חשוון א' חשוון – יום פטירת רבי יוסף ענגיל (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי יוסף ענגיל (כתיב יידי, קרי: אֶנגֶל) (ה'תרי"ט, 1858 - א' בחשוון ה'תר"פ, 1920) היה מחבר ספרות תורנית-למדנית, ראש ישיבה ורבה של העיר קראקא שבפולין. היה בעל שיטת לימוד ייחודית, הנחשב אחד מראשוני מפרשי התלמוד בדרך ההיגיון הנושקת לפילוסופיה. מיעוט מספריו שרד.​

רבי יוסף ענגיל – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

מובא בשם הגאון מווילנא, על מה שהתפלאו רבים במאמר הגמרא הזה – וכי הנפטר מתוך דברים אחרים לא זוכרהו ולא מזכירו? והסביר הגאון, שממה נפשך יש בעיה להזכיר את חברו – אם ידבר בשבחו, הלא מתוך כך בא לידי גנותו; ואם יזכירהו בגנותו, הלא זה בוודאי עונשו כפול, שיש בזה גם איסור לשון הרע וגם איסור 'לא תשנא וגו'. אבל מתוך דבר הלכה, זוכרהו ומזכירו בדברי ההלכה שאמר, ויהיה שכרו כפל ומכופל, וכל האומר דבר בשם אומרו וכו'.

הגאון רבי מאיר אריק היה מיודד עם הגאון רבי יוסף אנגל בעל ה'אתוון דאורייתא', גליוני הש"ס ועוד עשרות ספרים. בהזדמנות מסויימת בא להפרד ממנו ולצאת לדרך, וביקש ממנו שיאמר לו איזה דבר, ע"פ דברי הגמרא אל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, והוסיף לו את דברי ה'חתם סופר' שעצה זו אינה ענין סגולי גרידא, אלא ר"ל 'מתוך דבר הלכה' – שישמיע לו קושיא, ומתוך כך יחשוב חברו עליו לתרץ את קושיתו. ולכן ביקש מאתו שישמיע בפניו איזו קושיא. ענה לו הג"ר יוסף ענגיל על אתר: יש לי קושיא גדולה אליכם, 'קשה עלי פרידתכם'…​

 

[גרינפלד]

פעם אמר הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל באחת מדרשותיו: הביטו וראו שכשמברכים את החודש אומרים שתתן "לנו" חיים ארוכים, ואילו כשמגיעים ליראת שמים אומרים חיים שיש "בהם" יראת שמים, לגבי יראת שמים אנו דואגים לאחרים…​

 

[גרינפלד]

את הזיכרון הראשון שלו ממראה פניו של רבנו, תיאר מרן הגר"ש וואזנר זצוק"ל בהתרגשות יתירה: "הייתי ילד צעיר לימים כאשר זכיתי לראות את רבנו", פתח לן בהאי פרשתא, "היה זה בשנת תרע"ח או תרע"ט, כאשר הייתי עם אבי ז"ל במקום נופש סמוך לעיר הולדתי וויען. באחד הימים שמענו שגם רבנו נמצא שם. הלכתי עם אבי ז"ל אל בית מדרשו. אבא הרים אותי בידיו כדי שאוכל לראותו עומד במזרח. הוא הצביע לי אז עליו ואמר לי: 'הבט בו היטב, זהו הגאון רבי יוסף ענגיל – גדול בישראל'. "צורתו של רבנו", העיד ברגש, "חקוקה היטב בזיכרוני".

בהמשך פירט את השתלשלות הדברים שהביאה אותו להכיר את גדלותו של רבנו ואת כתביו הגאוניים. "זכיתי בזכות מיוחדת, שחתנא דבי נשיאה, הגה"צ רבי יצחק מנדל מארגנשטערן זצ"ל – לוקח בתו היחידה של רבנו – קירב אותי מאוד והראה לי פנים מסבירות. נשאתי חן בעיניו, מכיון שהייתי 'א וואוילער בחור' (-בחור טוב), ובראותו את כוח ה'לומדות' שלי (וכאן הוסיף פוסק הדור באנחה של ענווה: "בעוונותינו הרבים") הראה לי את כל כתבי הקודש של חמיו, רבנו. היו אלו כתבים שכנראה אף אחד לא זכה לראות. יותר מתשעים חיבורים בכתב יד קודשו שעוד עמדו לפני הדפסה.

"הוא איפשר לי לעלעל בהם", הוסיף לספר. "מהם אני זוכר כיום, שהיו שישה קובצי כתבים על ל"ט מלאכות, ועוד עשרים קבצים על מסכתות הש"ס בדרך הקבלה. באותה הזדמנות גם ראיתי את המשך חיבורי 'גליוני הש"ס' על סדרי קדשים וטהרות, שלא נדפסו מעולם. ממש כשם החיבור כך ראיתי, ההערות בכתב יד קודשו של רבנו, נרשמו על גיליון הש"ס שלו מדפוס זיטאמיר".​

 

[גרינפלד]

על דרך לימודו סיפר עוד פוסק הדור: "לצד גאונותו הידועה בכל מכמני התורה, היה רבנו מופלא גם בחלק הסוד, קבלה וחקירה. הוא היה צדיק גדול ומקובל. בעיניי ראיתי את עשרים החיבורים שלו על פי קבלה – מתוך תשעים החיבורים האחרים – והחיבורים הללו היו גם גדולים בכמות.

"וגם זאת שמעתי מפיו של תלמידו הג"ר דוד כהן, שעוד בהיות רבנו בקראקא הוא זכה לשמוע כמה דרשות מפה קודשו בשבת הגדול ושבת שובה. לימים הן נדפסו בספרו 'אוצרות יוסף'. הוא אמר, שרבנו היה 'חסיד' גדול של דרך דרשנותו של המהר"ל מפראג, שכל כולו 'מחשבה'. ומנהגו של רבנו היה, שכאשר התחיל לדבר, היה מצטט תחילה בעל פה פרק שלם מדברי המהר"ל ז"ל, ועליו בנה את כל בניין חידושיו".

כשפנה פוסק הדור לדבר על היקף לימודיו של רבנו, שב והדגיש באוזנינו: "כל מה ששמעתי, הוא ממקור ראשון. וכך שמעתי מהגר"י טייטלבוים שהיה יוצא ונכנס אצלו, שסיפר לי את הספק לימודיו העצום: מדי יום היה מקפיד ללמוד ארבעה עשר דפי גמרא, ואחת לחצי שנה היה מסיים את כל הש"ס. ועד שלא השלים את סדר הלימוד הזה, לא הסכים לפתוח את דלתות חדרו ולא דיבר מילה עם אף אחד מהמשחרים לפתחו".

"אגב אורחא", הוסיף פוסק הדור, "אזכיר את מה ששמעתי פעם ממקור ראשון, מיהודי שזכה לשמש את הגאון המהרש"ם מברעזאן זצ"ל, שהמהרש"ם היה מסיים כל יום שמונה עשר דפי גמרא. ומדוע נקט דווקא ח"י דפים? כי גם הוא חפץ לסיים את הש"ס אחת לחצי שנה, אלא שבכל שבת נהג ללמוד את כל מסכתות שבת ועירובין, וממילא היה חסר לו יום אחד מסדר לימודו היומי, ולכן היה צריך להוסיף וללמוד בכל יום שמונה עשר דפים, כדי שיוכל לסיים את הש"ס פעם בחצי שנה"…​

 

[גרינפלד]

בהקשר להספק הלימודים העצום הזה, הוסיף מרן פוסק הדור וסיפר: "כמה וכמה פעמים, סיפר מורי ורבי הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, לנו תלמידיו בישיבת חכמי לובלין, על ביקורו אצל רבנו. הוא נהג לספר שבזמנם היה גאון נוסף בשם 'רבי יוסף', והוא הגאון מרוגאטשוב זצ"ל, שהיה מפורסם מאוד בגאונותו הכבירה, עד שבקיאותו בתורה הייתה בגדר חידוש של פעם באלף שנה. באותו ביקור, סיפר לנו מהר"ם שפירא, שאל את רבנו, מה ההבדל בינו לבין הגאון מרוגאטשוב.

"השיב לו רבנו תשובה חריפה: 'השוני בינינו הוא הדיוק כמו ההבדל שבין 'רעבעצין בערב פסח' לבין 'רעבעצין בחג הפסח עצמו'. בערב הפסח, היא ניצבת במטבח כשסביבה פזורים כל הכלים עקב המהומה של טרדות הימים, ולכן נראה כאילו יש הרבה כלים. אך בחג הפסח עצמו, למרות שישנה אותה כמות של כלים, מאחר שהם מסודרים על מקומם, נראה כאילו אינם מרובים כל כך. "אני", סיים רבנו, אני כמו אותה 'רעבעצין בפסח'"… ואכן, כל מי שהכירו וכל הלומד בספריו הגדולים, רואה כי כן הוא, דבר דבור על אופניו שהיה מסודר להפליא".​

 

[גרינפלד]

בהתרגשות יתירה, הוסיף מרן פוסק הדור את הסיפור המפעים ששמע בעצמו מפי הג"ר יעקב טייטלבוים, שהיה נוכח יחד עם רבו הגר"מ אריק, אצל רבנו סמוך להסתלקותו לחיי עד. וכך סיפר על החיזיון המופלא שראה אז:

"טבעו של רבנו היה – וכך שמעתי גם מאנשים נוספים – שהיה מחדש עצום בתורה, אך כאשר עסק בכתיבת חידושי תורתו נעשה כמעיין המתגבר, שאז היו מחשבותיו הולכות ורצות. עד כדי כך הגיעה רגילותו בכתיבה שגם בשבת, כשהיה עולה במוחו חידוש, היו רואים אותו כותב עם אצבעותיו באוויר. כי עצם תנועת הכתיבה סייעה לו להמשיך את מחשבותיו.

"והדבר המרטיט היה, ברגעים האחרונים לפני הסתלקותו לחיי עולם, ראה רבי יעקב שרבנו ממשיך לכתוב באצבעו. והיה המראה מבעית. וכך יצאה נשמתו בטהרה של חידוש".

בסיום השיחה, נראה היה שהתפעלות אוחזת את פוסק הדור שאמר: "פעם אחת זכיתי לפקוד את ציון קודשו בוויען, בבית החיים 'זימרונג צענטראל פריעדהויף', בשער הרביעי…".​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי יוסף ענגיל זצ״ל מחבר ספרים רבים מהם 'אתוון דאורייתא', גיליוני הש"ס ועוד. בין ספריו חיבור בשם 'גבורות שמונים' ובו שמונים תירוצים על השאלה מה התועלת שבהשקאת הסוטה במים כדי לברר אם חטאה הרי היא יכולה לפגל את המנחה [למ״ד בעלים מפגלים בקרבן] ולא יוכלו לברר אם חטאה אם לאו [ספר נוסף שכתב נקרא 'שבעים פנים לתורה' – שבעים תירוצים לסתירה בתלמוד בבלי בדברי רב אשי (מדבריו בפסחים מד. לדבריו בזבחים צז:)]. הספר הוא על דרך הפלפול באורך.

התירוץ הראשון בקצרה ממש הוא, שקדשים נחשבים לדבר שאינו שלו ואי אפשר לפגל בהם, ומה שהכהן מפגל, מבואר בר"ן בנדרים כיון שעושה בהם מעשה ולכן כל מה שכתוב שבעלים מפגלים זה רק בקדשים קלים ורק לרבי יוסי הגלילי שזהו ממון בעלים.

לפני כעשר שנים הרה"ג רבי ישראל יצחק הלפרין מבני ברק הוציא קונטרס שבו הוא ומביא בתמצות את כל השמונים תירוצים וכן תירוצים נוספים מגדולי ישראל, הקונטרס נמצא במאגר 'אוצר החכמה'.​

 

[גרינפלד]

רש"י (שבת פא, ב) מביא מקור למנהג הכפרות בערב ראש השנה, בשם תשובות הגאונים. כתב על כך הגאון ר' יוסף ענגיל ז"ל בגליוני הש"ס כך: "עתה המנהג הזה הוא בכפרות בערב יום הכיפורים, ובשו"ת מהרי"ו (סי' קצ"א) כתב שבערב יום הכיפורים יעשה כפרות ויאמר חת"כ ר"ת חליפתי תמורתי כפרתי זהו שם החותך חיים לכל חי, ויחשוב בלבו שהוא חייב מיתה כמו זה והיינו טעם הקרבנות, וזורקו לארץ כעין סקילה שוחטו הרג תופסו בידו בצואר הבהמה היינו חנק שורפו היינו שריפה, דכתיב "צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו", וכתוב "פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר" כיון שיצא המשחית אינו משיב אלא אם כן צריך לחול על שום דבר, וזה הטעם של עגלה ערופה".​

 

[הר זהב]

ידוע האם יש תיעוד לצורת פני קדשו של הר"י ענגיל?