- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,035
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (כא יד)
ביבמות ז. אמרינן, שמצות הריגת הרוצח דוחה עבודה, מדכתיב "מעם מזבחי תקחנו למות", דהיינו שאפילו אם הוא כהן ורוצה לעבוד עבודה, אין מניחין אותו. וכן הוא במכילתא כאן. וקשה איך ס"ד שממתינין לו, הא הוי "עינוי הדין", וכמו דאמרינן בערכין ז. שמי שיוצא ליהרג אין ממתינין לו עד שיקריבו עליו את קרבנותיו שהוא חייב, משום דהוי "עינוי הדין", ואע"פ שבכך מתבטלת מצות הקרבת הקרבנות עליו מ"מ עינוי הדין דוחה, א"כ הכא נמי תיפו"ל מצד עינוי הדין, ומה החילוק בין ביטול מצות הקרבת הקרבנות שהוא חייב, מביטול העבודה.
ואין לומר דעינוי הדין הוא רק לאחר גמר דין, והכא מיירי קודם גמר דין, שרוצים לקחתו לדונו, דבמכילתא איתא "מעם מזבחי תקחנו למות" ולא לדון, ופירש בזית רענן (לבעל המג"א) שם, דאם עדיין לא נגמר דינו ורוצים לקחתו לדונו, באמת אין זה דוחה עבודה, ורק כשכבר נגמר דינו אז הדין הוא ש"מעם מזבחי תקחנו למות". וכן נראה מדברי תוס' הרא"ש מו"ק יד: דרק לאחר שנגמר דינו רציחה דוחה עבודה עי"ש [אמנם באחיעזר ח"ג סי' נ' דקדק מדברי רש"י סנהדרין לה: דמיירי שרוצים לקחתו לדונו, ואעפ"כ דוחה עבודה]. וכיון דמיירי לאחר גמר דין, א"כ תיפו"ל משום עינוי הדין, כמו דדוחה חיוב הקרבת קרבנות של המחוייב, כמו כן ידחה עבודה.
ואין לומר דהכא כיון שהוא רוצה להנצל וברח למזבח, ניחא לו בעינוי הדין, וכאשר הנידון מוחל על עינויו ליכא איסור עינוי הדין. דבפשטות לא מצינו חילוק בזה, ואיסור עינוי הדין הוא אף כשהנידון מוחל, וכ"כ בעל הקהלות יעקב (ב"אגרת נדירה" סי' ע') די"ל דאף כשהנידון נותן רשות להשהותו מ"מ אין מענין את דינו, משום דהוי צער גדול, ודמי לחובל בעצמו שאינו רשאי. וכן כתב בספר באר איתן מכות ב. שאף אם הנידון מתחנן על נפשו שימתינו, יש בזה משום עינוי הדין, דלא מישתמיט בשום מקום לומר דבכה"ג מותר להמתין.
ואולי אפשר לומר, דאע"פ שחזינן דמשום עינוי הדין אין ממתינין אפילו לצורך מצוה של הקרבת חטאתו ואשמו של היוצא ליהרג, היינו דוקא כאשר ביטול המצוה הוא מצוה של הנהרג לחוד, ובזה אין אנו מתחשבין דעלינו מוטל איסור עינוי הדין, ואע"פ שבכך מתבטלת מצוה דידיה. אבל עבודה שהיא מצוה המוטלת על כל ישראל, והבי"ד עצמם מחוייבים בזה ג"כ, אפשר דעינוי הדין אינו דוחה את המצוה של עבודה.
וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות (כא יד)
ביבמות ז. אמרינן, שמצות הריגת הרוצח דוחה עבודה, מדכתיב "מעם מזבחי תקחנו למות", דהיינו שאפילו אם הוא כהן ורוצה לעבוד עבודה, אין מניחין אותו. וכן הוא במכילתא כאן. וקשה איך ס"ד שממתינין לו, הא הוי "עינוי הדין", וכמו דאמרינן בערכין ז. שמי שיוצא ליהרג אין ממתינין לו עד שיקריבו עליו את קרבנותיו שהוא חייב, משום דהוי "עינוי הדין", ואע"פ שבכך מתבטלת מצות הקרבת הקרבנות עליו מ"מ עינוי הדין דוחה, א"כ הכא נמי תיפו"ל מצד עינוי הדין, ומה החילוק בין ביטול מצות הקרבת הקרבנות שהוא חייב, מביטול העבודה.
ואין לומר דעינוי הדין הוא רק לאחר גמר דין, והכא מיירי קודם גמר דין, שרוצים לקחתו לדונו, דבמכילתא איתא "מעם מזבחי תקחנו למות" ולא לדון, ופירש בזית רענן (לבעל המג"א) שם, דאם עדיין לא נגמר דינו ורוצים לקחתו לדונו, באמת אין זה דוחה עבודה, ורק כשכבר נגמר דינו אז הדין הוא ש"מעם מזבחי תקחנו למות". וכן נראה מדברי תוס' הרא"ש מו"ק יד: דרק לאחר שנגמר דינו רציחה דוחה עבודה עי"ש [אמנם באחיעזר ח"ג סי' נ' דקדק מדברי רש"י סנהדרין לה: דמיירי שרוצים לקחתו לדונו, ואעפ"כ דוחה עבודה]. וכיון דמיירי לאחר גמר דין, א"כ תיפו"ל משום עינוי הדין, כמו דדוחה חיוב הקרבת קרבנות של המחוייב, כמו כן ידחה עבודה.
ואין לומר דהכא כיון שהוא רוצה להנצל וברח למזבח, ניחא לו בעינוי הדין, וכאשר הנידון מוחל על עינויו ליכא איסור עינוי הדין. דבפשטות לא מצינו חילוק בזה, ואיסור עינוי הדין הוא אף כשהנידון מוחל, וכ"כ בעל הקהלות יעקב (ב"אגרת נדירה" סי' ע') די"ל דאף כשהנידון נותן רשות להשהותו מ"מ אין מענין את דינו, משום דהוי צער גדול, ודמי לחובל בעצמו שאינו רשאי. וכן כתב בספר באר איתן מכות ב. שאף אם הנידון מתחנן על נפשו שימתינו, יש בזה משום עינוי הדין, דלא מישתמיט בשום מקום לומר דבכה"ג מותר להמתין.
ואולי אפשר לומר, דאע"פ שחזינן דמשום עינוי הדין אין ממתינין אפילו לצורך מצוה של הקרבת חטאתו ואשמו של היוצא ליהרג, היינו דוקא כאשר ביטול המצוה הוא מצוה של הנהרג לחוד, ובזה אין אנו מתחשבין דעלינו מוטל איסור עינוי הדין, ואע"פ שבכך מתבטלת מצוה דידיה. אבל עבודה שהיא מצוה המוטלת על כל ישראל, והבי"ד עצמם מחוייבים בזה ג"כ, אפשר דעינוי הדין אינו דוחה את המצוה של עבודה.
◆ ◆ ◆
ובספר מרכבת המשנה על המכילתא הקשה להיפך, למה הוצרכה הגמ' בערכין ז. לתת טעם לכך שאין ממתינין להקריב את חטאתו ואשמו של היוצא ליהרג, משום עינוי הדין, תיפוק ליה משום עצם מצות הריגת הרוצח, וכדכתיב "מעם מזבחי תקחנו למות" דרציחה דוחה עבודה, והוא הדין שתדחה את מצות הקרבת קרבנותיו של הנהרג, וצ"ע.
◆ ◆ ◆
ויש לומר בבירורן של דברים, ומתחילה נבאר מקור האיסור של עינוי הדין, והנה בערוך לנר סנהדרין לד: כתב מסברא דאיסור עינוי הדין אינו מן התורה אלא מדרבנן. ואם נאמר דהוי מדרבנן לא קשה מה שהקשינו למה לי קרא ד"מעם מזבחי תקחנו למות" תיפו"ל משום "עינוי הדין", דמצד עינוי הדין אינו אלא מדרבנן.
אמנם באמת יש להוכיח דהוי מן התורה מדברי הגמ' בסנהדרין לה. דהא דאין דנין בערב שבת היינו משום דאם נגמור דינו בשבת אי אפשר להרגו על למחר והוי עינוי הדין, ובנימוקי יוסף (יג: מדפי הרי"ף) הביא בשם הירושלמי דמתני' דינא דאורייתא קתני. א"כ חזינן דעינוי הדין הוא איסור תורה, וכ"כ להוכיח בשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ה ענף י"א. ועוד כתב להוכיח כן בספר אורח משפט סי' י"ז סי"א, מדברי התוס' יבמות ה: ד"ה כולה, שכתבו דהטעם דס"ד ששריפת בת כהן תדחה שבת, משום דאי אפשר למחר משום עינוי הדין, עי"ש. א"כ מוכח דהוא דאורייתא.
ובאמת הרמ"ה בסנהדרין לה. כתב דטעם איסור עינוי הדין הוא משום דרחמנא אמר "ואהבת לרעך כמוך" ברור לו מיתה יפה, כדאיתא בסנהדרין (נב:). ורבינו גרשום ערכין ז. כתב הטעם משום צער בעלי חיים. והטעם שלא כתב משום "ואהבת לרעך כמוך", נראה פשוט דס"ל דכיון דעבר עבירה שיש בה חיוב מיתת בי"ד אינו בכלל רעך. והרמ"ה באמת נשמר מזה וכתב דהוי מדין "ברור לו מיתה יפה", דילפינן מואהבת לרעך כמוך גם על חייבי מיתת בי"ד, ובאמת קשה הרי אינו בכלל רעך, אלא שהרמ"ה עצמו כתב בדף נב: דהוי דרשא מיוחדת דדרשינן "רעך" מלשון "רעים שבך" שנתחייבו מיתה, ברור להם מיתה יפה. והנה דין זה הוא רק לגבי המיתה עצמה, אבל בשאר עניינים אין מצות עשה של ואהבת על רשעים, אלא דהרמ"ה ס"ל דעינוי הדין הוי ג"כ בכלל אופן עשיית המיתה. ובדעת רבינו גרשום נראה דעינוי הדין אינו בכלל המיתה עצמה, אלא הוי כשאר דינים, ודין ואהבת נאמר רק על אופן עשיית המיתה בשעת ההריגה עצמה. ולכן הוצרך לומר דאע"פ שאין על רשע מצות "ואהבת", עכ"פ לצערו אסור מדין צער בעלי חיים. [ולפי"ז למ"ד בב"מ לב: דצער בעלי חיים לאו דאורייתא, צ"ל דגם איסור עינוי הדין הוא רק מדרבנן].
ובדבר אברהם סי' ל"ד כתב דתרי ענייני עינוי הדין איכא, דהיכא דמתאחר קיום הדין בנידון, אזי עינוי הדין הוא משום "ובערת הרע מקרבך" ומשום ביטול מצות קיום הדין בנידון, דמחמת זה צריך לקיימו ככל היותר מהר. והוכיח כן מב"ק צא. דאמרינן שם דאין מענין דינו של שור הנסקל, ומחמת כן אם דנו אותו דיני נפשות אין ממתינין לו לדונו דיני ממונות עי"ש, והרי בשור אין שייך צער בעינוי הדין, אלא על כרחך היינו משום איחור הקיום של ובערת הרע. וכן כתבו בתוס' בסנהדרין פ. דשור שנגמר דינו אסור לענות דינו ומצוה לסוקלו, והיינו כנ"ל דאיסור עינוי הדין הוא משום המצוה לסוקלו. והביא שם שכן הוכיח הגאון רבי אברהם צבי קמאי זצ"ל מדברי התוס' ביבמות ה: הנ"ל דס"ד דמיתת בי"ד דוחה שבת משום דאי אפשר למחר מחמת עינוי הדין, ואם הטעם הוא משום צער הנידון לחוד, הא המצוה מצד עצמה יכולה להתקיים למחר, וצער הנידון אינו דוחה שבת, אלא על כרחך הביאור הוא דמצד המצוה של ובערת הרע אין לענות את הדין וחייבים לקיימה מיד.
ומה שכתב הרמ"ה דאיסור עינוי הדין הוא משום צער הנידון, היינו באופן שבלא"ה אי אפשר לקיים דינו קודם, כגון בהא דמיירי התם שאין גומרים את הדין בשבת משום דעי"ז איכא עינוי הדין כיון שיהרגוהו רק לאחר השבת, והנה מחמת כן אין דנין בשבת כלל ואדרבה מתאחר קיום הדין יותר, א"כ בזה אין הטעם משום מצות ובערת הרע, אלא רק משום צער הנידון.
ומעתה מיושב היטב הכל, דמה שהקשה במרכבת המשנה ביוצא ליהרג שאין זורקין עליו דם חטאתו ואשתו, למה לי טעמא דעינוי הדין תיפו"ל משום "מעם מזבחי תקחנו למות", לא קשה דאה"נ זה גופא הכוונה ב"עינוי הדין", דמה שאין מענין את הדין הוא כדי לקיים דינו לאלתר, דגם זה נכלל בעינוי הדין, וכנ"ל. וגם מה שהקשינו למה לי טעמא ד"מעם מזבחי תקחנו למות" תיפו"ל משום עינוי הדין, ממה נפשך אם מצד קיום דינו לאלתר, מהכא ילפינן לה דדוחה עבודה, ואם משום צער הנידון, אפשר לומר דאין זה דוחה שום מצות עשה, וכל מה שדוחין הקרבת חטאתו ואשתו היינו רק משום עינוי הדין של איחור קיום דינו, אבל עינוי הדין של צער הנידון שהוא בין אדם לחבירו אינו דוחה מצוות עשה, ושפיר איצטריך קרא ד"מעם מזבחי" דהיינו דינא דעינוי הדין לקיים דינו, דרק מצד זה דוחין את העבודה.
◆ ◆ ◆