחר המרגלים​

כל המהלכים הנזכרים עד כאן נקטו בפשיטות שפרשת המקושש היתה בשנה הראשונה לצאתם ממצרים, בחודש אייר או סיון, אולם התוספות במסכת בבא בתרא (קיט, ב) כתבו שמעשה המקושש היה בשנה השנית, בחודש מנחם אב, מיד אחר מעשה המרגלים, כי אמרו במדרש שהמקושש התכוון לשם שמים שיידעו שחייבים במצוות גם אחרי שנגזר עליהם להיות במדבר.​

בשניה – שנה שניה​

בעל 'משכיל לדוד' כותב דבר חידוש, שגם דעת רש"י היא כדעת התוספות, שפרשת המקושש היתה לאחר חטא המרגלים, ומה שכתב רש"י 'שלא שמרו אלא שבת ראשונה' – הכוונה ששמרו את כל השבתות בשנה הראשונה, ובשניה - פירוש, בשנה השניה לצאתם ממצרים, באחת השבתות בשנה השניה, בא זה וחללה. וכתב עוד, שאולי טעות סופר הוא ברש"י ובספרי, וצריך לומר: שלא שמרו אלא שבת בראשונה, דהיינו שנה ראשונה.​

יחד עם המגדף​

הוכחה למהלך זה, כותב ב'נחלת יעקב', ממה שתמהו המפרשים, איך כתב כאן רש"י שפרשת המקושש היתה בשבת שניה שאחר ציווי שמירת שבת, והרי בפרשת אמור כתב רש"י (ויקרא כד, יב) שפרשת המקושש היתה באותו פרק של פרשת המגדף, והרי פרשת המגדף היתה בשנה השנית, לאחר הקמת המשכן וחניית הדגלים, כמו שכתב שם רש"י (פסוק י) שהמגדף לגלג על לחם הפנים, או שביקש ליטע אהלו במחנה דן, ובשנה הראשונה טרם הקמת המשכן עדיין לא היה לחם הפנים ולא דגלים. אלא מוכח שגם דעת רש"י שפרשת המקושש היתה בשנה השנית.​

לחם בעתיד​

אולם שאר מפרשים שנקטו בדעת רש"י שהמקושש היה בשנה הראשונה, כתבו כמה תירוצים ליישב הסתירה מפרשת אמור: יש שכתבו לתרץ, שהמגדף לגלג על לחם הפנים טרם הקמת המשכן, כי כבר אז הצטוו על העתיד לערוך לחם הפנים. ועל סדר הדגלים צריך לומר, שגם טרם הקמת המשכן היו מעצמם חונים כל שבט לבדו כפי שהצטוו מיעקב אבינו (ריב"א, רא"ם).​

שנה במאסר!​

ואילו כמה מפרשים (גור אריה, לבוש, נחלת יעקב) כתבו חידוש פלא, שהמקושש אכן היה בשנה הראשונה, אבל הוא נשאר במאסר שנה שלימה, כי לא רצו להמיתו כל זמן שהיו בהר סיני, ורק כעבור שנה, בתקופת המגדף [שהוא היה לאחר הקמת המשכן], הרגו את שניהם יחד.

תורה שבכתב​