מאמר תורני באיסור לא תחמוד

באיסור לא תחמוד​

האם יש לא תחמוד כשמשלם ממון??? >>> האם יש לא תחמוד בפחות משוה פרוטה??? >>> האיסור לחמוד או לקחת בפועל??? >>> האם מותר לחמוד מתנה??? >>> האם יש לשותפים לא תחמוד??? >>> האם יש איסור לא תחמוד להתרים צדקה??? >>> האם יש לא תחמוד בתשמישי קדושה???


לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ. (שמות כ, יד)

כשנותן ממון

והנה מבואר בגמ' בבא מציעא (ה, ב) שבני אדם סבורים שאיסור לא תחמוד הוא דוקא אם חומד ולא נותן תשלום.

והק' בתוס' שם שהרי הוא נחשב גזלן באופן שלא משלם וכבר עובר בלא תגזול ומדוע צריך לזה פסוק, ותי' שעובר עליו בשני לאוין, ועוד הק' שגם במקום שמשלם הרי אסור מדין חמסן וכמו שמצינו בגמ' בבבא קמא (סב, א) ממבואר מה בין גזלן לחמסן שגזלן לא נותן ממון וחמסן נותן ממון והק' בגמ' שהרי אם תלוהו ומכן שהמכר חל ואינו חמסן, אלא שיש לחלק אם אמר בסוף רוצה אני שהמכר קיים ואם לא אמר רוצה אני שאין המכר קיים, ותי' שאיסור חמסן הוא רק מדרבנן, וחמסן שהוא אסור מהתורה דוקא אם נותן דמים, ומה שהוכיחו בגמ' (ב"ק קיט, א) מחמס בני יהודה אפי' כשנותן דמים, היינו אסמכתא לדין דרבנן, וכ"כ תוס' בב"ק (סב, א).

בתוספות בסנהדרין (כה, ב) תירצו, שבאיסור לא תחמוד עובר דוקא אם לא הביא ממון וכשמביא ממון שוב לא עובר על לא תחמוד, והק' שהרי בגמ' בבב"מ משמע שרק בני אדם סבורים שאין איסור כמשלם, ותי' שבאמת הדין כן שאין איסור לא תחמוד אם משלם כפי מה שמבואר בגמ' שם שהוסיפו חכמים לתקן חמסנים שפסולים לעדות ואפי' כשמשלמים או שמכיון וראו שחוטפים מיד הבעלים וזורקים לפניהם ממון ולא ראו אם התרצו לכך הבעלים, והדין הוא רק משום תקנת חכמים, וברש"י נקט שעברו על חימוד ממון שלא שלהם, הרי מבואר בתוס' בסנהדרין שאם נתן ממון והבעלים לא אמרו רוצה אני, עובר באיסור לא תחמוד ולא עובר באיסור לא תגזול ולא כמו שמשמע מדברי התוס' בבב"מ.

ומבואר בתוס' שאיסור לא תחמוד הוא דוקא במקום שלא נותן ממון ויש בו גם איסור של לא תגזול ובמקום שנותן ממון הרי לא עובר באיסור לא תחמוד אלא אסור מדרבנן, הרי מבואר בשיטתם שאיסור לא תחמוד הוא איסור ממון, שעובר משום שלקח ממון חברו באיסור, ואם קנה את החפץ הרי לא לקח ממון חברו באיסור.

שי' הרמב"ם חמדת ממון

ברמב"ם (פ"א מהלכות גזלה ה"ט) כתב, כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו אף על פי שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תעשה שנ' לא תחמוד [וכתב בהשגות הראב"ד דוקא אם לא אמר רוצה אני], ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כענין שנ' 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך' חימוד שיש בו מעשה, והקשה בהשגות הראב"ד, מדוע נחשב לאו שאין בו מעשה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ, והיה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה ולפיכך אינו לוקה וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו.

הרי מבואר בשי' הרמב"ם שהאיסור אינו בלקיחת הממון מחברו אלא הוא תלוי בחמדת הלב, ודומה לאיסור דלא תתאוה שגם הוא איסור שחל בלב, אלא שבלאו של 'לא תתאוה' האיסור חל עבור חמדת הלב לבדה, משא"כ 'לא תחמוד' הוא דוקא כשהחמדה שבלב הביאה לידי המעשה של לקיחת הממון, מ"מ והאיסור אינו בעצם הלקיחה אלא החמדה שחומד, ועוד מבואר ברמב"ם שגם באופן שאומר רוצה אני הרי עובר בלא תחמוד אם כפהו למכור וכפי שכ' הראב"ד, ולענין פסול עדות הוא דוקא אם לא אמר רוצה אני, הרי מבואר שאם לא אמר רוצה אני עובר גם בלא תגזול ואם אמר רוצה אני אינו עובר בלא תגזול אלא בלא תחמוד, וכן פסק השו"ע (חו"מ שנט, ט-יב), וכתב בערוך השולחן (חו"מ שנט, יג) לכן יזהר אדם מלקנות שלא אצל חנוני אם לא כשהמוכר מבקש ממנו שיקנה.

ומבואר ששיטת הראב"ד שיש לא תחמוד רק אם לא אמר רוצה אני ואין המכירה מועילה ויש בו גם איסור גזילה, ומה שאינו לוקה משום שהוא לאו שניתן לתשלומין כגזילה.

לא תחמוד בקקרקע

העמק דבר (שמות כ, יד) כתב, שייחד הכתוב אזהרה בבית, משום שהוא מחובר והיושב בביתו של חבירו שלא ברצון בעליו אינו עובר על לא תגזול, שהרי קרקע אינה נגזלת, כמו שמצינו בסוכה (לא), ואינו דומה למשתמש במטלטלין של חבירו דנקרא גזלן כדין שואל שלא מדעת בעלים, משא"כ במחובר אף על גב שאם גוזלה לחלוטין ה"ז גזלן ועובר על לא תגזול, וכן מבואר בספרי שופטים עה"פ ולא תשיג גבול וגו' והרי כבר נאמר לא תגזול, אמנם אם יושב בבית חבירו שלא בתורת גזילה ה"ז עובר משום לא תחמוד.

פחות משוה פרוטה והחומד שני חפצים

הנה במנחת חינוך (מצוה לח) כתב, שאם הלאו של לא תחמוד אינו מחמת הפקעת ממון ואפי' אם נתן ממון עובר בלאו זה וגם לדעת הר"מ אפי' שאמר רוצה אני עובר על הלאו, הרי אפשר שגם בפחות משוה פרוטה עובר בלאו זה, ולפי"ז מי שגוזל פחות משוה פרוטה ילקה, ואפי' שאין לוקים משום לא תגזול מ"מ משום לאו זה לוקים, שיש איסור של לא תגזול גם בפחות משוה פרוטה רק שאין לוקים עליו, ונראה דאין עובר בלאו, ומוכח שבפחות משוה פרוטה אין עוברים בלאו זה, וצריך לבאר מדוע אין עוברים בזה.

וכתב לבאר שבדיני ממונות כל השיעורים הם פרוטה ופחות משוה פרוטה אינו נחשב ממון, והוכיח כן מריבית שאסרה תורה גם אם הוא מוחל על האיסור ומ"מ הוכיחו בתוס' שאינו עובר בפחות משוה פרוטה בריבית כיון שאי"ז נחשב לממון ולא משום שמוחל, וכן אם הטעם בפחות משוה פרוטה משום שמוחל יהיה אסור לגזול חרש שוטה וקטן פחות משוה פרוטה כיון שאין מחילתן מחילה, אלא משום שאינו בכלל שיעור חשוב בממון.

והנה החומד ב' חפצים עובר ב' לאוין, ויל"ע אם החומד קופסה שיש בה כמה מיני פירות וכדו' הכל נחשב לדבר אחד, או שעובר לאוים כמספר סוגי הדברים שיש שם, והחומד חפץ ששייך לשני אנשים ומסתבר שעובר בשני לאוים.

האם שייך לא תחמוד לדבר מצוה

בשו"ת בצל החכמה (ח"ג סי' מג) כתב לדון האם שייך לא תחמוד כשחומד חפץ לקיום מצוה וכ' לחלק בין אם חומד חפץ חולין שהוא רוצה בו לקיום מצוה בלבד כגון, שופר לולב מצה וכדו', שאפשר להשתמש בהם לצורכי חול והוא אינו רוצה אותם רק לצורכי מצוה בלבד, לבין אם חומד דברים שבקדושה שאי אפשר להשתמש בהם אלא לצורכי מצוה, כגון ס"ת תפילין מזוזה וכדו', וכתב להוכיח ששייך גם לא תחמוד כשחומד מצוה וכן הוכיח מירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שיש איסור לא תחמוד בית רעך אפי' כדי לכתוב עליו מזוזה, וכן הוכיח מדברי המכילתא שיש איסור גם בדברים של קדושה שהם נמכרים שהאיסור הוא בעצם מה שחומד, וכן הוכיח מדברי החינוך (תטז) שאיסור לא תחמוד כעין לא תגזול וכשם שאסור לגזול כדי לקיים מצוה כך אסור לחמוד במה שהוא של חבירו כדי לקיים בו מצוה.

לא תחמוד במתנה

רבינו יונה בס' שערי תשובה (שער ג' אות מ"ג) כ' וז"ל, לא תחמוד בית רעך, ולא תתאוה בית רעך וכו' גם כי נתן מכרם וכו' ואם יכסוף אדם שימכור לו חברו שדה או כרם או אחד מחפציו ולא יש את נפשו למכרו, ואם יפצר בו ברוב דברי תחנונים יבוש להשיב פניו אסור לפצור בו כי זה כמו הכרח ואונס, והחומד לקחת כל חפץ והוא איש נכבד שאם ישאל שאלה אור פניו לא יפילון, אסור לשאול מעם רעהו מקח או מתת בלתי אם ידוע כי נתון יתן לו בנפש חפיצה ולא ירע לבבו בתתו לו, מבואר שאם הוא איש נכבד שלא יסרב לו גם אחרי פעם אחת שמבקש הרי אסור.ויש להעיר בדבריו שבסתם בני אדם הזכיר את האיסור רק במכירה, ובאדם נכבד כתב לאסור גם במתנה, אמנם בשו"ת ארץ צבי (סי' ג' אות ו') כתב בשם רבינו יונה שהמפציר ליתן לו מתנה עובר בלא תחמוד.

והנה החפץ חיים בספר המצות הקצר (חלק הל"ת מצוה מ') כתב, שלא לחמוד דבר של חבירו וכו' ומצוי זה בחתן שמכביד על חותנו קודם החתונה שיתן לו דבר פלוני ופלוני מה שלא התנה ע"ז בשעת כתיבת התנאים ואעפ"י שחותנו ממלא מבוקשתו אעפ"כ עובר החתן על לאו זה דלא תחמוד, ולהנ"ל אף שמכביד עליו שיתן לו, אין כאן משום לא תחמוד דלא שייך לא תחמוד במתנה, ואין קפידה רק משום מדת חסידות לדעת רבינו יונה.

הרי מבואר שסבר שגם במתנה שייך לא תחמוד, ואפי' אם מה שמכביד החתן על חותנו ליתן לו דבר פלוני ופלוני לאו בתורת מתנה אלא בתורת תוספת על הנדוניא, מ"מ בודאי שאין זה כמכר, שהקונה נותן מעות, וכאן האיש קונה את אשתו ומקבל כסף נדוניא, ובפרט תוספת על מה שהתנה דהוי רק מתנה, וכן נראה שסבר המרכבת המשנה בפירושו על המכילתא (יתרו) שאין איסור בחימוד תורה כיון שהיא בחינם, הרי דלכן אינו שייך לאו דלא תחמוד בחומד לימוד תורה שהוא בחינם, לפי שאי אפשר אלא בחינם ומוכח דשאר דברים שיכול למכור אפי' שנותן מתנה בחינם כלימוד התורה עובר עליהם משום לא תחמוד.

וכן מבואר מדברי הסמ"ג שהביא את הדין המבואר ברמב"ם, שהתאוה מביאו לידי חימוד והחימוד לידי גזל, ושינה מלשון מכר וקונה שהזכיר הרמב"ם ללשון נתינה, שסבר גם בשי' הרמב"ם שגם במפציר בו ליתננה לו עובר בלא תחמוד, וכיון דלגבי חימוד מביא לידי גזל הדין אמת גם להסמ"ג ואמנם דוקא במפציר בו ליתננה לו במתנה אבל לא במפציר בו למכרו לו, לכן שינה מלשון הרמב"ם ונקט לשון מתנה.

חומד ממון עבור אחר

והנה יש לדון במי שחומד חפץ חברו כדי לתנו לאחר, האם עובר בלא תחמוד ולא תתאוה, וכתב במעין החכמה על תרי"ג מצות (דף י"ב. ד"ה זה גורלך) לענין לא תחמוד אשת רעך שכאשר אינו משתדל בשביל עצמו כי אם בשביל חברו אז אינו עובר רק על החימוד במעשה אבל אינו עובר על לא תתאוה ובמשתדל בשביל עצמו חייב גם על לא תתאוה, אמנם בביאור הגרי"פ פערלא על ספר המצות (ל"ת רע"א ד"ה וא"כ מצד) כתב, דבגוזל ליתן לאחרים אף שישנו בכלל לא תגזול לא שייך בו אזהרת לא תחמוד, אמנם כל מה שלא עובר היינו דוקא במקום שלא חייב לדאוג לאחרים אבל אם חייב בעצמו לדאוג להם כגון בנו ובתו הסמוכים על שולחנו וכן לכבוד אביו או רבו נראה שיש בזה משום לא תחמוד כיון שהוא חומד בעצמו.

בבית ושדה של שותפים

ויש לדון בבית או שדה וכדו' ששייך לשותפים, האם רשאי להפציר באחד מהשותפים למכור לו חלקו או בכל השותפים, במה שהם שותפים בו ולא שייך בזה הלאו דלא תחמוד ולא תתאוה, לפי שלא אסרה תורה לחמוד ולהתאוות רק בית שדה וחפץ המיוחד לאיש אחד שאין לאחרים חלק בו משא"כ השייך לשותפים, או שאין חילוק.

והנה מבואר דכל ישראל נקראים בלשון יחיד כמו שכ' רש"י, ואפי' לא נזכר בלשון רבים, מ"מ שותפים ישראל בכלל, וא"כ פשוט דאף שנא' לא תחמוד בית רעך אין למעט בית של שותפין ישראלים, וכן ממה שנא' לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך ואף על גב דמשמע שורו וחמורו וגו' דוקא שלו ולא של שתפות, אי"ז אלא למעט שותפות ישראל.

ובשו"ת משפטים ישרים (ח"א סי' ס"ט) הסתפק, בשותף שתובע לדין דגוד או אגוד [או שיתן ממון ויקנה את חלק חברו או שחברו ישלם על חלקו], האם עובר על לא תחמוד, וכ' דנראה שאינו עובר שחז"ל לא יחזיקו ידי עוברי עבירה, ויש לחלק בין אם תובע משום לעשות שלום או שחומד, ולכך בקרקע של שותפים והשתדל השותף לקחת חלק השותף שאין בו לא תחמוד כלל, אמנם יש לעיין שהרי בדין גוד או אגוד הרי לא חומד את של חברו רק שרוצה לחלק משא"כ בדין לא תחמוד שחומד את של חברו אולי גם באופן שחומד ומפציר בשותף.

לא תחמוד במעות

והנה בביאור הגרי"פ (סמ"ג לאוין רעא) כתב שאין שייך בחימוד ממון חבירו לאו של לא תחמוד, שאין שייך לאו זה רק כשחומד דבר מסוים. אמנם בחפץ חיים הנ"ל משמע לכאורה שסובר שגם בזה יש לאו של לא תחמוד, שהרי חתן שמבקש מחותנו ממון ולא דבר מסוים ואף על פי כן סובר שיש בזה משום לא תחמוד.

לא תחמוד בצדקה

בחשוקי חמד ראש השנה (ו, א) כתב לדון האם יש לא תחמוד כשמתרים את חברו צדקה באופן שיש לו רוח מהתרומה, וכתב שיש לדון האם דין לא תחמוד שייך במעות או אולי דווקא בחפץ מסוים, וכן יש לדון האם שייך לא תחמוד בצדקה.

והנה לגבי לא תחמוד בצדקה, כתב בשו"ת ארץ צבי (סימן ד) בתשובה לאמרי אמת, שהרי כופין על הצדקה, ובצדקה הנותן מצוּוה ולא ירע לבבך בתתך לו, ואם כן אם הנותן נותן ברוע לב, עבירה הוא עושה, על כן אין אנו חוששים לו ולקפידתו, כיון שהוא שלא כדין, ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו, וכן כתב החפץ חיים (שם) שיש לא תחמוד בכל הנתינות של רשות, לאפוקי של מצוה. הרי שבמצוה אין לא תחמוד.

אמנם יש לדון באופן שיש לו רווח מהצדקה האם נחשב כדין כל צדקה שכופין, והנה באופן שהעושה מצוה גם כשמכוון גם לצורך עצמו, כתב בביאור הלכה (סימן לח ד"ה הם ותגריהם) דאם כוונתו לשניהם בשוה, הרי הוא עוסק במצוה.

ובדרך שיחה (ח"א עמוד תקס) כתב, שהנותנים תרומה לישיבות אף שהמשולחים נוטלים אחוזים מהסכום, יש להנותנים מצוה כאילו הישיבה קיבלה מאה אחוזים, כי הרי זה צורך הישיבה להוציא עבור זה כך וכך אחוזים. כלומר הישיבה היא מקבלת מאה אחוז מהתרומה, וכמו שמותר לה לשלם לספקים ולכל צרכי הישיבה, אף שהם מרוויחים מכך, כך גם המשולח הוא חלק מצרכי הישיבה, שמותר לשלם לו.

ואם כן התורם נותן הכל לצדקה, ואין כאן לא תחמוד, כיון שבמצוה אין לא תחמוד, ומה שיש רווח למתרים, אינו לוקח מהתרומה, אלא התרומה היא כולה של הצדקה, והמתרים מקבל מהצדקה את כספו כפי מה שסכמו, וכמו כל פועל שמקבל משכורת מהישיבה.

האיסור לחמוד

בסמ"ג (לאוין סימן קנ"ח) כתב, ולפיכך נחתמו עשרת הדברות בלא תחמוד, לומר לך שהחומד עובר בכולן, וגם אוי לו לחומד שכל ימיו מכאובים ולא ישמח, והשמח בחלקו שמח הוא לעולם.

בספר החינוך (מצוה ל"ח) כתב, כבר בארנו מה שיש בענין החמדה מהשחתת העולם עם מה שהיא תכונה רעה וחולי גדול בנפש, כי החמדה הוא במחשבת הלב אשר הוא כלי לעניינים השכליים, וכאשר ישים מחשבת לבו לעניינים הגשמיים כל ימיו יהיו בדאגה ושממון ונפשו לא חיה.

בפלא יועץ (חמדה) כתב, ידוע רעת החמדה כי רבה וכתבו המפ' שהיא העשירית מעשרת הדברות והיא גדולה מכולם שע"י החמדה יכול לעבור על כל התורה, וצריך להתחזק ולחשוב כי הכל הבל הבלים דברים שאין בהם ממש ולא יחמוד ולא יתאוה ולא ישאל חפץ במתנה מחברו, רק יחמוד איש להשיג חכמה ותבונה ומדות טובות וישרות ולהתדמות לקדישי עליונים כגון מצוה לקנאות ולחמוד ולאהבה זאת ישיב ליצרו כאשר רוצה לפתותו ולהוליכו בדרך לא טוב לו יחליפנו ולו ימיר רע בטוב ובזה ינצל מקטוב ועליו תבא ברכת טוב, וכן ברבינו בחיי (שמות כ, יד) כתב, ואמנם מצינו חמדה שהיא מותרת, והיא חמדת התורה והמצות, וכמו שאמרו חז"ל (ב"ב כא, א) קנאת סופרים תרבה חכמה, והחמדה והקנאה הזאת היא מותרת ויש לאדם שכר עליה.

באבן עזרא (שמות כ: יד) ביאר, שהאיסורים של לא תחמוד ולא תתאוה מחייבים לשלוט בתאותיו לחמוד ולקנא באחרים ועליו לראות את עצמו כבן כפר שאינו חומד ומתאווה לבת המלך מאחר שא"א לו להתחתן איתה בשום פנים ואופן. כמו"כ צ"ל אצל כל בן ישראל בנוגע לנכסי חבירו. וביאר בית הלוי שכשם שיראה ופחד מוציאים מלבו של אדם כל חמדה וקנאה כך יכולה יראת שמים להוציא מלבו של אדם כל חמדה ותאווה כי כאשר פחד גדול ממלא לבו של האדם אין מקום לתאוות הקנאה.

והנה לשונו של הרמב"ם כר"א אבן עזרא שכתב (בפ"א מהל' גזילה הל"י) ז"ל כל התאוה כו' משאר דברים שאפשר לו לקנותן ממנו כיון שחשב בלבו היאך יקנה דבר זה כו' עבר בל"ת שנא' לא תתאוה ואין תאוה אלא בלב בלבד עכ"ל. לפי הרמב"ם האיסור חל רק בדברים שבידו לקנותם ואין האיסור חל בדברים שא"א לו לקנותם ולהשיגם כמשל בן כפר שאינו מתאוה לבת מלך.