סיפורים אישיים גרגירים של השגחה מכלי ראשון (1 צופה)

[נדיב לב]

בשורות הבאות אגולל סיפור מפתיע ששמעתי לאחרונה מקרובת משפחתי כלי ראשון. למרות שנלווה אליו גוון ספרותי, השתדלתי ככל האפשר להישאר נאמן למקור.

שרה, אישה טובת לב ומאורגנת להחריד, תמיד הקפידה על כל פרט. במטבחה המסודר להפליא, כל מוצר מצא את מקומו הקבוע, כולל חבילת הקקאו ששכנה דרך קבע במקפיא. לכן, כששכנתה רחל, ביקשה להלוות כוס קקאו, שרה נחרדה לגלות שהחבילה לא נמצאת במקום המיועד לה. לבסוף, היא איתרה אותה בארון, "תמוה, איך היא הגיעה לשם?" שאלה את עצמה ושפכה ממנה כוס לשכנה, מבלי להסתכל יותר מדי עמוק בתכולת החבילה.

מספר ימים לאחר מכן, כשניגשה לאפות עוגה בעצמה, גילתה את הסוד האפל שהסתתר בחבילת הקקאו. קורים עדינים, כמו חוטי משי אפורים, הסתתרו בין גרגרי האבקה החומים. מבט מעמיק יותר חשף את האמת המזעזעת - תולעים קטנות התפתלו להן בתוך הקקאו!

שרה קפאה במקומה. חרדה עצומה הציפה אותה. רחל! היא הלוותה לרחל קקאו נגוע בתולעים! מחשבות טורדניות החלו להתרוצץ במוחה: מה רחל הכינה עם הקקאו? האם הכשילה אותה בלי משים?

בדפיקות לב מואצות, היא ניגשה לביתה של רחל ודפקה על דלת שכנתה. ביררה במבוכה גדולה מה היא עשתה עם הקקאו. רחל, בפניה החייכניות והרגועות, סיפרה על ההכנות לסיום מסכת של בנה, מוישי.

"חזרתי הביתה מאוחר, עייפה ומותשת, אך זכרתי שהבטחתי למוישי לאפות לו עוגה. בתי הגדולה התנדבה להכין עוגת שוקולד מהירה, בעוד אני מארגנת את התינוק הקטן לשינה.

הבת הכינה את העוגה, הכניסה אותה לתנור הלכה לחדרה ונרדמה מיד, סומכת עלי, על אמה שתשגיח על האפייה. אבל הייתי עייפה עד לשד עצמותי, אז נרדמתי מיד עם התינוק.

בבוקר, ריח חרוך העיר אותי בבהלה. העוגה, שנשכחה בתנור, נשרפה כליל.

בלי לחשוב פעמיים, השלכתי את העוגה השרופה לפח והתחלתי מיד להכין עוגה חדשה, הפעם מחבילת קקאו שמצאתי בארון. לא הבנתי איך הצלחתי לפספס אותה אתמול".

כך סיפרה לה רחלי, שלא שכחה להודות על הקקאו שהלוותה לה למרות שלא השתמשה בו, מבלי להבין אז את מצוקתה. עד לרגע ששמעה את הסיפור על הקקאו המתולע, חיוכה נמוג באחת ודמעות החלו לזלוג על לחייה. כעת היא הבינה את גודל הנס. העוגה השרופה, כך התברר, הצילה כיתה שלמה מאכילת תולעים*. שתיהן, שרה ורחל, מלמלו "מזמור לתודה", מודות על חסדי השם שהציל אותן מלהכשיל ילדים תמימים. (ושוב שמעתי את הסיפור מכלי ראשון).

הכלל העולה.. לפעמים דווקא הבלגן, השכחה והכישלונות הקטנים מסתירים בתוכם ניסים גדולים ולעיתים גם תולעים... :)

*שימו לב. התולעים השלמות נוצרו בחבילת הקקאו לא בגרגרי הקקאו קודם שנטחנו, שאז כתוצאה מתהליך הטחינה העוגה מותרת בדיעבד. יעויין שו”ע יו”ד סימן פד, סעיף יד.

 

[נדיב לב]

זוכרים אותי? זה אני מוישי מהסיפור עם האופניים האדומות.
הבטחתי לשתף אתכם בסיפורים נוספים מכלי ראשון שיש באמתחתי, ניסים גלויים המעידים על אמונה השגחה פרטית ותפילה. וכך אעשה בשורות הבאות.

מאז הסיפור עם האופנים של בני, עברו חלפו להם השנים, התבגרתי, הקמתי בית משפחה ילדים. ב"ה.

באחד הערבים החלטתי לצאת עם ילדיי לבקר את הוריי המבוגרים בעיר הסמוכה.
הבית היה חמים ומואר, כשניחוחות תה ועוגה שאמא טרחה במיוחד לרגל בואנו מילאו את האוויר. צחוקם ומשחקיהם של הילדים פיזרו חדוות חיים בכל פינה והחיו את המרחב.

ישבנו אני ואבא סביב השולחן והעלינו נשכחות. בין סיפור אחד למשנהו, צף ועלה הסיפור עם האופנים של בני.
אבא זכר אותו וחיוך קל התפשט על פניו. אבל היה בו משהו עצוב, כמו געגוע ישן.
הוא עצם עיניו, הניח את ידו על הכוס הקרובה אליו, וכמי שרוצה לפצות אותי על שנות הדוחק והרעב שידענו כילדים, פתח בסיפור מופלא שלא שמעתי עליו עד לאותו רגע.

"מוישי, זוכר אתה כיצד חיינו אז בדלות מחפירה, בצמצום ובדוחק שלא ייאמן?"
הנהנתי בראש. "כמובן שאני זוכר". ואבא המשיך.
"כשרבקי אחותך הקטנה נולדה, אמא הייתה בבית היולדות, ואני נשארתי אתכם בבית. הייתי צריך לארגן אתכם, להכין לכם משהו לאכול. בבוקר פתחתי את המקרר… והוא היה ריק. לא חלב, לא גבינה. כלום!".

עיניו של אבא הצטמצמו לרגע. "איך אכין לכם ארוחת בוקר? ובעל המכולת", הוסיף כמעט בלחש, "הזהירני ימים אחדים קודם לכן, כי לא יסכים עוד לספק לי מוצרים בהקפה, עד שלא אסדיר את חובותיי. לא ידעתי מה לעשות באותה שעה. חמישים שקלים לא היו ברשותי לרכישת המצרכים הנחוצים".

הוא עצר רגע, הביט בי בעיניו הטובות והמשיך:
"בלב נשבר נשאתי עיניים למרום והתפללתי. ביקשתי מהקב"ה שידאג לילדים שלו, כי אני… אני כבר לא ידעתי איך. ואז החלטתי, מתוך אמונה פשוטה - אני הולך למכולת. הקב"ה כבר ידע איך לעזור. למה? אין לי מושג. מי הולך למכולת בידיים ריקות כשבעל המכולת לא מוכן לרשום בהקפה? אבל האמנתי. ויצאתי לעבר המכולת.

בעודי פוסע בדרך ופי ממלמל בתפילה, הבחנתי מרחוק בפיסת נייר בצבע סגול. סקרנותי גברה עליי, והחלטתי לבדוק במה מדובר. להפתעתי הרבה, התגלה לעיניי שטר של חמישים שקלים! מונח כאילו חיכה לי. לקחתי אותו בידיים רועדות… וכעבור רבע שעה חזרתי הביתה כששקית מלאה במצרכים בידי, אותם רכשתי בשטר שמצאתי בדרך".

כשהוא סיים את דבריו, עיניו כבר נצצו. הוא הביט בי ואמר חרישית: "אתה מבין, מוישי? חיינו אז בניסים. מכח האמונה ראינו מיד יום את נפלאות ההשגחה".