- הודעות
- 4,722
- תודות
- 17,141
- נקודות
- 895
יהודי נרגש עמד לבדו מול תיבת החזן ונשא את קולו ברמה.
קולות השירה והזמרה של תושבי השכונה שזה מכבר התכנסו בביתם לסעודת השבת, חדרו לבית הכנסת דרך החלונות המקומרים, והתמזגו בחלל עם קולו של החזן. מפעם לפעם נושא היה החזן את קולו ברמה ופורש את ידיו לצדדים בתיאום מושלם לכוונת התפילות שיצאו מפיו.
"נשמת כל חי תברך את שמך", נשמעה אנחת רווחה בקולו. מאז ומתמיד נוהג היה לזמר לעצמו מילות תפילה זו, לאחר השמעת קטע ארוך וקשה. מילותיה היפות של התפילה הביאו מרגוע לנפשו. "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו" ניגן החזן בעליצות. לא קשה היה להבחין כי הוא מתכוון לקולו האדיר וללשונו המתרוננת בחדווה.
על פי תנועותיו המחושבות ניתן היה להבין כי נמנה הוא על גדולי החזנים. בתחילת "קדושה" רעם קולו האדיר ומילא את הפינות ואת הסדקים בבית הכנסת, ובקול חוצב יצאו מפיו המילים "נקדישך! ונעריצך!" תוך הפסקה דרמטית בין מילה למילה, כדי להדגיש את עוצמת הקדושה וההערצה.
לקראת סיום "קדושה" נעצמו עיניו, ובעודו מרכין את ראשו בעצב הסתלסלו באיטיות מילות התחינה מבעד טלית הצמר. בכשרון רב הצליח החזן לשלב תוגה ותחינה בהשמעת קול דקיק, כאשר על עיניו ניכר כי הוא מתכוון לבטא ברגע זה את בקשתו של עם שלם מזה אלפי שנים: "מתי תמלוך בציון? בקרוב!".
צעדים ספורים מאחורי החזן עמד יהודי זקן עטור טלית, והשמיע קולות התפעלות נרגשים מן הניגונים ומן הסלסולים שעלו מקידמת בית הכנסת. הוא, ומלווהו, והחזן, היו היחידים ששהו בבית הכנסת. מעולם לא תפסה החזנות בלבו מקום של כבוד, אך הפעם היו פני הדברים שונים לחלוטין. "על בין אדם לחבירו, אפילו אין יום הכיפורים מכפר" לאט היהודי הזקן למלווהו, והמשיך להשמיע קולות הערצה לנגינתו של החזן.
כבר מספר שעות שקולו של החזן נישא ברמה בבית הכנסת. לא הכל חיבבהו. היה זה יהודי גבה קומה. כתפיים חסונות וגבינות עבות השלימו את דמותו המאיימת. מאז ומעולם סבור היה הלה כי אין חזן כמוהו בכל הארץ. בכל הזדמנות שהתרגשה בפניו היה 'ניאות' להשמיע "קטעי חזנות" למורת רוחם של האנשים שנקלעו לסביבתו. "קולו עבה כמותניו" הגדיר פעם יהודי שנון את ה"חזן", שלא אבה להשכיל, כי עם קול עבה וצרוד כשלו ייטיב לעשות אם ישמיע את קולו בעליה לתורה ותו לא.
בשבת זו חל ה"יארצייט" של אמו, ולגבאי לא נותרה ברירה אלא למלא את בקשתו לעבור לפני התיבה. כבר בליל שבת זכו שכניו לשמוע את החזן הדגול מתכונן בדחילו ורחימו להופעתו הגדולה בבית הכנסת. שוב ושוב היה מגביה את קולו האדיר ולאחר מכן שואל את בני ביתו "הפעם היה יותר טוב, לא כך?"
כאשר אחז החזן בתפילת "קווה אל ה'", לא נותר איש בבית הכנסת… המתפללים נפלטו בזה אחר זה מבית הכנסת. אלו שמקום ישיבתם סמוך לתיבת החזן, נמהרו החוצה בחופזה ושפשפו את רקותיהם במרץ תוך שאיפת אוויר עמוקה.
עם קהל המתפללים נמנה יהודי זקן שליבו המה רחמים על החזן המסכן, שעוד מעט קט יסיים את תפילתו, וכאשר הוא יצפה לקבלת "יישר כח" מהקהל, הוא יגלה כי חלק ניכר מתפילתו הושמע לאוזניו של זקן אחד בלבד ומלווהו.
ברגע שסיים החזן את תפילתו, טפח הזקן בידו על גבו הרחב של ה"חזן", הפטיר לעברו "ישר כח" לבבי והודה לו בחום על התפילה המרתקת שהואיל להעניק בטובו לקהל המתפללים.
ה"חזן" שכה התרגש מן המחווה, ניצל את ההזדמנות, ותוך רגעים מספר הכין את עצמו שנית לאמירת קטעי חזנות, כשהוא אומר: "אם הרב כל כך נהנה, אשמח מאד לכבדו בעוד קטעי חזנות שלא הספקתי להשמיעם לפני הקהל…". כך עמד היהודי המבוגר, הלא הוא הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, במשך שעה ארוכה, בלא להראות סימני קוצר רוח או רוגז כל שהם, אלא אדרבה, עודד את החזן והרעיף טללי תשבחות על תפילתו הערבה.
יהודי נכבד, ירושלמי, קורא וותיק של הגליון, שלח אלינו חבילה עבה של דפים שבתוכם מסתתרים עשרות עובדות והנהגות מופלאות מגדולי ישראל, שלא התפרסמו מעולם. ביניהם סיפור זה, הממחיש את עדינות נפשם של גדולי ישראל. המשיך לקרוא הלאה, המליץ שולח הסיפורים, ראה כיצד דאג אביו של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל לחינוכו, או אז גם תבין כיצד זכה אביו לבן גדול בישראל.
הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, נודע בחריפותו ובכשרונו העצום. כאשר בגר והיה לבחור, למד הגאון בישיבת וואלאז'ין המפורסמת.
באחד הימים התגלגלה לאוזני האב שמועה מפוקפקת, כי בנו, איסר זלמן, אינו מנצל את זמנו בישיבה כיאה וכיאות. אביו החליט כי עליו לעמוד מקרוב אחר לימודו של בנו. דא עקא שישיבת וואלאז'ין שכנה במרחק עצום מעיר מגורי הוריו של רבי איסר זלמן, ובידי אביו שהיה עני מרוד, לא היה הסכום הדרוש לנסיעה כה ארוכה. אולם, לא מכשול שכזה ימנע בעדו לברר את מצבו הרוחני של בנו.
יצא האב את ביתו וכיתת את רגליו בדרכים. שעות רבות צעד האב עד שהגיע אל ישיבת וואלאז'ין. אפוף חרדה הוא נכנס אל חדרו של הנצי"ב ושאל למצבו הרוחני של בנו יקירו. ראש הישיבה השיב את רוחו באומרו כי בנו ב"ה שוקד על תלמודו ועוד יזכו הוא ורעייתו לרוות ממנו רוב נחת, שהרי עתיד הוא להיות גדול בישראל.
לקח רב ניתן ללמוד מעובדות אלו. לבד מהנהגתו המופלאה של גדול הדור, שעמד בדומיה שעה ארוכה ויקרה מזמנו כדי לגמול חסד בגופו עם יהודי שהיה זקוק למנת-עידוד, ניתן גם להשכיל מארחו של אביו, עליו נאמר, "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". יהודי שמשקיע באופן עקבי ברוחניות, אם בחינוך ילדיו, אם בלימוד התורה, זוכה לסייעתא דשמייא ולהצלחה ורואה פירות בעמלו.
אכן, ברוחניות יש להשקיע, לעמול, לא להרפות.
(גליון מאורות הדף היומי, גליון מחוברים)
קולות השירה והזמרה של תושבי השכונה שזה מכבר התכנסו בביתם לסעודת השבת, חדרו לבית הכנסת דרך החלונות המקומרים, והתמזגו בחלל עם קולו של החזן. מפעם לפעם נושא היה החזן את קולו ברמה ופורש את ידיו לצדדים בתיאום מושלם לכוונת התפילות שיצאו מפיו.
"נשמת כל חי תברך את שמך", נשמעה אנחת רווחה בקולו. מאז ומתמיד נוהג היה לזמר לעצמו מילות תפילה זו, לאחר השמעת קטע ארוך וקשה. מילותיה היפות של התפילה הביאו מרגוע לנפשו. "אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו" ניגן החזן בעליצות. לא קשה היה להבחין כי הוא מתכוון לקולו האדיר וללשונו המתרוננת בחדווה.
על פי תנועותיו המחושבות ניתן היה להבין כי נמנה הוא על גדולי החזנים. בתחילת "קדושה" רעם קולו האדיר ומילא את הפינות ואת הסדקים בבית הכנסת, ובקול חוצב יצאו מפיו המילים "נקדישך! ונעריצך!" תוך הפסקה דרמטית בין מילה למילה, כדי להדגיש את עוצמת הקדושה וההערצה.
לקראת סיום "קדושה" נעצמו עיניו, ובעודו מרכין את ראשו בעצב הסתלסלו באיטיות מילות התחינה מבעד טלית הצמר. בכשרון רב הצליח החזן לשלב תוגה ותחינה בהשמעת קול דקיק, כאשר על עיניו ניכר כי הוא מתכוון לבטא ברגע זה את בקשתו של עם שלם מזה אלפי שנים: "מתי תמלוך בציון? בקרוב!".
צעדים ספורים מאחורי החזן עמד יהודי זקן עטור טלית, והשמיע קולות התפעלות נרגשים מן הניגונים ומן הסלסולים שעלו מקידמת בית הכנסת. הוא, ומלווהו, והחזן, היו היחידים ששהו בבית הכנסת. מעולם לא תפסה החזנות בלבו מקום של כבוד, אך הפעם היו פני הדברים שונים לחלוטין. "על בין אדם לחבירו, אפילו אין יום הכיפורים מכפר" לאט היהודי הזקן למלווהו, והמשיך להשמיע קולות הערצה לנגינתו של החזן.
כבר מספר שעות שקולו של החזן נישא ברמה בבית הכנסת. לא הכל חיבבהו. היה זה יהודי גבה קומה. כתפיים חסונות וגבינות עבות השלימו את דמותו המאיימת. מאז ומעולם סבור היה הלה כי אין חזן כמוהו בכל הארץ. בכל הזדמנות שהתרגשה בפניו היה 'ניאות' להשמיע "קטעי חזנות" למורת רוחם של האנשים שנקלעו לסביבתו. "קולו עבה כמותניו" הגדיר פעם יהודי שנון את ה"חזן", שלא אבה להשכיל, כי עם קול עבה וצרוד כשלו ייטיב לעשות אם ישמיע את קולו בעליה לתורה ותו לא.
בשבת זו חל ה"יארצייט" של אמו, ולגבאי לא נותרה ברירה אלא למלא את בקשתו לעבור לפני התיבה. כבר בליל שבת זכו שכניו לשמוע את החזן הדגול מתכונן בדחילו ורחימו להופעתו הגדולה בבית הכנסת. שוב ושוב היה מגביה את קולו האדיר ולאחר מכן שואל את בני ביתו "הפעם היה יותר טוב, לא כך?"
כאשר אחז החזן בתפילת "קווה אל ה'", לא נותר איש בבית הכנסת… המתפללים נפלטו בזה אחר זה מבית הכנסת. אלו שמקום ישיבתם סמוך לתיבת החזן, נמהרו החוצה בחופזה ושפשפו את רקותיהם במרץ תוך שאיפת אוויר עמוקה.
עם קהל המתפללים נמנה יהודי זקן שליבו המה רחמים על החזן המסכן, שעוד מעט קט יסיים את תפילתו, וכאשר הוא יצפה לקבלת "יישר כח" מהקהל, הוא יגלה כי חלק ניכר מתפילתו הושמע לאוזניו של זקן אחד בלבד ומלווהו.
ברגע שסיים החזן את תפילתו, טפח הזקן בידו על גבו הרחב של ה"חזן", הפטיר לעברו "ישר כח" לבבי והודה לו בחום על התפילה המרתקת שהואיל להעניק בטובו לקהל המתפללים.
ה"חזן" שכה התרגש מן המחווה, ניצל את ההזדמנות, ותוך רגעים מספר הכין את עצמו שנית לאמירת קטעי חזנות, כשהוא אומר: "אם הרב כל כך נהנה, אשמח מאד לכבדו בעוד קטעי חזנות שלא הספקתי להשמיעם לפני הקהל…". כך עמד היהודי המבוגר, הלא הוא הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, במשך שעה ארוכה, בלא להראות סימני קוצר רוח או רוגז כל שהם, אלא אדרבה, עודד את החזן והרעיף טללי תשבחות על תפילתו הערבה.
יהודי נכבד, ירושלמי, קורא וותיק של הגליון, שלח אלינו חבילה עבה של דפים שבתוכם מסתתרים עשרות עובדות והנהגות מופלאות מגדולי ישראל, שלא התפרסמו מעולם. ביניהם סיפור זה, הממחיש את עדינות נפשם של גדולי ישראל. המשיך לקרוא הלאה, המליץ שולח הסיפורים, ראה כיצד דאג אביו של רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל לחינוכו, או אז גם תבין כיצד זכה אביו לבן גדול בישראל.
הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, נודע בחריפותו ובכשרונו העצום. כאשר בגר והיה לבחור, למד הגאון בישיבת וואלאז'ין המפורסמת.
באחד הימים התגלגלה לאוזני האב שמועה מפוקפקת, כי בנו, איסר זלמן, אינו מנצל את זמנו בישיבה כיאה וכיאות. אביו החליט כי עליו לעמוד מקרוב אחר לימודו של בנו. דא עקא שישיבת וואלאז'ין שכנה במרחק עצום מעיר מגורי הוריו של רבי איסר זלמן, ובידי אביו שהיה עני מרוד, לא היה הסכום הדרוש לנסיעה כה ארוכה. אולם, לא מכשול שכזה ימנע בעדו לברר את מצבו הרוחני של בנו.
יצא האב את ביתו וכיתת את רגליו בדרכים. שעות רבות צעד האב עד שהגיע אל ישיבת וואלאז'ין. אפוף חרדה הוא נכנס אל חדרו של הנצי"ב ושאל למצבו הרוחני של בנו יקירו. ראש הישיבה השיב את רוחו באומרו כי בנו ב"ה שוקד על תלמודו ועוד יזכו הוא ורעייתו לרוות ממנו רוב נחת, שהרי עתיד הוא להיות גדול בישראל.
לקח רב ניתן ללמוד מעובדות אלו. לבד מהנהגתו המופלאה של גדול הדור, שעמד בדומיה שעה ארוכה ויקרה מזמנו כדי לגמול חסד בגופו עם יהודי שהיה זקוק למנת-עידוד, ניתן גם להשכיל מארחו של אביו, עליו נאמר, "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". יהודי שמשקיע באופן עקבי ברוחניות, אם בחינוך ילדיו, אם בלימוד התורה, זוכה לסייעתא דשמייא ולהצלחה ורואה פירות בעמלו.
אכן, ברוחניות יש להשקיע, לעמול, לא להרפות.
(גליון מאורות הדף היומי, גליון מחוברים)
