ראש השנה אימת הדין סיבה לזכיה בדין או להיפך? (1 צופה)

[הפקדתי ש.]

ר' ישראל סלנטר כתב שאימת הדין היא סיבה לתשובה וממילא זוכה בדין. כך כתב באיגרות אור ישראל מכתב ז (מובא בשפ"ח) בזה"ל "ולכל הפחות לשבור רוחו בשברון לבב אשר הוא היסוד הראשי להיות מגן על הסכנה גדולה מרחפת כמאמר חז"ל ר"ה טז: כל שנה שרשה בתחילתה - שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפילה- רש"י. שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר -תוס'. ועוד כתב שם "בתחילה ישבור לבבו מאימת דין הגופני כי נורא הוא וחייו וחיי בני ביתו וצרכיו תלוי בזה, ומזה יבוא לתקן דרכיו והיה להועיל ליום הכיפורים.

גם על ר' אליהו לופיאן מסופר שפעם בעת שנשא שיחה מוסרית בישיבת פוניבז' לגבי חשיבות אימת הדין סיפר: בהיותי ברוסיה היה מעשה בשני אנשים שעמדו בדין על אותה עבירה בבית המשפט, האחד ישב מפוחד ודואג בשעת הדין, ולבסוף זיכוהו. חברו ישב וסירק שערותיו וכדו' בשעת הדין שליו ובוטח ודנוהו מיד לתלייה. לכך סיים ואמר צריך לפחות לפחד לפני יום הדין, הפחד כשלעצמו יכול לגרום לאדם שיזכה בדין

אמנם יש הבדל מהותי בנושא אימת הדין בימים הנוראים בין בעלי המוסר למאורי החסידות. ובשונה מבעלי המוסר שהגדילו והרבו לתאר את חרדת הדין. להכניס עומק פחד הדין בתוככי מעמקי הנפש. אבל בספרי החסידות, אף שמרחיביםבעניני אימת הדין. אבל לא מצינו שירחיבו בעבודה להגדיל את אימת הדין עליו. וזה ברור לכל בר בי רב שבעלי המוסר אכן הרחיבו ביסוד הדברים.

אבל יש שרצו להוציא בטעות ממה שכתב בספר עבודת ישראל להמגיד מקוז'ניץ, שחלוקים הם גם בשאלה האם 'אימת הדין' זו עצה לזכות בדין, או שמא אדרבה אימת הדין מונעת אותו מלזכות בדין. כי בניגוד לבעלי המוסר הנ"ל שככל שיהיה בקרבו אימת הדין, כך יותר יזכה בדין, אבל בספרי החסידות מצינו שאימת הדין רומזת לקטרוג למעלה, ואילו הזכיה בדין היא על ידי שמסיחים את הדעת מפחד הדין, וע"י בטחון בקב"ה ותשובה זוכים בדין ונחתמים לאלתר לחיים. וזה לשונו:
וכבר ידוע דברי אדונינו מו"ר הגאון מוהד"ב זצ"ל כי הכתיבה לחיים בספר, פירושו החקיקה במחשבתו של אדם. כי הרשע בזוכרו את עוונותיו ונפחד ונרעד ואין לבו ברשותו לשוב אל ה', הרי זה נכתב לאלתר למיתה, סימן לדבר המחשבות המבלבלות אותו ומפיגין את לבו באימת מות. מה שאין כן הצדיקים, הגם שהם זוחלים ורועדים מאימת ה' יתברך הם בוטחים בישועתו וחסדו ומתחזקים לשוב אל ה' והם נכתבים לאלתר לחיים וחקוק במחשבתם הכתיבה לטובה, והגם שבאים לו איזה הרהורים המזכירים לו עוונותיו אשר הם רומזים אל הקטרוג למעלה, מכל מקום הם מסיחים דעתם אל גודל התשובה ועזיבת החטא מהיום והלאה ובקבלת עול מלכות שמים ולבטוח בחסדו הגדול, ומכוונים שם ע"ב המורה על חסד הבורא יתברך שמו, עכ"ל:

אבל לענ"ד זה לא מדויק כלל. כי גם המגיד מקוז'ניץ כותב שאימת הדין שרויה על הצדיקים ואין בזה משום חסרון או קטרוג, וכל ההבדל בין צדיק לרשע וכמו שכותב שם, הוא במה שמחשבות הרשע "מבלבלות אותו ומפיגין את לבו באימת מות" -מה שנקרא משתקות אותו- בשונה מכך אצל הצדיק האימה והחרדה היא זרז בשבילו 'להתחזק ולשוב אל ה'.
הבטחון הוא לא הסיבה לעצם הזכיה בדין אלא כעין סימן שאצל הצדיקים היראים הקב"ה לא מפיג ליבם וזאת בשונה מהרשעים. וכמו שהסברנו שכל ענין הבטחון אצל הצדיקים בא לומר שעם זאת שהם יראים אבל אינם משתתקים, לא כך אצל הרשעים שהיראה משתקת ומפיגה ליבם. אבל בטח לא שהבטחון לכשעצמו הוא הסיבה.
ובאמת חס חלילה להבין כך בדבריו שאלו דברים מוטעים ועקומים לפרש כך את הדברים. ונוגדים לא רק את ההגיון הישר והפשוט אלא נוגדים גם את הגמ' רש"י ותוס' שהוזכרו לעיל. ר"ה טז: כל שנה שרשה בתחילתה - שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפילה- רש"י. שמתוך שישראלים רשים לבם נשבר -תוס'.

 

[הפקדתי ש.]

אמנם בספר דברי שלום (קאיידינאו) כתב וז"ל: וזהו ששמעתי על קדוש ה' רבינו ברוך אור עולם נכד הבעש"ט, שהיה אומר שהוא מתיירא משבועות יותר מראש השנה, כי בראש השנה העיקר מהמשפט והדין על הגשמיות, אבל שבועות אמרו רז"ל (ר"ה טז.) ועצרת על פירות האילן, ופירש בזוה"ק (ח"א רכו:) על נשמות ישראל ע"כ. ואכתוב כאן עוד ציטוט- "המון מצדיקי החסידות מצטטים אימרה ידועה מאד מהרבי ר' ברוך ממעזבוז זי"ע נכד הבעש"ט שאמר, ר"ה א בילקע ארויף א בילקע אראפ, אבער שבועות.... תרגום: בר"ה אדם נידון על לחמניה אחת יותר או פחות, אבל בשבועות נידונים על הרוחניות.

וזה אכן תפיסה אחרת מכל מה שהורגלנו לחשוב, ומ"מ יתכן שמכאן באה התפיסה של חלק מגדולי החסידות וצ"ב.