בין אמונה לחברה מה מניע אותנו בעבודת השם?

[נדיב לב]

מדוע יש מצוות שאנחנו מקיימים בשמחה, בהתעוררות הנפש, ואילו מצוות וחיובים אחרים אנחנו מרגישים מאולצים ואפילו מנותקים רגשית?

כדי להסביר את זה אפשר לנתח בצורה פשוטה בהצגת שלוש שאלות א. מה הגורם העיקרי שמניע אותנו לשמור תורה ומצוות ולעמול בתורה? ב. איך אפשר ליצוק משמעות לעבודת ה' וקיום המצוות? ג. איך אפשר לנטרל את רעשי הרקע?

כשנבוא לבחון את מכלול המניעים שדוחפים אותנו לעבודת הבורא, ניתן להצביע על שני מניעים יסודיים הקיימים בכל אדם במינונים משתנים. א. המניע השכלי אמוני ב. המניע החברתי.

המניע הראשון הוא המניע השכלי, הנובע מתוך אמונה וידיעה ברורה. בבסיסו עומדת ההכרה כי תכלית האדם בעולם היא לקיים את "הוראות היצרן". הקב"ה ברא את העולם בששת ימי בראשית, אך עם סיום הבריאה, הוא מסר את האחריות לתחזוקת העולם ושכלולו בידי האדם.
הכלים שניתנו לנו למשימה זו הם התורה והמצוות, "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". קיום המצוות הוא הכרח קיומי לשלמות הבריאה, והאדם רואה בעצמו שותף פעיל ואחראי לניהול העולם.

המניע השני הוא המניע החברתי. אמונתו של האדם אינה תמיד דבר מוחלט וקבוע של "שחור או לבן". כפי שלימדנו מרן הסטייפלר זצ"ל, כשם שישנן דרגות במידות הנפש, כך ישנן דרגות באמונה, אצל אדם אחד היא בהירה ומאירה, ואצל חברו היא עשויה להיות כהה יותר.
(יש הסוברים שכל עבירה מקורה בכפירה, אך מדברי הסטייפלר הנז' נראה כי לא כל חסרון במעשה הוא כפירה מוחלטת, אלא לעיתים מדובר בחולשה בדרגת האמונה או בהשפעה סביבתית, והמרחק ביניהם גדול).
בשל כך, האדם מושפע רבות מסביבתו. הרמב"ם מדגיש זאת בהלכות דעות (ריש פרק ו'): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו". הצורך החברתי הוא טבע שטבע הבורא באדם ("לא טוב היות האדם לבדו"), האדם מטבעו הוא יצור חברתי, והמסגרת הזו משמשת עבורו ככוח מעצב, דוחף, מדרבן. אם החברה היא חיובית, היא מחזקת את מחויבותו של הפרט לשמירת המצוות, וחלילה, חברה שלילית, דוחפת אותו מעבר למסגרת הרוחנית.
(אגב, פעמים רבות זו הסיבה שמביאה את האדם לאמץ זהות כפולה).

השילוב בין שני המניעים הללו יוצר קבוצה שלישית, שמסתפחת לקבוצות העיקריות של עובדי השם.
ראשית, הקבוצה הראשונה זו הקבוצה המאמינה. אלו שהמניע השכלי אמוני הוא המרכזי אצלם, וההיבט החברתי הוא משני בלבד. אנשים אלו מקיימים מצוות מתוך שמחה וחיות, שכן הם חשים את הערך והתכלית שבכל מעשה.
קבוצה נוספת אוגדת בתוכה אנשים שמושפעים חברתית. אלו שאצלם המניע האמוני רפה יותר, והם נשענים בעיקר על הלחץ החברתי וההרגל.

אולם בדרך כלל רוב האנשים - הקבוצה הממוצעת - משלבים בין שני המניעים, מי פחות מי יותר. האמונה הפנימית קיימת, אך הם זקוקים לחיזוק מהסביבה כדי להתמיד ולגדול.

ההבדל בין הקבוצות בעבודת ה' ובקיום המצוות, הוא גדול לאין שיעור. לדוגמא, הקבוצה החברתית, בדגש על אנשים ששואבים את כוחם בעיקר מהחברה, עבורם, קיום המצוות עלול להיתפס לעיתים כנטל או כ"עבודת פרך", כי כאשר אדם נדרש לפעול בניגוד לנטיית נפשו או ללא הבנת התכלית, הוא חווה סוג של שבירה. עבודת פרך במצרים נועדה לשבור את הנפש על ידי עבודה חסרת תכלית. באופן דומה, כאשר יהודי מקיים מצווה רק מכוח המניע החברתי, ללא החיות של המניע האמוני, הוא עלול לחוש דיסוננס פנימי עייפות ומהר מאד לבוא לידי שחיקה, כיוון שהמעשה נעשה מתוך הכתבה חיצונית ולא מתוך חיבור פנימי.

ככל ואנחנו מזדהים עם קיום המצווה מבחינה שכלית, "האני" שבתוכנו מתחבר וממילא קיימת רעננות ותחושת סיפוק בקיומה. ומנגד, מצוות שהמניע לקיומם, הוא המניע החברתי, "האני" שבתוכנו נותר בחוץ, וחוסר החיבור גורם לשחיקה ותחושת כבדות.

אבל כאן עולה שאלה מעשית. איך אפשר שהשכל ישלוט ופחות החברה או אינטרסים זרים? איך אפשר לבודד את רעשי הרקע ולהתקשר בעבודה כזו שנובעת מחיבור פנימי לרצון ה' ולא מלחץ חברתי או מהרגל?

זה אחד האתגרים הגדולים ביותר בחיים הרוחניים של כולנו. והמפתח לכך כפי שכתבו בעלי המוסר הוא על ידי התבוננות נכונה!
בהודעה הבאה אנסה להציע כמה דרכים מעשיות איך להשתמש בהתבוננות נכונה ובמה להתמקד, כדי לזקק את המניעים בצורה מושכלת.

גם החברים מוזמנים לכתוב רעיונות תרגולים עצות ופתרונות. חזק חזק ונתחזק!