סיפורים אסון המפולת בציון הרשב"י (1 צופה)

[אחד יחיד]

היה אסון מחריד במהלך הילולת הרשב"י, אסון המפולת בל"ג בעומר תרע"א.

באותה שנה חל ל"ג בעומר ביום שלישי, ואלפי יהודים באו למירון להשתתף בהילולא. שיירות שיירות יצאו מירושלים, מיפו ומהמושבות היהודיות, יחד עם תיירים רבים מחוץ לארץ. בהתקרב שעת ההדלקה עמדו על גג בית המדרש מאות אנשים. בית המדרש היה זרוע אור. חסידים ואנשי מעשה ואברכים עולי ימים סיימו את לימוד ה"אידרא" והתכוננו להילולא. השמש כבר הניח סחבות ובלויי בגדים באגן שעל עמוד האבן ויצק שמן עליהם, ואף הצית גפרור ומסרו לאיש שקנה את זכות ההדלקה הראשונה, אך נראתה שלהבת האש וזעקה נוראה פילחה את האויר. המעקה שעל גג בית המדרש נהרס ומאות האנשים שנשענו עליו נפלו איש על רעהו לתוך החצר.

פרטים על מאורע זה אנו למדים מעיתונות הימים ההם, כפי שמביא אותם הסופר המחונן רבי בצלאל לנדוי זצ"ל בספרו הנודע 'מסע מירון' וכפי המובא במקורות נוספים. בעתון "החרות" שהופיע בירושלים ביום ששי פורסם מברק שנשלח מצפת ביום שלישי כי במירון, בקברו של רבי שמעון בר יוחאי, "קרה אסון גדול שנפלה המעקה שאצל הדלקה. שבע נפשות מתו והרבה נפצעו. רובם הם צפתים. פרטים במכתב". אף מחיפה הגיע מברק על "אסון גדול בהילולת רשב"י במירון. נפלה מעקה. שבעה מתו ושלושים נפצעו". אולם המערכת הוסיפה "כל זמן אשר לא נקבל מכתבים ברורים, שיספרו לנו את כל פרטי האסון הנורא הזה, אי אפשר לנו כעת להרחיב הדיבור ולחפש הסיבות להמאורע האיום הזה".

בעתון, שהופיע ביום שני, שבוע לאחר האסון, צוין כי "המכתבים מצפת ומחיפה טרם הגיעו אולם נוסעים שהיו במירון בהילולת רשב"י סיפרו את פרטי המאורע הנורא", ומסרו את שמות ההרוגים: "הרב ר' דב ב"ר צבי מברדיטשוב, צפת, בן מ' שנה, הניח אלמנה ושבעה יתומים. הב' מרדכי איסר ב"ר נתן מילנר, מצפת, בן י"ג שנה. הב' בן רבי משה ליב מלודז' בן ח' שנה. הב' משה יוסף ב"ר שמחה שפר, צפת, בן י"ד שנה. ר' ישראל מטיס, צפת, בן ס"ה שנה. האשה קליריל מרמרש, צפת, בת ס' שנה. העלמה יהודית ב"ר זידיל לודמיר, צפת, בת י"ג שנה".

למחרת היום נפטרו במירון עצמה שניים מהפצועים: ר' משה ב"ר חיים דוד, בן מ"ד שנה, מלמד במושבות משמר הירדן, הניח אלמנה ויתומים. ור' ליב שפינר ממושבת ראש פנה, בן נ' שנים. ארבעה נוספים נפטרו לאחר מכן בצפת מבין הפצועים.

רק ביום שישי, כ"ד באייר, פורסמו בעיתון פרטים על המאורע, שהיה כרוך באי זהירות. הקונה את ההדלקה מהחכמים נטל את אבוקת ההדלקה והתחיל להפחיד את האנשים שעמדו מסביבו, כדי שיתרחקו ממנו, ואלה נדחקו זה אל זה, מיראתם פן ישרפו בגדיהם מניצוצות האש. דחיפת ההמון היתה כל כך גדולה מאחור עד שהמעקה שעליה נשענו האנשים, שהיתה גבוהה שבעה מטר מהחצר ושהיתה רעועה, נהרסה פתאום ואיתה גם יסודות הגג. כמאה אנשים נגררו אחרי האבנים ונתגלגלו אל החצר על ראשי ההמון שעמד שם אף הוא צפוף ודחוק", כך מדווח העיתון בלשון מליצית, כזאת שלא נפוצה היום בעיתונים…. לדברי כתב העיתון, העירו האנשים שהיו במושב הזקנים, כי צריך לחזק את בדקי המעקה ולתקן אותה, אך האחראים לא שמו לב לאזהרה זו.

בכתבה נמסר כי הבהלה היתה נוראה. כל אחד חיפש אחרי קרובו וכל אישה אחרי בעלה או בנה. כולם חשבו ודימו באותם הרגעים הנוראים כי כל הנופלים והעומדים למטה מצאו את קבריהם מתחת לעיי המפולת, שכן במהומה הרבה שפרצה בקרב הקהל דחק כל איש את רעהו. למרבה המבוכה לא נמצא רופא באותו מעמד ולא היה מי שיגיש עזרה רפואית לפצועים.

מפקד המשטרה התורכית בצפת, הקיימקאם חסין אפנדי אלאחדאב, שעמד על גג מול מקום ההדלקה, גילה תושייה. הוא קפץ מעל הגג אל תוך החצר, ופקד על החיילים לבלתי תת לאיש להיכנס אל החצר, כדי שלא ידרכו על גופות הנפצעים. חיל אחד נשלח לצפת, הרחוקה כשלוש שעות ממירון, לקרוא את הרופאים והרוקחים תושבי צפת ולהביא סמי מרפא. בינתיים נאספו גוויות המתים, שבעה במספר, לחדר מיוחד והפצועים הובלו לבית מושב הזקנים כדי לחבוש את פצעיהם. רופאי צפת ד"ר דוד, ד"ר בדרש, וכן ד"ר משיוף שבא לראות את משפחתו בצפת, ואיתם רופא העירייה קסם אפנדי, וכן הרוקחים של צפת: דוד באר, לוריא והורביץ, הגיעו למירון והחלו מיד לטפל בפצועים.

ואנחנו נמשיך לצטט את עיתוני התקופה. שימו לב ללשון המליצית היפה: "המשתדלים התלבטו כיצד להוביל את הפצועים לצפת, כי במירון אי אפשר להשיג שום דבר, לא אוכל לא מיטות ולא כלים. למזלם מצאו קרשים בבתי מושב הזקנים, ומיד החלו להכין מיטות. כשראה הקיימקאם שהנגרים לא יספיקו לעבודה החל בעצמו לעזור להם במלאכת הנגרות עד שגמרו את המיטות. הקיימקאם אף הורה לתושביה הערביים של מירון להוביל את הפצועים לצפת על חשבונו. היו ביניהם שהעיזו ודרשו עשרה פרנק, אך הקיימקאם ענה להם ברצועות על כתפם והכריח אותם לשאת את הפצועים. לכל פצוע נלווה יהודי אחד להשגיח עליו. אותו קיימקאם לא נסע ממירון עד שכל הפצועים הועברו לצפת. בית החולים החדש רוטשילד, שהיה עומד סגור מיום היווסדו, נפתח בו ביום ואליו הכניסו את החולים והפצועים וד"ר דוד ביקר אצלם בכל יום ויום.

ביום חמישי נערכה הלווית ההרוגים במירון עצמה. שבעת הרוגים הובאו אל אולם ביהכ"נ, והספידו אותם רבי נפתלי חנהל'ס ורבי יוסף קנוביץ מרבני צפת. כל העם געה בבכייה וקרע את בגדיו ויברך ברכת "דיין האמת" ואחר הובאו המתים למקום מנוחתם בכפר. בו ביום נתאספו כל בני צפת לבתי המדרשות לאמירת תהילים.

גם בטבריה פרצה הבהלה בבוקר השכם עם הגיע השמועה. במהירות הברק פשטה בכל העיר וכתב העיתון מספר כי נורא היה לראות במחזה. כל העיר כמעט קמה בצעקה אחת. חבורות חבורות, אגודות אגודות, התאספו בקרן זוית או בתוך השוק, ופניהם קודרים ונזעמים. הנשים מרימות קול צעקה וזוועה, כי כמעט אין בית אשר אין לה קרוב במירון. רבים פתחו בצעקה והתדפקו על דלתות בית הטלגרף לשאול על בניהם וקרוביהם, אך פקיד הדואר, המתון והישר, מאן לשמוע בקולם, באמרו כי לא תספיק התשובה לבוא עד שיבואו אורחים משם ויוודע הדבר בפרטות.

האסון זיעזע את היישוב, ובכל הערים והמושבות נאספו תרומות לטובת האלמנות והיתומים. תושבי ירושלים התגייסו לעזרתם של תושבי צפת, ובכרוז מיוחד שפורסם בירושלים נדרשה עזרה מיידית "להחיש ישע
מהיר להאלמנות והיתומים של אותם שכבר שבקו חיים לכל חי, ולאותם הפצועים, לאותם בעלי המומים שנשבר עתה מטה לחמם ועולמם חשך בעדם". במשך שלושה שבועות נאסף כאלף פראנק, סכום הגון לפי יכולתה הדלה של ירושלים בימים ההם. גם יהודי בוכארה הושיטו יד עזרה לאחיהם האומללים ושלחו סכומי כסף הגונים למטרה זו, ובייחוד גילה פעילות רבי יונתן בנימין הלוי הורבין בא כח פקאו"מ (פקידי ואמרכלי אמשטרדם) שהיה במירון בעת האסון, הוא התנדב לכל ההוצאות הנצרכות לטפל בחולים וכן למבשלת מיוחדת עבורם. כן השאיר עבור שתי אלמנות ויתומים אחדים שמונה פרנק לכל אחר בשבוע.

רבני צפת החליטו בשנה ההיא לדאוג ולבטל את מנהג ההדלקה במירון ולפחות לאסור על הנשים לבקר שמה בל"ג בעומר, שכן הביקור הזה קבל בשנים האחרונות צורה לא מתאימה כלל לרוח התנא השוכב במקום הזה "זה נעשה מקום אוסף לאנשים ריקים ופוחזים, בחורים ובתולות יחדיו". אחד מרבני טבריה כתב מכתב לעיתון "החירות" ובו ציין כי "החובה מוטלת על כל ראשינו וגדולינו לשים לב אל התוצאות של כל מאורע או מקרה, וללמוד מהן". לדעתו, יש מקום לדיון אם להמשיך להבא את מנהג ההדלקה במירון או לבטלו כליל, מאידך הושמעה דעה ש"אסור לבטל מנהג קדום כזה, שנתחבב כל כך על בני עמנו ושמאות ואלפים יהודים באים מכל קצווי ארץ ליום החגיגה הזאת".

הדים למאורע היו גם בגולה, ובעיתון "המודיע" שיצא לאור בפולטובה, צויין כי "מעולם לא אירע אסון במירון, אם כי אלפים השתתפו בחגיגות מירון, ומעולם לא נתמעך אדם שם. מספרים שפעם אחת נפל אחד מן הגג ונזדעזע מוחו והכניסוהו לבית מדרשו של רשב"י ולן שם כל הלילה ובבוקר עמד על רגליו בריא אולם", והוא יודע גם הסיבה לאסון הנוכחי….

"והנה בשנים האחרונות שבאו להקולוניות אנשי רוסיא ועושים כל תועבה בפרהסיא, התחילו לבוא ג"כ למירון ויהיו לשמצה בעיני יראי ה'. ובשנה הזאת באו בחורים ובתולות יחדיו ומנגנים ומשוררים, והעיקר משוררות השירים המיוחדים להציניסטען (להציונים). ותמיד בעת ההדלקה שנעשה על הגג עומדים שם צפופים עם רב ולמטה בהחצר קהל גדול עומדים ג"כ צפופים, והגג מוקף במעקה של אבנים גדולות. תיכף לאחר ההדלקה המנהג שהיראים משוררים הפזמון "בר יוחאי", ובשנה הזאת נתאספו הבחורים והבתולות, מקושטות בחוצפה יתירה על הגג וכיון שנעשתה ההדלקה התחילו הבתולות לשיר השירים שלהן. ברגע הזה באה רוח סערה גדולה מאוד וברגע נשברה מעקת האבנים והתחילו נופלים האנשים ביחד עם האבנים על העומדים למטה ונהרגו כמה אנשים והרבה נפצעו קשה. גם הגויים הערבים אומרים שהצדיק אינו רוצה שיבואו היהודים הללו בפריקת עול לטנף את החצר שלו. בתי עם בני שי' יצאו מן החצר קודם האסון כג' מינוטין (=דקות) ת"ל על חסדו, ברוך הטוב והמטיב". הדברים האלה אינם צריכים פירוש, אוי לעיניים שכך רואות ולאזניים שכך שומעות!"…

מאורע זה נידון ע"י ר' ישעיה הורביץ מצפת בספרו "עדן ציון", המספר: "בימי נעורי היה דבר מפורסם, שרואים ניסים ונפלאות במירון, אבל לדאבונינו, בזמן האחרון בעוה"ר נהפך הדבר כי בשנת תרע"א בליל ל"ג בעומר כמבואר בס' שפתי קדושים, בשם המקובל מהר"ש מאוסטרופליא, ומוסיף לספר כי "אז נתעוררו הרבה מחסידי צאנז ובראשם הרב שלהם הגאון החסיד הרב יצחק ראבין זצ"ל, ואמרו שזה עונש מן השמים מפני התערבות האנשים והנשים בל"ג בעומר במירון, ודרשו לגזור איסור וגזרה, כמדומה לי גם חרם, על הנשים שלא יסעו בל"ג בעומר למירון, והרבה עמדו לנגדם שלא להרחיק לעשות זאת. הסוף היה כי חסידי צאנז ניצחו, ובאסיפת החכמים והזקנים שבעיר גזרו האיסור הגז' על שבע שנים. כמובן אשר אח"כ כמעט נשבת השמחה הגדולה אשר היתה רגילה להיות בל"ג בעומר במירון וגם התגלחות הנ"ל היה בזעיר אנפין, כיון שהאבות בלתי האמהות היו צריכים לטפל עם התינוקות, ובפרט אחר כך בשנת תרע"ד, שפרצה המלחמה הראשונה הארורה, ערבה כל שמחה", והוא מוסיף לספר כי "מן השמים הוכיחו"…

זכותו של רשב"י זיע"א תעמוד לנו גם מרחוק….