- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,455
- נקודות
- 1,280
וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת (כא, טז).
הפסוק מיניה וביה דורש ביאור, שהרי מכרו והיאך הוא נמצא בידו, וחז"ל דרשו שהכוונה שנמצא בידו קודם המכירה, שתנאי הוא בחיוב המיתה, שיהיה הנגנב נתון תחת ידיו, וכמו שכתב ברש"י 'שראוהו עדים שגנבו ומכרו, ונמצא בידו כבר קודם מכירה'. ולפי זה הקדים הכתוב את המאוחר, דהיינו שהוברר שמתחילה לפני שמכרו, היה האיש בידו.
ונראה שלפי פשוטו ש'ונמצא בידו' הכוונה לקונה את העבד [וכן כתב הרמב"ן בסוף דבריו בדרך אפשר], כלומר שהאיש הנקנה נמצא בידו וברשותו של הלוקח. אולם צריך לדעת מדוע הדגיש זאת הכתוב דווקא כאן, ולא נכתב כן בדין 'וטבחו או מכרו' (להלן פסוק לז) שחייב הגנב ארבעה וחמשה, ולא נזכר בכתוב שיהא החפץ 'נמצא בידו'. ונראה דהיינו משום שבכל גניבה בשאר חפצים, שייך בהם 'קנייני גניבה', וכאשר כתבה תורה 'מכרו' ממילא מובן מאליו שהגניבה 'נמצאת בידו' כלומר קנויה לו. אבל באדם הרי לפי האמת אין שום משמעות למכירת אדם, ואין בו 'קנייני גניבה' ואין כל אחיזה למעשיו, וכל מה ששייך בו 'מכירה', היינו אופן פעולה חיצונית שנראית כמכירה. ולכן מדגיש הכתוב שחיוב מיתה חל, רק כאשר צורת המכירה תהא באופן שהאיש הנגנב יהיה 'נמצא בידו', דהיינו ברשותו של הלוקח, ומשועבד תחת ידו. אבל אם עשה בו קניינים ואינו נמצא בפועל תחת ידו, לא עשה כלום ואינו חייב. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
הפסוק מיניה וביה דורש ביאור, שהרי מכרו והיאך הוא נמצא בידו, וחז"ל דרשו שהכוונה שנמצא בידו קודם המכירה, שתנאי הוא בחיוב המיתה, שיהיה הנגנב נתון תחת ידיו, וכמו שכתב ברש"י 'שראוהו עדים שגנבו ומכרו, ונמצא בידו כבר קודם מכירה'. ולפי זה הקדים הכתוב את המאוחר, דהיינו שהוברר שמתחילה לפני שמכרו, היה האיש בידו.
ונראה שלפי פשוטו ש'ונמצא בידו' הכוונה לקונה את העבד [וכן כתב הרמב"ן בסוף דבריו בדרך אפשר], כלומר שהאיש הנקנה נמצא בידו וברשותו של הלוקח. אולם צריך לדעת מדוע הדגיש זאת הכתוב דווקא כאן, ולא נכתב כן בדין 'וטבחו או מכרו' (להלן פסוק לז) שחייב הגנב ארבעה וחמשה, ולא נזכר בכתוב שיהא החפץ 'נמצא בידו'. ונראה דהיינו משום שבכל גניבה בשאר חפצים, שייך בהם 'קנייני גניבה', וכאשר כתבה תורה 'מכרו' ממילא מובן מאליו שהגניבה 'נמצאת בידו' כלומר קנויה לו. אבל באדם הרי לפי האמת אין שום משמעות למכירת אדם, ואין בו 'קנייני גניבה' ואין כל אחיזה למעשיו, וכל מה ששייך בו 'מכירה', היינו אופן פעולה חיצונית שנראית כמכירה. ולכן מדגיש הכתוב שחיוב מיתה חל, רק כאשר צורת המכירה תהא באופן שהאיש הנגנב יהיה 'נמצא בידו', דהיינו ברשותו של הלוקח, ומשועבד תחת ידו. אבל אם עשה בו קניינים ואינו נמצא בפועל תחת ידו, לא עשה כלום ואינו חייב. (הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)