מאמר תורני איסור השחתת עץ מאכל והמסתעף

בס"ד

'ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים'
(פרשת תרומה, שמות פרק כו פסוק טו)
למה עצי שטים, למד הקדוש ברוך הוא דרך ארץ לדורות,
שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות,
אומר לו, ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו,
כשאמר לעשות משכן, אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות,
אתם על אחת כמה וכמה.
מדרש רבה (שם פרשה לה סימן ב, וכ"ה במדרש תנחומא פרשת ויקהל סימן ט)

א.
האיסור והסכנה בהשחתת עץ מאכל​

האיסור להשחית עצי מאכל
א. בתוה"ק בפרשת שופטים הוזהרנו שלא להשחית עצי מאכל, כפי שנאמר שם (דברים פרק כ פסוק יט): 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'.

האיסור אף ללא מצור
ב. אף על פי שהפסוק מדבר רק בעת מצור, כבר כתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ו הלכה ח) שהאיסור הוא גם שלא בעת מצור, וז"ל: אין קוצצין אילני מאכל שחוץ למדינה ואין מונעין מהם אמת המים כדי שייבשו, שנאמר לא תשחית את עצה, וכל הקוצץ לוקה, ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה.
ומקור דבריו מדברי הגמרא מסכת בבא קמא (דף צא ע"ב) ומסכת בבא בתרא (דף כו ע"א), עיי"ש.

אינו רואה סימן ברכה לעולם
ג. בגמרא מסכת פסחים (דף נ ע"ב) איתא שקוצצי אילנות טובות אינו רואה סימן ברכה לעולם, מאי טעמא, דתהו ביה אינשי. ומפרש רש"י: וקוצצי אילנות טובות - למוכרן לעצים, הכל תמיהים ומלעיזין עליהם, ומתוך כך עין שולטת בהן, וצעקת בני אדם.

המאורות לוקין בגללם
ד. כמו כן איתא במסכת סוכה (דף כט ע"א) שבעוון קוצצי אילנות טובים המאורות לוקין. וברש"י (שם ד"ה ועל קוצצי) מפרש הטעם, שמשחיתין הן, ונראין כבועטין בהקב"ה ובברכתו שמשפיע טובו.

סכנה גדולה
ה. בנוסף לאיסור שיש בקציצת עצי מאכל, יש בכך גם סכנה גדולה, כפי שאמר רבי חנינא (מסכת בבא קמא דף צא ע"ב, בבא בתרא דף כו ע"א): לא שכיב שיבחת ברי, אלא דקץ תאינתא בלא זמנה.

ב.
קציצת ענפים מהאילן​

מחלוקת אמוראים אם השתמשו בעצי מאכל למערכה
ז. במשנה במסכת תמיד (דף כט ע"א) שנינו: כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית, אבל באלו היו רגילים במרביות של תאנה, של אגוז, ושל עץ שמן.

ובגמרא (שם ע"ב) נחלקו רב פפא ורב אחא בר יעקב מה הטעם שעצי גפן וזית אינם כשרים למערכה. רב פפא אמר משום דקטרי, רב אחא בר יעקב אמר משום ישוב דארץ ישראל. ומפרש רש"י: רב פפא אמר משום דקטירי - כלומר יש בהן קשרים, ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן, דרך קשר להיותו כל שעה לח ואינו שורף יפה ומעלה עשן ואין זה כבודו של מקום להעלות עצים שאין שורפים יפה למזבח, וכו'. רב אחא בר יעקב אמר משום ישוב ארץ ישראל - שאם ישרפו הזיתים והגפנים לא ימצאו יין לשתות ושמן לסוך ותחרב ארץ ישראל.

ח. בהמשך הגמרא (שם) הקשו לרב אחא בר יעקב שהטעם הוא משום ישוב ארץ ישראל, וכי תאנה לית בה משום ישוב דארץ ישראל, ומתרצים שהמשנה מיירי בתאנה דלא עבידא פירא.

ומבואר שלרב פפא שהטעם הוא משום קטירי, ואינו סובר הטעם של ישוב ארץ ישראל, אפשר לפרש המשנה גם בתאנה שעושה פירות, ואף הם כשרים לעצי המערכה. וכן כתב רש"י שם (ד"ה רב אחא) שלרב פפא שלית ליה ישוב ארץ ישראל, בכל תאנות שבעולם, לא שנא עבדא פירי לא שנא לא עבדא, מביאין.

מדוע אין איסור להשתמש בעצי מאכל למערכה
ט. בספר באר שבע (מסכת תמיד שם) מקשה שאף לרב פפא שאינו סובר הטעם של ישוב ארץ ישראל, מכל מקום יהיה אסור להביא למערכה עצים שעושים פירות, משום איסור בל תשחית, כפי שנאמר בפרשת שופטים (דברים פרק כ פסוק יט) 'כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה, לא תשחית את עצה וגו''. {עיין שם שמציין לדברי הגמרא מסכת בבא קמא דף צא ע"ב, שם מתבאר שהאיסור הוא אף שלא בעת מצור}.

משנה למלך: אין איסור השחתה בקציצת ענפים
י. המשנה למלך הלכות איסורי מזבח (פרק ז הלכה ג) דוחה את קושיית הבאר שבע, וז"ל: לא הבנתי קושיא זאת, דמאי דאסור משום בל תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו, אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכי רמיזא איסור זה, והכא לא היו כורתים כי אם הענפים, ברם שרשוהי בארעא שבוקו.

ומקושיית הבאר שבע הנ"ל נראה שחולק על המשנה למלך וסובר שאף בקציצת ענפים יש איסור, וכן דעת מהר"י באסאן (שו"ת, סוף סימן קא).

הראיה מתוספות שיש איסור אף בענפים
יא. רבים מן האחרונים (שו"ת חסד לאברהם חלק ב יו"ד סימן לה, שו"ת דובב מישרים חלק ב סימן מב, ועוד) מוכיחים מדברי תוספות במסכת ברכות (דף לו ע"ב ד"ה אין) שסוברים שיש איסור בל תשחית אף בקציצת ענפים, כי תוספות שם מקשים שאין צריך לימוד מיוחד לאסור קציצת אילנות בשביעית, שהרי אף בשאר השנים שאינם שביעית אסור לקצוץ אילנות משום איסור 'לא תשחית את עצה'. ואם איסור לא תשחית הוא רק בעקירת כל האילן ולא בקציצת ענפים, אם כן אין מקום לקושייתם, שהרי צריך פסוק מיוחד לאסור בשביעית אף קציצת ענפים.

אם יש פעולת השחתה בקציצת ענפים
יב. בשו"ת בית יצחק (יורה דעה חלק א סימן קמב) דוחה אף הוא את דברי המשנה למלך שאין איסור לא תשחית בקציצת ענפים, וכותב: גוף סברת המשנה למלך צריך עיון, דמה לי קוצץ כולו מה לי קוצץ ענף הנושא פירות הוא ג"כ משחית.
אמנם בשו"ת הר צבי (או"ח חלק ב סימן קא) מעיר על דבריו, שאדרבה מצד הסברא יש לומר דקציצת ענפים לא הוי השחתה כלל, דהיניקה מתפשטת לשאר הענפים ואין כאן השחתה לגמרי.

אם יש איסור 'חצי שיעור'
יג. בשו"ת בית יצחק (שם) כותב סברא נוספת לאסור קציצת ענפים, והוא, שגם אם נאמר שכוונת הפסוק לאסור רק עקירת אילן שלם, מכל מקום, הרי חצי שיעור אסור מן התורה {עיין בגמרא מסכת יומא דף עד ע"א}, וידוע שנחלקו הפוסקים אם איסור חצי שיעור נאמר רק באיסורי אכילה או אף בשאר איסורים, ולשיטת הסוברים שהאיסור הוא גם בשאר איסורים, יהיה אסור לקצוץ ענפים משום חצי שיעור. {וכעין זה כתב גם בשו"ת דובב מישרים שם}

אמנם, בשו"ת הר צבי (שם) דוחה סברא זו על פי דבריו שהובאו לעיל, שבקציצת ענפים אין השחתה כלל, שהיניקה מתפשטת לשאר הענפים ואין כאן השחתה לגמרי. ואם כן אין כאן אפילו חצי שיעור של איסור, כי כל האיסור של חצי שיעור הוא רק באופן שהאדם עשה את מעשה האיסור, אלא שהתורה חייבה במלקות רק משיעור מסויים, ואם עשה האיסור בפחות מהשיעור שאסרה התורה, הוא גם עבר על האיסור אלא שאינו לוקה, אכן, בנידון דידן, שקצץ ענף מן האילן, לא עשה שום מעשה איסור, כי האיסור הוא 'להשחית', והוא לא השחית כלל, וכנ"ל.

איסור דרבנן
יד. בשו"ת חסד לאברהם (יו"ד חלק ב סימן לה) כותב שאף לשיטת הסוברים שאין איסור דאורייתא בקציצת ענפים, אבל איסור דרבנן יש גם בקציצת ענפים בלבד. וכן כותב בשו"ת חיים שאל (חלק א סימנים כב וכג) שאף המשנה למלך מודה שאיסור דרבנן בקציצת ענפים ללא שום צורך.

רמז לאיסור קציצת ענפים מן התורה
טו. בספר צרור המור בפרשת שופטים מדייק מלשון הפסוק שיש איסור אף בקציצת ענפים בלבד. כי נראה ככפל לשון, הן 'לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל', והן 'ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור'. וכותב על כך הצרור המור: ואולי הזהיר בכאן שני דברים. האחד שאין רשות לאדם לנדוח עליו גרזן לכרות עליו וענפיו, כי בזה משחית הפרי ואפילו בזה יש השחתה, וזהו לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן אפילו בלא כריתה, והטעם לפי שמהפרי שנמצא בענפים אתה אוכל, וזהו כי ממנו תאכל, והשני שאין ראוי להכרית האילן ולעוקרו מכל וכל, וזהו ואותו לא תכרות, והטעם לזה כי האדם עץ השדה, וכמו שהאדם יש לו נפש מרגשת, כן האילן יש לו נפש צומחת מרגשת, וכבר אמרו רז"ל כי האילן כשכורתים אותו נשמע קולו מסוף העולם ועד סופו, וא"כ אחר שהזהרתיך שלא תשחית את עצה, שהם העצים הקטנים והענפים שבאילן לנדוח עליו גרזן, אחר ששם הפרי הראוי לאכילה, כל שכן שאותו לא תכרות מכל וכל, אחר שהאדם עץ השדה, וכמו שהאדם עושה פירות כן האילן עושה פירות, ויש לו נפש צומחת ומרגשת, אבל לא כמו האדם, כי האדם יש לו בחינה להשמר מן המזיקים ולבוא מפניך במצור, אבל העץ אינו כן שאין לו דעת לבוא מפניך במצור, ואחר שזה כן אין ראוי לך להשחיתו ולא להכריתו.

ברכת האילנות על ענפים שנקצצו שלא כדין
טז. בשו"ת מאור החיים (חלק א' סימן מד) מחדש שלדעת הסוברים שיש איסור בקציצת ענפים, אין לברך ברכת האילנות על ענפים כאלו, כיון שבקציצתם נעשתה עבירה והרי זה דומה למה שאמרו חז"ל במסכת בבא קמא (דף צד ע"א): תניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שגזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ועל זה נאמר (תהלים י') 'בוצע ברך נאץ ה''.

ג.
עקירת אילנות לצורך מצוה​

באר שבע: לצורך מצוה גדולה מותר
יז. בשו"ת באר שבע (שם) מיישב את קושייתו שהובאה לעיל איך לקחו מרביות של תאנה לעצי המערכה, הלוא אסור להשחית עץ מאכל. ומתרץ: ושמא יש לומר דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר.

צורך מצוה אינו פחות ממעולה בדמים
יח. וכן כתב בספר פנים יפות (פרשת שופטים שם) שלצורך מצוה אין איסורא כלל, ומוכיח כן מהדין הנזכר שבררו עצי תאנה למערכה.
וכותב שכן נראה גם מסברא, כי בגמרא מסכת בבא קמא (דף צא ע"ב) איתא שאם היה מעולה בדמים מותר לקצוץ האילן. כלומר, שאם קורות האילן שוות לבנין יותר משבח פירותיו של האילן, מותר לקצוץ אותו, כי לא אסרה תורה לקצוץ אילן מאכל אלא דרך השחתה, אבל כאשר יש לו תועלת בקציצת האילן, מותר לקוצצו. ואם כן ודאי שלצורך מצוה מותר לקצוץ אף עצי מאכל.

לצורך מצוה התירו
יט. וכן מצינו בספרי הפוסקים שהתירו לקצוץ עץ מאכל לצורך דבר מצוה. עיין שו"ת שאילת יעבץ (חלק א סימן עו) שהתיר לקצוץ אילן לצורך הרחבת בית הכנסת. וכן בשו"ת דברי חיים (יו"ד חלק ב סימן נז) שכתב כן לצורך בניית מקוה. וכן התיר בשו"ת דובב מישרים (חלק א סימן קלד) לקצוץ אילן לצורך בניית סוכה.

במשכן לא השתמשו בעצי מאכל
כ. בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן כג) מעיר מדברי המדרש בפרשתנו הניצבים בתחילת הסימן, שהקב"ה צוה לבנות את המשכן מעצי שטים, כדי ללמד דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומר לו, ומה מלך מלכי המלכים שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן, אמר לא תביא אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם על אחת כמה וכמה. הרי שאפילו לצורך מצוה של בניית המשכן לא השתמשו בעצי מאכל.

אף לצורך מצוה אין להשתמש בעצי מאכל כשאפשר בעצי סרק
כא. ועיין שו"ת מהרש"ם (מפתחות לחלק א יו"ד סימן כא) שצריך לומר שכיון שהיה אפשר להשתמש בעצי שיטים לבניית המשכן, לא הותרו להשתמש בעצי מאכל, אבל כשאי אפשר באופן אחר, מותר להשתמש אף בעצי מאכל לצורך מצוה.

המשכיל יחוש לא להשחית עץ מאכל אף לצורך מצוה
כב. הרה"ק בעל בני יששכר זי"ע בספרו אגרא דפרקא (אות רפב) לומד כן מדברי המדרש בפרשתנו הניצבים בתחילת הסימן, שהקב"ה ציוה לבנות את המשכן מעצי שיטים, כדי ללמד דרך ארץ לדורות, שאם יבקש אדם לבנות ביתו מאילן עושה פירות, אומרים לו ומה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהכל שלו, כשאמר לעשות משכן אמר לא תביאו אלא מאילן שאינו עושה פירות, אתם על אחת כמה וכמה.

וכותב על כל באגרא דפרקא (שם): וצריך להתבונן וכי דרך ארץ בלבד הוא, והלא נצטוינו על זה באזהרה מן התורה מצוה שלימה 'לא תשחית את עצה'. וצריך לומר דהנה על פי הדין אם לעצים דמיו יקרים יותר ממה ששוה לפירות מותר לקוץ, ואף על פי כן נשמע לזה זהירות יתירה מכאן, דהנה אין לך דבר יקר מן המשכן, ואף על פי כן לא צוה הקדוש ברוך הוא ליקח רק מאילן שאינו עושה פירות, על כן המשכיל יחוש לזה.

קציצת עצי מאכל לצורך קישוט בית הכנסת
כג. בספר מקדש ישראל (שבועות סימן סז) כותב שאף שיש פוסקים המתירים לקוץ אילן לצורך מצוה, אמנם זה דוקא לצורך מצוה גמורה, אבל אין לקוץ אילן בשביל קיום מנהג בעלמא כקישוט בית הכנסת בחג השבועות וכדומה.

ד.
חמירא סכנתא
- אם יש סכנה בעקירת אילנות המותרים ע"פ הלכה -​

יעב"ץ: אף בקציצת אילן בהיתר יש חשש סכנה
כד. בשו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א סימן עו) כותב שגם באופנים בהם מותר על פי דין לקצוץ האילן, מכל מקום צריך להמנע מזה בגלל חשש סכנה. אחת מראיותיו הוא מדברי רבי חנינא הנזכרים במסכת בבא קמא שהעיד על בנו שיבחת שלא נפטר מן העולם אלא בגלל שקצץ אילן כשעדיין היתה טעונה בפירותיה. ואם רבי חנינא לא מצא שום עוון אצל בנו מעבר למעשהו זה, ודאי היה ירא ושלם שלא קצץ את האילן באיסור, ואעפ"כ נפטר מן העולם, הרי שאף באופנים בהם אין מניעה מצד האיסור שבו, עדיין יש בקציצת אילן משום סכנה.

בנין ציון: כשקוצץ בהיתר אין חשש סכנה
כה. אכן בשו"ת בנין ציון (סימן סא) חולק עליו ודוחה ראיותיו של היעב"ץ, וכותב שבאופנים בהם אין משום איסור השחתה אין גם מניעה מחשש סכנה.

צוואת רבי יהודה החסיד - כשאסור על פי דין או כשמותר
כו. בצוואת רבי יהודה החסיד (סימן מה, ובדפוסים אחרים הוא בסימן נג) כתב: אילן העושה פירות אין לקצץ אותו.

וכתב על כך בשו"ת חיים שאל (חלק א סימן כג): ויש לצדד בזה דכונתו דהגם דמותר מן הדין לא יקוץ, כמו שרוב הצוואות הם דברים המותרים לפום דינא.

וכ"כ גם הגה"ק ממונקאטש זי"ע בשו"ת מנחת אלעזר (חלק ג סימן יג) שלא מסתבר לומר שרבי יהודה החסיד בא להזהיר בצוואתו על איסור לאו המפורש בתורה, אלא ודאי דברי רבי יהודה החסיד מיירי באילנות שאין בהם איסור קציצה, ואעפ"כ הזהיר לקוצצם משום חשש סכנה, והוא כדברי היעב"ץ הנזכרים. וכן כתב מהרש"ם בהגהותיו על ספר חסידים שם, ומקור חסד שם אות סב}.

טעם ע"פ סוד לחשש סכנה אף כשמותר על פי דין
כז. בטעם הדבר שגם אילנות שאין בהם איסור השחתה יש להמנע מקציצתן מחשש סכנה, כתב הגה"ק מבוטשאטש זי"ע בספרו מילי דחסידותא על ספר חסידים: לפי מה שכתב בשם האר"י ז"ל שיש אילנות המגולגלים באילנות ובזרעים שעל ידי זה אין להרביע יחד אילנות וזרעים, שיש בכל אחד מהם מגולגלים עד זמן שנקצב עליהם מן השמים שיתעכבו שם לקבל עונשם, ואם מערבם יחד יגרום להמגולגלים שלא יושלם תיקונם, כי זה מגולגל בבחינה זו וזה בבחינה זו. ע"כ.

לצורך מצוה אין לחשוש לכך
כח. אכן הוא מוסיף שם שאף על פי כן אין לחשוש לקצוץ אילנות לצורך מצוה, וזה לשונו: ולקצוץ אילן לצורך המקום לדבר מצוה לבנין בית הכנסת וכדומה, בודאי אין שום חשש גם לטעם האר"י ז"ל, כי הרי בודאי גם המגולגלים שנמצאים שם יש להם נייחא בהרחבת והתפשטות הקדושה במקומם ובהרבות כבוד שמים, בבחינת שאמרו חז"ל על הפסוק (בראשית פרק כג פסוק יז) 'ויקם השדה והמערה וכל אשר בו לאברהם למקנה' - שהיתה תקומה להשדה וכל אשר בו (רש"י שם בשם מדרש אגדה), לרבות גם הדברים שהיו צריכים תיקון, כמו שכתב האר"י ז"ל כנ"ל, כיון שהגיעו ליד צדיק נתעלו ונתתקנו.

גדולי ישראל שחששו להורות בדין זה
כט. מאידך מצינו לגדולי ישראל שחששו להורות בדין זה. כך כותב הגה"ק בעל דרכי תשובה זי"ע (שו"ת צבי תפארת סימן ו') שאינו רוצה להזדקק ולפסוק בשאלות אלו, 'כי כך מקובלנא מבית אבא מארי הגאון הקדוש – בעל שם שלמה - זצללה"ה שגם על המורה להתיר לקצוץ יש חשש סכנה רחמנא לצלן', וכותב עוד ש'אם אירע עובדא בפה קהילתנו בגברא דלא קפיד אסכנה ורצה רק להגיד לו מעיקר הדין, שלח אל הבד"ץ דייני דמתא והוא לא רצה להזדקק לזה'. [וכ"כ גם נכדו המנחת אלעזר בתשובה הנזכרת, ובדרכי חיים ושלום אות תתסה].

והגה"ק בעל ייטב לב זי"ע בשו"ת אבני צדק (יורה דעה סימן מה) נושא ונותן בצדדי ההיתר והאיסור, אמנם בסוף דבריו הוא מסיים בזה הלשון: 'וכל זה להלכה אבל למעשה אי לדידי ציית טוב מזה ומזה שאינו נודד כל עיקר אילן כלל לא מניה ולא מקצתו, ושומר נפשו ירחק מזה'.

מה שהאדם עושה לעץ הוא גורם גם לעצמו
ל. עיין שם שמפרש את הפסוק בפרשת שופטים (כ יט): 'ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה', רצונו לומר, 'מה שאתה עושה לעץ השדה אתה עושה לאדם חלילה'. שהאדם הכורת את העץ נכנס לסכנת חיים כמו שעשה הוא עצמו לעץ.

הרה"ק מבעלזא זי"ע: אני מתיירא משורה קטנה בצוואת רבי יהודה החסיד
לא. בספר משנת יוסף (מסכת שביעית חלק ב עמוד סז) מביא תשובה מהרה"ק מפאפא זי"ע בו הוא מעיד מה שענה לו הרה"ק מבעלזא זי"ע בענין זה, וז"ל: ואיך הצדיקים היו מקפידים על צוואת רבי יהודה החסיד אמרתי אספרה מה שבדידי הוי עובדא, כשהיתה דירתי בק"ק פאפא כאשר נתרבו תלמידי הישיבה, והיה בית המדרש צר מהכיל, והסכימו הקהל להרחיבו, אבל היה שם בחצר אילן של פירות שלא היו נאכלין משום תולעים, והיו רוצים לקצץ מקצתו כדי שיוכלו להרחיב הבית המדרש, והיו כמה צדדים להקל על פי הלכה, דקיימא לן במעולה בדמים לקוצצו שרי, ועוד לצורך תלמוד תורה דרבים בית המדרש מקום תורה, ועוד שלא היו רוצין לקצוץ כל האילן רק חלק ממנו.

ושאלתי פה קדשו של מרן הה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע, שהיה מתעכב אז בעיר פעסט, והשיב לי בזה"ל: פעם אחת היו רוצין בק"ק בעלז להרחיב ביתו של אאמ"ו זי"ע, ועל ידי זה הוצרכו לקרקע שרבים הולכין עליו, ואין הכונה בזה לקרקע דרשות הרבים רחוב העיר, אלא לקרקע השייך להבית. ואמר אאמ"ו זי"ע, הנה למדתי בחושן משפט כל השייך להלכה זו, וביררתי לעצמי דאין בזה חשש על פי ההלכה, אבל יש שורה קטנה בצוואת רבי יהודה החסיד שלא ליקח דרך הרבים, מזה אני מתיירא. וכך היתה תשובתו אלי על השאלה בענין קציצת האילן, דאף דעפ"י ההלכה אין חשש, אבל מצד דברי רבי יהודה החסיד אינו יכול להסכים להיתרא. עכ"ל

ה.
עקירת אילן ע"י גוי

האחרונים ז"ל דנים אם מותר לעקור עץ מאכל ע"י גוי שאינו מחוייב במצוות,
ויש לדון בזה בשני אופנים:
א. באופן שלישראל יש איסור בדבר, אם מותר לומר לגוי שיקצוץ עבורו.
ב. באופן שאין איסור ויש רק חשש סכנה, אם ע"י גוי עדיין יש לחוש לסכנה או לא.​

כשלישראל יש איסור לקצוץ בעצמו אסור לשלוח גוי שיקצוץ עבורו
לב. באופן הראשון - שאם הישראל יעקור האילן הוא יעבור על הלאו ד'לא תשחית את עצה' – נשאו ונתנו האחרונים ז"ל בארוכה לאסור מכמה טעמים, והנה כל אחד מהטעמים הוא נידון רחב בפני עצמו, ואין כאן המקום להאריך בזה, ונציין רק את הטעמים, מבלי להיכנס למה שיש לדון בהם, ואלו הם הטעמים לאסור: א. אמירה לעכו"ם. ב. איסור לגרום לאיסור שייעשה. ג. שליחות – כי יש שליחות לגוי לחומרא, כמבואר בגמרא מסכת בבא מציעא (דף ע"א ע"ב). ד. יד פועל כיד בעל הבית.

אם יש לחשוש לסכנה כאשר גוי קוצץ בשליחותו
לג. באופן השני, דהיינו שגם לישראל אין איסור לקצוץ האילן, אלא שחושש מפני הסכנה, אם יש לחשוש לסכנה גם כאשר גוי יעשה זאת בשליחותו, מצינו בזה מחלוקת אחרונים:
בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא תליתאי חלק ב סימן ח) כותב שע"י גוי אין חשש סכנה למשלח, מאידך בשו"ת אמרי נועם (חלק ב סימן ג) כתב שגם באופן כזה שהגוי קוצץ האילן עבור הישראל יש לחשוש לסכנה לבעל האילן.

אם מועיל מכירת האילן לגוי
לד. לאור זאת כותבים רבים מן האחרונים שכדי להוציא את עצמו מידי חששות וספיקות הרי שהדבר הנכון והראוי הוא למכור האילן לגוי בקנין ראוי ומועיל, ולאחר מכן הגוי יעקור את האילן לעצמו, כך כתב בשו"ת בית שלמה (יו"ד סימן קצא), ובשו"ת אמרי נועם שם, וכך כתבו עוד רבים מן האחרונים.

לצורך מצוה ואינו עוקר את כל האילן ניתן להסתמך על המכירה לגוי
לה. והנה גם על עצה זו יש מערערים, שנראה כהערמה, כי כל המכירה היא רק לצורך קציצת האילן, (שו"ת בית יצחק שם, שו"ת ערוגת הבושם יורה דעה סימן קיט), מכל מקום כתבו האחרונים (שו"ת באר משה חלק ה סימנים קלג – קלז, שו"ת הר צבי חלק ב סימן קא) שלצורך מצוה יש לצרף הדיעות שלצורך מצוה אין איסור כלל, ואת דעת הסוברים שהאיסור הוא רק בעקירת כל האילן כולו ולא בקציצת ענפים מהאילן, ולכן באופן כזה ניתן למכור האילן לגוי בקנין גמור כדת וכדין והוא יעקור האילן לעצמו.

ו.
קציצת אילני סרק
​

אף הקוצץ אילני סרק אינו רואה סימן ברכה
לו. בפסקי תוספות מסכת פסחים (ריש פרק מקום שנהגו סימן קלב) כתבו שאף הקוצץ אילן סרק שאין איסור בדבר, מכל מקום אינו רואה סימן ברכה לעולם.


אילני סרק שבא"י עתידין לטעון פירות
לז. בטעם הדבר מביא בשו"ת קנין תורה (חלק א סימן לט) בשם זקינו בעל הפתחא זוטא זצ"ל, על פי דברי הגמרא סוף מסכת כתובות (דף קיב ע"ב) שעתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות. ואם כן הקוצץ אילן סרק יש בו צד של השחתת פירות שהיו עתידין לבוא.

אם יש לחשוש לכך גם בחוץ לארץ
לח. וכתב בספר אמרי דוד (סימן קסב) שלפי טעם זה החשש הוא רק בארץ ישראל, אבל בחוץ לארץ אין לחשוש מעקירת אילני סרק.

אכן, הרי אמרו חז"ל {עיין ילקוט שמעוני – ישעיה סימן תקג} שעתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות, ואם כן אף אילנות הסרק שבחוץ לארץ יטענו פירות.

גם אילני סרק מביאים טובה לאדם
לט. ויש לציין שישנם טעמים נוספים מדוע הקוצץ אילנות סרק אינו רואה סימן ברכה, עיין שו"ת תורת חיים להגרי"ח זוננפלד זצ"ל (סימן עט סוד"ה ונחזי) שהטעם שאינו רואה סימן ברכה בכך, זהו משום שגם באילנות סרק יש טובה לבני אדם, כגון שנהנים מהם לצל, או שהאילנות מנקים את האויר, וכשקוצצם שלא לצורך של עכשיו והיו יכולים עדיין ליהנות בהם, מלעיזים עליו, ואינו רואה סימן ברכה. ע"כ. וכמובן שטעם זה שייך גם בחוץ לארץ.

 

[הכהן הגדול]

קציצת אילני סרק

הדברים יפים מאוד אבל אם אתה רוצה להוסיף עוד,
יש הרבה מה להוסיף כמו למשל:
"בל תשחית – בהפקר"
במשנה במדות פ"א מ"ב איתא דאיש הר הבית היה מחזר על כל משמר ורשות היה לו לשרוף את כסותו וכן איתא ברמב"ם סוף הל' בית הבחירה ובש"ס ספ"א דתמיד, וכתב הרא"ש דאין פה משום בל תשחית דהפקר בי"ד הפקר[1], מוכח מד' הרא"ש דאין בל תשחית בהפקר דאם היה עובר בב"ת מה לי אם בי"ד הפקירו, וזה צ"ב דהרי בפשיטות מל' הפסוק משמע שכל עץ מאכל הוי בל תשחית ולאו דווקא שיש בעלות א"כ מנין לומר שבהפקר לא יהיה בל תשחית, וכן ע"פ סברא פשוטה הרי החינוך כתב שמשורשי המצווה היא להדבק בטוב ולהמנע מלהשחית כל דבר, כלומר שזה ענין שלא להשחית את נפש האדם העדינה במידי דהשחתה סתם לכן אין חילוק בין הפקר ללא הפקר א"כ מנין לרא"ש דין זה, וכן בל תשחית של בגדים רבנן כעין דאורייתא תקון כמ"ש בחינוך, ואעפ"כ ברא"ש כתב שאין משום ב"ת, אמנם ברמב"ם שהבאנו לעיל לא חילק בין בגדים ששיכים למישהו לבגדים של הפקר ונראה מד' שגם בהפקר איכא בל תשחית,

בשו"ת דבר אברהם ח"א סי' טז' בהגה"ה כתב על דברי הרא"ש שנ' ט"ס והוי משום לא תגזול ואח"כ מצא בספר טל חיים למו"ק טז. שהרא"ש בא להק' מצד בל תשחית ומוכיח זה דס"ל להרא"ש דבל תשחית הוי דאורייתא בכל מילי אפי' שלא באילנות שלא כדעת הרמב"ם דרק קוצץ אילן לוקה אבל משחית שאר מילי אינו לוקה כמ"ש, דאל"ה לק"מ קו' הרא"ש דהם אמרו והם אמרו, ומסיים שמוכרחים לומר שט"ס ברא"ש, אמנם מביא חכם אחד שתמה עליו דהרי הפקר בי"ד לומדים מפסוק "יחרם כל רכושו" וכשם שיש להם כח להפקיר כך יש כח להחרים שיהא מותר להשחית את הדבר, וכ"מ להדיא ברמב"ם פכ"ד מסהנדרין ה"ו וז"ל יש לדיין וכו' עיי"ש, ורוצה הדב"א לחלק בין שבי"ד מפקירים דבר לבין שבי"ד עוקרים איסור וכאן הוי עקירת איסור והרא"ש מדבר על "בל תשחית" ור"ל שאין מצד הפקר בי"ד וזה לא יכול להיות שבי"ד יעקרו איסור מצד הפקר עי"ש. וע"ע שו"ת יהודה יעלה (למהר"י אסאד ח"א יו"ד סי' קסד' מה שהאריך), ובנוב"י תנינא חיו"ד ס"י שדן לגבי צידת בע"ח דהוי מן ההפקר אם יש בזה משום ב"ת ומוכיח מתוס' ב"מ לב: שצער בע"ח שווה לאיסור ב"ת וזה נגד הרמב"ם שסבר שצעב"ח מה"ת וכל השחתת דבר שאינו אילנות הוא רק מדרבנן עיי"ש,

בשו"ת שואל ומשיב (רביעאה ח"א סי' כח' ד"ה והנה הרמב"ם) בנידו"ד בד' הרא"ש הביא קו' רבו ר' אורי וואלף שתמה מה טעם יש בדבר דניהו דיכולין בי"ד להפקיר הדבר אבל מ"מ אסור משום ב"ת והתורה לא הקפידה אם מפסידין לזה או לזה רק דאסור לקלקל הבגד ואסור בבל תשחית והוא תימה רבה, ומת' וז"ל: ולפענ"ד הכוונה דכבר נודע מב שכתבו התוס' דהפקר בי"ד לא שייך רק כשראו חז"ל שיש טעם בדבר דאל"כ לא יוכלו להפקיר (עי' חו"מ סי' ב') ולפי"ז המעי' ברמב"ם פ"ו ממלכים ימצא דלא אסרה תורה רק בדרך השחתה בלבד ולפ"ז כל שבי"ד מצאו טעם בדבר שישרפו כסותו כדי שיהיה נזהר בעבודת הקודש ולא ישן א"כ שוב אינו דרך השחתה ושרי ולזה אמר דהפקר בי"ד הפקר וכל שחז"ל הפקירו ידעו מאיזה טעם הפקירו ולא שייך ב"ת דלא נתכוונו להשחית ודו"ק עכ"ד,

עוד כתב השו"מ שם סוף ד"ה והנה תלמיד, וז"ל: הקשה הנ"ל מהא דאמרו בחולין דף ז: מפקרנא להו מפשת היזיקא קטילנא להו איכא בל משחית והקשה דהיה לו להפקיר ולקטול דאז לא שיך בל תשחית ולא מפשת היזיקא דהא קטל להו, ואמרתי בזה דהנה גף סברת הרא"ש נראה לפענ"ד דהנה כמו דב"ד יכולין לבטל ולקרוע שטר חוב של חבירו מטעם הפקר ב"ד אף דשייך בל תשחית והוה כאילו מאכד כיסו בידים כל דשייך הפקר ב"ד לאיזה קנס וכדומה מותרין ומה נ"מ בין קורע שטר חוב או קורע כסותו ולפ"ז זהו מה שנוגע לממונו או כסותו אבל להשחית בעלי חיים שהקפידה תורה על הנפש הבהמות ואם אדם חטא בהמה מה חטאה ואם כן שייך בל תשחית, וכבר מצינו להרמב"ם פ"ט ממלכים ה"ו שגם נפש בהמה ספק נפשות להקל וע"ש בכ"מ, אם כן בכה"ג שייך בל תשחית אף דשייך הפקר ב"ד, ולכך לא מצי לקטול אף שיפקיר, ובזה מיושב מה שהעיר הנ"ל על דברת הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד אי שייך בדבר הפקר משום בל תשחית עיי"ש, ולא ראה דברי תוספות הרא"ש וגם מדברי הש"ס חולין קשה ולפמ"ש אתי שפיר דבעלי חיים שייך גם בהפקר משום בל תשחית כנלפענ"ד עכ"ל,

ובשו"ת בית דוד (ס"י) כתב דע"כ נאמר דעד כאן לא אמרינן דבהפקר לא שייך בל תשחית רק בהפקר שמצאו אבל בהפקר שהפקיר הוא שוב שייך בל תשחית דאל"כ נמצא כל אחד עובר לאו דבל תשחית בהיתר ונמצא עוקר דבר תורה וכו' עי"ש,[2] [3]

---

[1] עי' פהמ"ש תפא"י מ"ש ואכמ"ל.
[2] ראה עוד יוסף דעת יו"ד סי' שמ' סעי' לז', שו"ת בית דוד סי' כא', כלי חמדה פרשת שופטים, שו"ת מנחת יחיאל ח"ב סי' קסב' אות ו' שכתב דהפקר כביוכל אוסרים על כל העולם בהנאה ואחרי שאוסרים כבר אין ב"ת עי"ש, שו"ת קריה הנאמנה ח"ב סי' מה' אות ג', שו"ת בן פורת סוף ס"ו, בשו"ת משנה הלכות חלק יב סימן תלג', מעשי למלך הל' כלי המקדש פ"ז ה"ד אות ט'. שו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קב),
[3] בספר חשוקי חמד הסתפק האם יועיל להפקיר את האוכל כדי לא לעבור על בל תשחית שאלה. מי שיש לו לחם טוב, אך ילדיו אינם רוצים לאכלו, או בעל אולם הזורק את האוכל, האם יועיל שיפקיר את האוכל, ואז לא יעבור על בל תשחית, או שגם המשחית דבר הפקר, עובר על בל תשחית?

תשובה. בשו"ת יהודה יעלה (ח"א סימן קסד) נשאל בשאלה זו, וכתב שהיא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש, שהנה תנן במדות (פ"א מ"ב) איש הר הבית היה מחזר על כל משמר ומשמר, ואבוקות דולקין לפניו, וכל משמר שאינו עומד אומר לו איש הר הבית שלום עליך, ניכר שהוא ישן חובטו במקלו, ורשות היה לו לשרוף את כסותו. וכתב הרא"ש ואין כאן משום בל תשחית, משום דהפקר ב"ד הפקר. הרי שבהפקר אין בל תשחית. אך כתב שמדקדוק לשון הרמב"ם (פ"ו מהלכות מלכים ה"י) משמע שאף בהפקר יש בל תשחית, שכתב המשבר כלים וקורע בגדים, ולא נקט כליו בגדיו או בגד חבירו, משמע בהדיא דעתו דאף בשל הפקר שאין לו בעלים כלל יש בל תשחית. בשו"ת נודע ביהודה (תנינא יו"ד סימן י) כתב שגם בדבר הפקר, יש בו משום בל תשחית. וכן כתב בשו"ע הרב (חו"מ הלכות שמירת הגוף והנפש סעיף יד) אם הזהירה תורה בעל תשחית על של גוים שנלחמים עמהם, ק"ו לשל ישראל או אפילו משל הפקר. ובשו"ת הר צבי (או"ח ח"ב סימן קב) כתב שלכאורה משמע בחולין (דף ז ע"ב) דבהפקר נמי שייך בל תשחית, דאיתא התם שרבי פנחס בן יאיר לא רצה לאכול אצל רבי, בגלל שהיו לו פרידות [והן מסוכנות], אמר מלאך המות בביתו, ואני אסעוד אצלו, אמר ליה מזבנינא להו, אמר ליה 'ולפני עור לא תתן מכשול', מפקרנא להו, מפשת היזקא, עקרנא להו איכא צער בעלי חיים, קטילנא להו, איכא 'בל תשחית'. ולכאורה אם אין בל תשחית בהפקר, יפקירם ויהרגם, אלא ע"כ שגם בהפקר יש בל תשחית. ולא קשה ממה שכתב הרא"ש שלכן מותר לשרוף בגדי הישן ואין בל תשחית משום הפקר בי"ד, שכוונת הרא"ש לומר שיש כאן מיגדר מילתא, כדי לעשות סייג, ובזה אין איסור בל תשחית, וזה כוונת הרא"ש הפקר בי"ד, היינו שאין בי"ד מפקירין אלא במקום שיש מיגדר מילתא, ולכן אין בזה גזילה, והוא הדין שאין בזה בל תשחית. ושמעתי בשם ספר משכנות ישראל שהגאון האדר"ת ז"ל הביא ראיה דבהפקר נמי שייך בל תשחית, דאמרינן בברכות (דף לו ע"ב) אין קוצצין אילנות בשביעית, והקשו התוס' (ד"ה אין) בלא שביעית נמי אסור משום בל תשחית. ולכאורה בשביעית האילן הוא הפקר, ואף על פי כן כתבו התוס' שאסור לקוצצו משום בל תשחית, וכתב ההר צבי, דיש לדון בראייתו, דהא האילן לאו הפקר הוא, ואולי יש לומר דכיון דעיקר הלאו הוא משום הפירות, ובלאו הפירות אין איסור בקציצת האילן, וכיון דהפירות הוי הפקר אם נאמר דבהפקר ליכא בל תשחית, הדין נותן דלא יעבור גם על קציצת האילן כיון דפקע בל תשחית מהפירות, עכ"ד ההר צבי. ואפשר עדיין לדון בראיית האדר"ת שאף שבשביעית הפירות הפקר, מ"מ הרי מיד לאחר השביעית פקע הפקרו, גם בלא זכיה, ואינו אלא מחוסר זמן, ויתכן שאף אם בהפקר לגמרי אמרינן שאין בזה איסור בל תשחית, מ"מ בהפקר שלאחר מכן יחזור להיות שלו, אסור כיון שהוא משחית עצו שיחזור אליו לאחר זמן גם בלא קנין.

 

[מאן דהו]

לא השארת אבן על אבן! מאמר מפליא בהיקף ובהתייחסות לפרטי פרטים.

 

[געגועים]

צוואת רבי יהודה החסיד

מענין לענין באותו ענין

על עוד שיחה של רבינו [ר' דוד מטאלנא] עם הרבי מסאדיגורא סיפר אדמו״ר זצ"ל: חסיד אחד של הרבי מסאדיגורא נשא לאשה בת של חסיד טאלנא. הוא היה עני ומטופל בילדים עד שכבר לא היה מקום בביתו הדל לילדיו. בביתו היה תנור עתיק והוא חשב להרסו בכדי ליצור מעט מקום נוסף. ומכיוון שבצוואת ר' יהודה החסיד כתוב שאסור להרוס תנור, חשש החסיד מן הדבר ולא ידע מה לעשות.

חותנו שנסע לטאלנא שאל את עצתו של רבינו שענה לו: עלי ועל צווארי יכול חתנך להרוס את התנור ולא יחשוש כלל. החותן רץ בשמחה לחתנו ואמר לו כי רבו הרה"ק מטאלנא נתן את הסכמתו, וכי הוא יכול להרוס את התנור ללא שום פקפוק.

אמר החסיד לחותנו: אני איני יכול לעשות קטנה או גדולה מבלי רשותו של רבי, ועל כן קם ונסע לרבו לשאלו אם יוכל להרוס התנור. כששאל את הצדיק מסאדיגורא ענה לו כי צוואת ר׳ יהודה החסיד היא חמורה ואסור לו לשבור התנור.

אמר לו החסיד כי חותנו שאל את הרבי מטאלנא והוא אמר שכן אפשר להרסו. התפלא הרבי מסאדיגורא ואמר לחסיד: הנה אני עומד לפגוש בצדיק הטאלנאי בקרוב, וא״כ אשאל אותו על כך ואחזיר לך תשובה.

כשנפגש הצדיק מסאדיגורא עם רבינו שאל אותו היתכן לעבור על צוואת ר׳ יהודה החסיד, ענה לו רבינו: לשם מה בא אלינו יהודי? האם בשביל שנאמר לו כי ישנה צוואת ר׳ יהודה החסיד? את זאת ידע בעצמו! אלא אם בא יהודי עם בעיה שכזו אלינו, צריכים אנו לקחת זאת על עצמינו, ובלבד שנעזור לאיש הישראלי, כי אחרת לשם מה נמצאים אנו בתפקידינו? והתפעל הצדיק מסאדיגורא מדברי רבינו.

כשחזר החסיד לשמוע את תשובתו של רבו אמר לו רבו: מכיוון שהרבי הגדול מטאלנא נתן לך היתר לכך, יכול אתה בלא פקפוק להרוס את התנור.

העיז החסיד ושאל: ורבינו, האם אינו יכול בעצמו לתת היתר כמו הרבי מטאלנא? ענה לו הרבי: ״ווער קען זיך מדמה זיין צו א יוד וואס דרייצאך אין הימעל מיט זיינע פאנטופאלאך?״ (מי יוכל להדמות ליהודי שמסתובב בשמים בפוזמקאותיו?), כלומר שרבינו הנו כבן בית בשמים שמתהלך שם בנוחיות בגרביו בלבד.

כשספרו את דברי הצדיק מסאדיגורא לרבינו, חייך ואמר: נו, בינתיים יוצא לנו מדבריו כי הוא יודע בדיוק מה שנעשה למעלה בשמים...[1].
​

[נצח שבנצח]

---

[1] מפי אחי אד"ש ששמע מאדמו"ר זצ"ל.

ובנותן טעם לציין מה שהוסיף לספר לי אחי הנ״ל כי בזמן שהסתופף אצל רבן של ישראל מרן הרה"ק רבי ישראל אלתר מגור זיע"א, (אחי שליט"א היה מהמקורבים ביותר של ה״בית ישראל״) ביקשו פעם לספר איזה עובדה מזקינו הוא רבינו, ואחי סיפר לו את הסיפור הזה, וה״בית ישראל״ קילס והפליג הסיפור.​