קהלת בפלוגתא דבן פטורא ור"ע בדין וחי אחיך עמך (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
שלח לחמך על פני המים כי ברב הימים תמצאנו (יא א)

במדרש רבה פרשה י"א, מעשה בספינה אחת גדולה מפרשת לים הגדול, נטלתה הרוח והוליכתה למקום שאין בו מים מהלכין, כשראו שצרתן צרה, אמרו באו ונשתתף בצרכי המזונות שלנו שוה בשוה, אם נמות נמות כולנו, אם נחיה נחיה כולנו, האיר המקום עיניהם ונטלו גדי אחד וצלו אותו, ותלוהו במערבה של ספינה, באה חיה גדולה לריחו והתחילה גוררת בה עד שהשליכתה למים המהלכין והלכו, כיון שהגיעו ונכנסו לרומי ספרו המעשה לר' אליעזר ור' יהושע, וקראו עליהם "שלח לחמך על פני המים".

והקשה בחידושי הרד"ל על המדרש שם, הרי בב"מ סב. איתא "תניא שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב, דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך". נמצא שאנשי הספינה הללו שהשתתפו בצרכיהם בשוה, ומי שהיה לו יותר מזונות נתן מלחמו למי שאין לו, עשו כבן פטורא, דאילו לר"ע שהלכה כמותו חייך קודמין, ומדוע נחשב להם הדבר לצדקה. ויש להוסיף שקשה לומר דר"א ור"י ששיבחו את אנשי הספינה סברו כבן פטורא, שהרי ר"ע היה תלמידם, ודוחק לומר שהוא חולק עליהם.

והנה בעל האור החיים בספרו ראשון לציון על יו"ד (סי' רמ"ז ס"א) מסתפק אליבא דר"ע, שאינו חייב לתת לחבירו מהמים שברשותו משום ש"חייך קודמין", אם רוצה לתת גם לחבירו האם הרשות בידו, ומצוה קעביד, או דאסור לו למסור את נפשו כדי להציל את חבירו. ובשו"ת מחנה חיים (תליתאה יו"ד סי' ס"ה) נקט שהרשות בידו לחלוק עם חבירו. ולפי צד זה ניחא היטב, דכיון דהרשות בידו לעשות כן וגם מצוה קעביד, שפיר עבדו אנשי הספינה והתקיים בהם שלח לחמך על פני המים. ושו"ר ביפה ענף לבעל היפה תואר על המדרש קהלת רבה שם, שהקשה את קושיית הרד"ל הנ"ל וצידד שם לתרץ כן, ועי"ש מש"כ בזה. אך עדיין קשה לפי הצד שאסור לעשות כן.

והרד"ל שם כתב ליישב, דכל המחלוקת של ר"ע ובן פטורא היא רק אם כאשר אחד מהם שותה יכול להגיע לישוב, אבל היכא דאפילו אם ישתו שניהם לא יגיעו ליישוב ויאבדו שניהם, ואין כאן אלא נידון של חיי שעה, בזה אף לר"ע יתחלקו במים ואל יראה האחד במיתת חבירו. וכבר כתב כן הרב הקדמון בספר עקידת יצחק (שער כ"ב) והביאו בספר כלי יקר (למהר"ש לניאדו זצ"ל, מלכים א' י"ז), וכן כתב בדרשות מהר"ם חביב בעל הכפות תמרים (דרוש א' לפרשת משפטים) דעד כאן לא פליגי ר"ע ובן פטורא אלא אם כששותה אחד מהם מגיע לישוב, אבל אם אפילו שישתה אחד מהם אינו מגיע לישוב ומת מודה ר"ע שישתו שניהם וימותו כיון דהנפק"מ רק לחיי שעה. וכ"כ ביפה ענף שם.

אמנם בספר לשון ערומים (דרוש ט') תמה על זה, דכיון דמחללין שבת גם על חיי שעה, א"כ גם לענין "וחי אחיך עמך" שחייך קודמין, חיי שעה דידיה קודמין לחיי שעה דחבריה, עי"ש שהאריך.

אך המעיין בדברי בעל העקידה יראה, שאין עיקר חילוקו בין חיי שעה לחיי עולם, שכתב וז"ל "כי קאמר ר' עקיבא הני מילי כשיתקיים האחד ודאי, אבל בודאי מת אי לא מתרחיש ניסא, אימא כיון דצריך רחמי, נס לאחד נס למאה", עכ"ל. וביאור דבריו, דהרי אין זה ודאי שימותו שניהם דיכול להיות שימצאו מים או יתרחש נס, אלא שכל זמן שאחד מהם יכול להנצל בדרך הטבע לפי מה שנראה עכשיו, אמרינן על זה חייך קודמין, כיון דלפי דרך הטבע הוא יכול להנצל בכך ובלא זה קרוב להיות שימות, אבל היכא דשניהם ימותו בדרך הטבע, חיישינן לצד שלבסוף ינצלו ע"י נס, ולזה כיון דמזדקקינן לניסא, עבדינן באופן שיחיו שניהם.
​

◆ ◆ ◆​

העולה מכל מה שכתבנו, שיש ליישב דברי המדרש בב' אופנים, או דיש רשות אף לר"ע להתחלק עם חבירו, או דאף ר"ע מודה היכא דאין אחד מהם יכול להנצל. ונראה להוכיח מן הכתובים דעל כרחך אחד משני דרכים הללו נכונים, דהנה במלכים (א יז יב) כאשר בא אליהו בשנות הרעב אל האשה הצרפית ובקש ממנה לחם, כתיב "ותאמר חי ה' אלקיך אם יש לי מעוג, כי אם מלא כף קמח בכד ומעט שמן בצפחת, והנני מקוששת שנים עצים ובאתי ועשיתיהו לי ולבני ואכלנהו ומתנו", ע"כ. וקשה לפי דעת ר"ע איך היה מותר לה להתחלק עם בנה, כיון דעומדים למות מפני שיכלה מזונם, א"כ חייך קודמין, וכיון דהקמח והשמן שייכים לה א"כ היא קודמת לבנה.

ועל כרחך כאחד משני הדרכים הנ"ל, או דיש לה רשות להתחלק עם בנה, או דכיון שבדרך הטבע שניהם מתים, בזה מודה גם ר"ע שצריך להתחלק ביניהם, וכנ"ל. [ועי' בדברי העקידה והכלי יקר ודרשות מהר"ם חביב ובלשון ערומים שם, שהאריכו במעשה דהאשה הצרפית ובדין חייך קודמין במה שהקדימה את עצמה ואת בנה לאליהו, ולענ"ד יש להוכיח ממה שהתחלקה עם בנה, וכנ"ל].
​

◆ ◆ ◆​

ובבירורן של דברים האם מותר ומצוה להתחלק במים עם חבירו אליבא דרבי עקיבא, נראה דזה תלוי במה שיש לדון איך הדין אם אדם שלישי יש לו מים, והוא אינו צריך להם, האם יתן לאחד מהם שיגיע לישוב ויחיה, או שיתן לשניהם לכל אחד חצי וישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו.

והנה בחידושי הגר"ח על הש"ס (ב"מ שם) כתב דמסברא ברור דבכה"ג צריך ליתן לאחד מהם שישאר בחיים ולא יתן לשניהם וימותו, וכ"כ בחזו"א (מסכת ב"מ ליקוטים סי' כ' לדף סב.) דחייב ליתן לאחד, משום שעדיף חיי עולם על חיי שעה, אלא דלבן פטורא כיון דאותו אחד לא יוכל להשאיר זאת אצלו, וחייב לחלוק עם חבירו, ממילא גם הנותן יתן לשניהם. ולפי"ז היכא דאין שייך סברא זו, כגון שכל אחד מהם בחדר בפני עצמו בבית האסורים ואינו יכול לתת לחבירו, לכו"ע יתן לאחד מהם הכל ויחיה.

אמנם בישועת דוד (סי' י"ב) כתב, דאדם שלישי יתן לשניהם בשוה, וכן מובא בשם בעל חידושי הרי"מ, שהרי חזינן אליבא דבן פטורא דס"ל דשניהם שוים, וכל מה דפליג ר"ע הוא רק משום דחייך קודמין, א"כ באדם שלישי דלא שייך הטעם דחייך קודמין, ממילא לכו"ע יחלק לשניהם.

והנה לכאורה דבר זה קשה מסברא מדוע לא אמרינן דחיי עולם עדיף, אך הביאור כמ"ש בהעמק שאלה (סוף שאילתא קמ"ז) דטעמו של בן פטורא הוא שישתו שניהם ושמא תמצא הצלה עי"ז לשניהם שימצא להם מים, וכן האריך בשו"ת יד אליהו סי' מ"ג.

נמצא שנחלקו בזה רבותינו, האם מצד עצם ההצלה עדיף להציל אחד בודאי לחיי עולם, או את שניהם לחיי שעה שעי"ז אפשר שינצלו לבסוף שניהם. ובאמת צ"ע לדעת החזו"א הנ"ל דמצד ההצלה עדיף להציל אחד לחיי עולם, א"כ מדוע אם הוא עצמו בעל המים מחוייב לתת לחבירו, ומאי שנא הוא בעצמו מאדם שלישי [ועי' בחי' הגר"ח שם מש"כ בזה]. ולכאורה צ"ל דס"ל לבן פטורא דכיון דהוא חייב ב"לא תעמוד על דם רעך", הרי זה מחייבו לתת את המים לחבירו, דאם משאיר לעצמו אינו מקיים בזה "לא תעמוד", ולכן חבירו עדיף עליו. וכן נראה מדברי המנ"ח (מצוה רצ"ה), שכתב שמן הדין היה צריך להקדים את חבירו לגמרי ולתת לו את כל המים ושיחיה חבירו לעולם והוא ימות, אלא שכיון שחבירו ג"כ מחוייב בזה להחזיר לו, ממילא חולקים שניהם. וכתב דלפי"ז אליבא דבן פטורא אם הולכים בדרך שנים אחד גדול ואחד קטן שפטור מכל המצוות, הגדול חייב לתת לקטן את כל המים ולמות, והקטן אינו חייב להחזיר לו. ובזה ניחא דזהו החילוק בין אדם שלישי דמקיים לא תעמוד בכל אחד משניהם על כן יתן לאחד מהם, משא"כ אם אחד מהשנים הוא בעל המים חייב לתת לחבירו משום "לא תעמוד".

אך לכאורה מסתבר דלא כן, אלא דאף לבן פטורא אין חיוב משום "לא תעמוד" להעדיף את חבירו עליו, דאע"פ שאינו מחוייב ב"לא תעמוד" על עצמו, אבל מ"מ אין מסתבר שהתורה תטיל עליו להציל את חבירו במקום את עצמו, דכיון דאין כאן הצלת נפש מישראל, דכנגד מה שמציל הוא עצמו מת, אין בזה מצות "לא תעמוד". אלא רק ס"ל לבן פטורא, דאין עדיפות לאדם עצמו על פני חבירו, ודנים כמו לגבי אדם שלישי. ולפי"ז צ"ל כדברי האחרונים הנ"ל שמצד דיני ההצלה עדיף להציל את שניהם, ולכן ס"ל לבן פטורא שהולכים אחר דיני ההצלה ומתחלקים שניהם, ור"ע חידש דאע"פ שמצד דיני ההצלה עדיף לחלק בין שניהם, אעפ"כ חייך קודמין ואינו מחוייב לתת לחבירו.

ומעתה נראה לענין הנידון האם אליבא דר"ע יש רשות ומצוה לעשות כבן פטורא, דזה תלוי בהנ"ל, דאם מצד דיני ההצלה עדיף לתת לשניהם וכנ"ל, אלא דיש לו קדימה מצד "חייך קודמין", שפיר יכול למחול על זה ולהתחלק עם חבירו כיון דמצד ההצלה הכי שפיר טפי. אך אם נימא דמצד ההצלה אדם שלישי צריך לתת לאחד מהם, דחיי עולם עדיפא, אסור לו לעשות כנגד דיני ההצלה, דאין בזה תועלת הצלת נפש אלא אדרבה להיפך.

והנה נראה, דבאופן שגם אם ישאיר לעצמו את המים שניהם מתים, כי אין מספיקים לעצמו בשביל להגיע לישוב אלא רק לחיי שעה, בזה אף לפי"ד החזו"א אדם שלישי יתן לשניהם בשוה, דמצד חיי שעה מאי חזית האי מהאי, וא"כ עדיף שיחיו שניהם דאולי ינצלו לבסוף. א"כ כיון שבכה"ג מצד דיני ההצלה לכו"ע עדיף לתת לשניהם, לפי דברינו יהיה רשות לבעל המים לחלוק עם חבירו.

ולפי"ז יש לשלב את ב' התירוצים הנ"ל יחד, דכיון דבמעשה דספינה היה נידון רק על חיי שעה של כולם, דמצד דרך העולם גם אם ישאירו לעצמם לא ינצלו, א"כ בכה"ג עכ"פ רשות ודאי איכא, וכמו שנתבאר.​

 

[גרינפלד]

וחי אחיך עמך, בענין חייך קודמין

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il