אלול ג' אלול - יום פטירת רבי שרגא פייבל מנדלוביץ' (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי שרגא פייבל מנדלוביץ' (ה'תרמ"ו - ג' באלול תש"ח) היה רב ותלמיד חכם אמריקני, מהראשונים והבולטים במנהיגי היהדות החרדית בארצות הברית במאה העשרים. הרב מנדלוביץ' הקים וניהל מוסדות לימוד וחינוך חרדיים, הראשונים מסוגם באמריקה. הוא פעל למנוע ולעכב את תהליך החילון שעבר על יהודי ארצות הברית, שהיו הדור השני או השלישי למהגרים מאירופה. חלק רב מהצלחתו של החינוך היהודי-חרדי בארצות הברית, נזקף לזכות עבודתו המאומצת. רבי משה פיינשטיין התבטא אודותיו: "בלעדיו לא היו כלל לימוד תורה ויראת שמים באמריקה".​

רבי שרגא פייבל מנדלוביץ' – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל המחיש פעם את הנקודה לחשוב על השני לתלמידיו.

היה זה בשיעור בישיבת תורה ודעת בראשותה הוא עמד, כאשר מעט אחר תחילת השיעור נכנסו מספר בחורים וגילו שכבר אין מקומות ישיבה. הם יצאו לבחוץ וחזרו אחרי מספר רגעים כשכל אחד מחזיק את הכיסא אותו מצא ומתיישב עליו במהירות ובדממה כדי לא להפריע למהלך השיעור. ר' שרגא פייבל עצר את מהלך השיעור והמתין מספר שניות… "שלעפער'ס"! (סבלים ובהטיה האידישאית כינוי לבעלי חוסר מזל…) כיון לעומת הבחורים הנכנסים.

הלא הייתם יכולים רק במעט מחשבה לקיים מצוות ואהבת לרעך כמוך בקלות, אם רק כל אחד היה חושב על השני ומביא בשביל חברו את הכיסא… התוצאה בין כך הייתה זהה, לכולם היה מקום לשבת, אבל אתם הייתם מרוויחים מצווה גדולה.​

 

[גרינפלד]

גדלתי באמריקה, בפיטסבורג, פנסילבניה. 60,000 יהודים. רובם יהודים יראי שמים מאירופה. נולדתי שם, וכשגדלתי הלכתי לבית ספר. לא היו ישיבות, לא היו תלמודי תורה. בניו יורק היה כבר התחלה של משהו. היו כמה יהודים מוזרים, כולם התייחסו אליהם כמוזרים, שהם התחילו בייסוד ישיבות, תלמודי תורה. אחד מהם היה הרב'ה שלי, ושל עוד כמה בחדר זה, ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זכרונו לברכה.

הביטו עליו כאדם בלתי ריאלי, ואמנם זו האמת, הוא לא היה ריאלי. הוא יצר יש מאין, הוא יחד עם שותפו ר' בנימין וילהלם. יחד הם יצרו תורה יש מאין בניו יורק. אבל בפיטסבורג באותו זמן לא היה כלום. היו לי הרבה חברים. היו אז הרבה יהודים, אבל מעט מאד – אפשר לספור על כף היד – נשארו דתיים.

מדוע אני מספר לכם כל זאת? מה זה נוגע להיום?

יש לנו אבא גדול למעלה, והרבה דברים הוא עושה שאף אחד לא יודע מדוע, אבל יש לו דרכים שונות כיצד לנהל את העולם. ולפעמים קשה להבין מדוע הוא עושה הרבה דברים. חלק מהדברים שאנו רואים, שצריך ללמד כל אחד שיעור מיוחד, הוא שאין, כלום, לא קורה במקרה. אין כזה דבר. הכל השגחה פרטית. ה' יתברך הוא המנהל את העולם. מה שכל אחד מאיתנו כאן ברגעים אלו בחדר זה, זה לא קרה במקרה, הקב"ה עשה זאת בכוונה. כל אחד מאיתנו יכול לכתוב ספר חיים, אם הוא כשרוני – בעצמו, ואם לא, ע"י אחר כשרוני, אבל מסתבר שכל אחד מאיתנו יכול.

אני רוצה לתאר מעט… אני לא יודע הרבה מסיפורי החיים של אחרים, אני יודע יותר על סיפור החיים שלי, שהוא לא כתוב.

תמצית חיי השתנו ע"י שלשה אנשים. ושמם: האחד ר' אברהם דוד בנדר, הסבא של ראש ישיבת דרכי תורה בפארקוואי הגאון ר' יעקב, הוא היה משולח והגיע לפיטסבורג לאסוף כסף לישיבה. אנשים חשבו שזה היה רק במקרה שהוא הגיע לאזורנו, בד"כ הוא היה מגיע לאיזור אחר בפיטסבורג, שם היה לו משפחה. אבל פעם אחת הוא הגיע לאזור שלנו, ואנו היינו אחת המשפחות הבודדות שאכלו בביתם כשר, אז הוא התארח אצלינו, הקב"ה סידר זאת כך.

רוב המשולחים, יש להם אכסניה שם אוכלים וישנים, אבל אינם מתענינים בילדים של המשפחה. אבל רבי בנדר היה שונה. הייתי אז בן 16 והוא שאל אותי מה אני לומד, עניתי לו שעכשיו סיימתי לימודים בבית הספר. הוא התעניין בילד בן 16, והוא שאל את הורי, "מה? למה לא תשלחו אותו לניו יורק לישיבה?". "ישיבה? מה זה ישיבה?", הורי לא ידעו מה זה ישיבה. הם היו מאד חרדים , שומרי שבת, כשרות הכל, אולי הם זכרו על ישיבות מפעם בפולין, אבל לא היה להם שמץ של מושג שקיימות ישיבות באמריקה.

אז הוא אמר, "אני אקח אותו לשם". והוא לקח אותי. עברו שש חדשים עד שעזבתי איתו לניו יורק, היצר הרע, השטן לא נותן כ"כ מהר, הוא גרם לי לרוץ פעם אחרי אוטובוס והחלקתי על הקרח ונפלתי ונקעתי את הרגל. הייתי בגבס שלשה חדשים ולא יכולתי לנסוע לניו יורק, הייתי צריך לבקר אצל הרופא כל כמה שבועות.

אמא שלי ע"ה היתה מורידה נהרות של דמעות בהדלקת נרות. החזו"א נשאל איך הקיבוצניקים, שדורות לא היה אצלם ריח של תורה, נעשים פתאום בעלי תשובה. אמר החזו"א שדמעות של אמא אינם שבים ריקם. הם חודרים הרים של ברזל ומגיעים עד כסא הכבוד. לפעמים זה לוקח שנה ולפעמים דור, ולפעמים שלשה דורות, אבל הם תמיד מגיעים, ואז הדמעות פועלות והקב"ה עונה לתפילות של האמא או הסבתא. אני בן יחיד, היא היתה מורידה נהרות של דמעות. היא ראתה מה קורה מסביב, שבנים לא הולכים כלל לביהכנ"ס, וממילא לא אומרים קדיש, אז היא היתה בוכה, רבש"ע עזור לי שהבן שלי יישאר יהודי. התפילות של אמא שלי לבסוף הגיעו, ונענו. הרב בנדר לקח אותי לניו יורק.

והיו עוד שני אנשים. האחד היה ר' יצחק קארפ, הוא היה החתן של רב מנדלוביץ. הייתי בקעמפ מתיבתא, הקב"ה יש לו את הדרכים, הוא מחלה אותך ומרפא אותך, הוא שובר את הרגל, אבל הוא משיג בזה את מה שהוא רוצה. והוא החלה אותי. השתעלתי הרבה והייתי צריך את האויר שבהרי הקעסטילס. הקעמפ היחיד באותם ימים היה קעמפ מתיבתא. שם התידדתי עם משה יחזקאל סמואלס, הוא היה אולי שנה צעיר ממני, ויצחק קארפ שנה או שנתיים יותר גדול ממני.

משה יחזקאל היה מבלה איתי, ויצחק היה הולך איתי להליכות ארוכות ואומר לי שטיקלאך תורה מהרב'ה ר' שלמה ואז, כוונתי היתה להמשיך בדרכי לישיבה הראשונה שבאתי לניו יורק, אבל יצחק אמר, לא! יצחק אמר ליצחק, לא! אתה לא חוזר לשם, אתה הולך לשיעור של ר' שלמה, והוא משך אותי לשם, הוא משך אותי לר' מנדלוביץ, והוא משך אותי לר' שלמה, ושם הייתי מאז. אותם שלשה אנשים, אם לא הייתי בניו יורק לא היייתי בקעסטילס. א"כ הרב אברהם דוד בנדר, הוא זוכה לציון לשבח הראשון, ויצחק קארפ ומשה יחזקאל סמואלס מקבלים את שני הציון לשבח הבאים, הם שלחו אותי למשימת החיים שלי.

ולכן אני כאן הערב, הם שלחו אותי לכאן הערב. לדבר. דמיינו לעצמכם, אני זכיתי ללמוד אצל ר' שלמה, הרב'ה ר' שלמה, שנים! ואח"כ אצל הרב'ה ר' ראובן, שנים. והוא היה השדכן שלי, ר' ראובן, עם אחיינית שלו. נכדה של ר' ברוך בער. אבל רק תדמיינו, כשאשתי ע"ה, כשהיא נולדה, הבת קול יצאה ואמרה בת פלוני לפלוני, שאסתר לאה בת ר' משה, נכדת ר' ברוך בער, תינשא ליצחק אריה ב"ר דב.

יצחק אריה ב"ר דב באותו העת היה בפיטסבורג פנסילבניה, בן שלש שנים. היא נולדה בוילנא. איך נעשה שידוך כזה? איך יכול להיות כזה דבר? כ"כ הרבה סיבות ששידוך כזה אינו יכול לקרות. קודם כל היא בוילנא והוא בפיטסבורג, וחוץ מזה הוא במקום כזה…איך הוא יינשא לנכדה של ר' ברוך בער. הרבש"ע הוא אמנם זה שהחליט… אבל אנו לא מבינים דרכי הקב"ה איך שהוא עושה.

יש סיפור מפורסם על הרש"ש, יש הוספה שאני מוסיף על הסיפור, אני לא יודע אם זה נכון או לא. סיפור מפורסם. הרש"ש היה אחד מהגאונים הגדולים בזמנו, הוא תמיד היה שקוע בתורה. והוא היה ג"כ אחד מהעשירים הגדולים בזמנו. הוא היה סוחר בנקאי גדול בוילנא. היה לו גמ"ח גדול והוא הלוה לאנשים כסף, הוא היה בעל חסד גדול. יום אחד בתחילת ניסן הרש"ש הלוה לחייט ירא שמים, לא ת"ח גדול אבל ירא שמים ואמין. הוא היה צריך סכום גדול, שלש מאות רובל, סכום גדול באותם ימים, כמו 25,000 $, אבל הוא ביקש מאד מהרש"ש שייתן לו הלואה זו.

הרש"ש התרגש מהתחנונים שלו והוא הלוה לו, אבל הוא אמר לו בבקשה תחזיר לי את הסכום בדיוק שנה מהיום. בדיוק אחרי שנה באותו יום הגיע החייט לרש"ש. הוא לא היה בבנק, זה היה סגור, אז הוא הלך לביתו ודפק בדלת, ע"מ לשלם כמו שהוא התחייב. הרש"ש הכניס אותו לביתו, הרש"ש היה שקוע מאד בלימוד. אמר לו החייט אני חייב לך שלש מאות רובל לגמ"ח והיום זמן הפירעון, אני רוצה לשלם לך, הרש"ש שהיה שקוע מאד בלימוד אמר לו, אני לא יכול שתפריע לי עכשיו. אמר לו החיט אבל הבטחתי שאשלם היום. אמר לו טוב, תן לי את הכסף. הוא נתן לו את הכסף, והרש"ש כיון שלא היה בבנק ולא היה לו את הכספת במקום, הוא הניח את הכסף בתוך הכריכה של הספר שהוא למד בו.

החייט עזב בשמחה על ששילם בזמן. שבוע אח"כ הרש"ש היה בבנק שלו ושם היה לו את הפנקס שלו והוא רואה שהחיט חייב שלש מאות רובל, וזה לא נמחק, וכיון שהיה כ"כ שקוע בלימוד באותו זמן שפרע לו החיט, הוא לא זכר שכבר שילם לו בבית. קרא הרש"ש לחייט ואמר לו הנה זמן הפרעון עבר, הסתכל החיט בתדהמה, הרי שילמתי לך בבית באותו יום שסיכמנו. אמר לו הרש"ש אני לא זוכר, נלך לדין תורה. הלכו לדין תורה, והבי"ד פסקו שעליו לישבע ויפטר, אמר הרש"ש אני לא ייתן ליהודי לישבע. ח"ו שיהודי יישבע לשקר בגללי, אני מוותר. הוא היה מספיק עשיר בכדי לספוג הפסד כזה.

אבל היהודים בעיר שמעו על כך ולא היו מרוצים מהסיפור, וכולם התחילו לבייש אותו, איך נאמין שהרש"ש שכח ששילמת לו. אף אחד לא רצה להתעסק איתו יותר וכך ירדה פרנסתו פלאים עד שלא נשאר לו כלום, ולא היה לו מה לעשות יותר בוילנא. הוא עזב את וילנא לאיזה צריף קטן בסביבות וילנא, ושם הוא חי בעוני מוחלט. בחודש ניסן שאח"כ, כמוני שאני פותח כל ניסן את השער יוסף, כך הרש"ש, אני לא יתפלא שהיה זה השער יוסף שהוא החזיק בידו… הוא התחיל הוריות לסיים, והיה לו הקושיא שהוא כותב בפירושו, מדוע זה טעות, הרי מצוה לשמוע וזה חיוב על ימין שהוא שמאל וכו'. אז הוא הוציא את השער יוסף שוב פעם, והוא רואה בכריכה כסף, שלש מאות רובל.

אוי! הוא מיד קלט שבאמת החייט שילם לו בזמן, והוא זה ששכח! הוא חיפש את החייט. אף אחד לא ידע היכן הוא, אבל הרש"ש מצא אותו במקום לשם הוא עקר. התחנן הרש"ש שיסלח לו, אתה צודק ואני טעיתי. אמר לו החייט איך אני יכול לסלוח לך, הכסף שלי איננו, הכבוד שלי איננו, איך אמחול לך. אמר לו הרש"ש, אלך לכל ביכנ"ס בוילנא ואכריז שאתה הצדיק ואני טעיתי. אמר לו החיט וכי יאמינו לך, הם יאמרו שזה הכל מהצדקות של הרש"ש, להאשים את עצמו אפילו שהאמת אינה כך.

ואז הגיע הרש"ש עם רעיון אדיר, הוא אמר לחיט, אני זוכר שיש לך בן שהוא בגיל הנישואים, ולי יש בת, אני ישיא את הבת שלי עם בנך ואז הם יאמינו לך. זה כולם יודו שאם אינך צודק לא היינו נעשים מחותנים, נכון? אמר לו החייט, נכון, אז הם יאמינו. והם נישאו. ר' שלום שבדרון אומר וארט נפלא., תדמיינו לעצמכם, ל' יום קודם ליצירת הולד הכריזו בשמים שהבן של החיט יינשא לבת הרש"ש. איזה תמרונים היו צריכים להיעשות כאן בכדי שהשידוך אמנם יצא לפועל. לכן עשה הקב"ה את הרש"ש כ"כ עשיר, כדי שכל זה יקרה, ולכן הרש"ש שכח.

בקיצור, לכן אני, בת פלוני לפלוני. לכן התחלתי לשבת ללמוד אחרי שגמרתי תיכון, וסמסטר אחד באוניברסיטת פיטסבורג, אבל כל זה בזכות המעשים טובים של שלשה אנשים. כל אחד מכם יש לו את ההזדמנות הזו, להציל ילדים של הקב"ה, כמו יצחק קארפ ומשה יחזקאל שהצילו אותי לתורה, וזה העבודה שלנו בעוה"ז, וזה מה שאנו עושים כאן בחדר זה.

הקב"ה יעזור שכל אחד יפנים את המסר ויעשה את המוטל עליו.
​

(דברים שנאמרו לאורחי ועידת ארגון 'אחינו' ניסן תשע"א)​

 

[גרינפלד]

ישנה אמרה מעניינת מאד מהגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל, מגדולי התורה באמריקה: פעם הבחינו תלמידיו שהוא עומד ליד החלון, מסתכל החוצה, ונהנה. שאלוהו תלמידיו: "ילמדנו רבינו, מה יש בהבטה זו החוצה? מה ההנאה ממה שקורה בחוץ?". ענה להם: "אני אינני מביט החוצה, אני מביט פנימה- לתוך תוכה של הבריאה הנפלאה, אני מתפעל ונהנה מבריאתו של הקב"ה!!"​

 

[גרינפלד]

מסופר על מרן רבי יעקב קמינצקי, שבביקורו האחרון בארץ הופתעו בני משפחתו לראותו מניח תפילין דרבינו תם לאחר התפילה. מה הביאו לכך? סיפר, שלפני כיובל שנים, כשנקרא על ידי הגאון רבי פייבל מנדלוביץ לעמוד בראש ישיבת 'תורה ודעת', התפתחה ביניהם שיחה אודות תפילין דרבינו תם. "מדוע לא תניחן?", שאלו הרב מנדלוביץ, "והרי גם החפץ חיים הניחן כשהגיע לגיל תשעים!". השיבו רבי יעקב בבת צחוק: "כשאגיע לגיל תשעים אניחם אף אני!"…

יובל שנים חלף מאז, הרב מנדלוביץ נפטר זה מכבר, ובהגיע רבי יעקב לגיל תשעים – התחיל להניח תפילין דרבינו תם, משום אותה אימרה שיצאה מפיו…​

 

[גרינפלד]

היה מפרש את הפסוק בתהלים 'אך לאלקים דומי נפשי כי ממנו תקותי', 'אך לאלוקים' – אלוקים זו מדת הדין אשר נמתחה עלי, היינו הייסורים והמכאובים שנועדו למרק ולזכך את הנפש, ובלעדיהם לא היתה לאדם חס ושלום שום תקומה לפניו יתברך שמו, 'דומי נפשי' – לייסורים בקבלך אותם באהבה והשקט, 'כי ממנו תקותי' – כי רק מהם נשקפת תקוה.​

 

[גרינפלד]

בקיץ תש"ג הקים הגאון רבי שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל את מפעל 'אש דת' במטרה להכשיר צבא מוכשר של מחנכים שיחוללו מהפך חינוכי בקרב יהדות ארה"ב. את המפעל הקים במונסי', שאז עדיין הייתה כפר נופש מרהיב עין.

וכה סיפר הגאון רבי משה וולפסון שליט"א ראש חבורת 'אמונת ישראל': כזו היתה שיטתו מקדמת דנא, להמשיך יראת שמים בלבבות על ידי שמעורר החושים לראות ולהתבונן בגדלות הבורא יתברך שמו. היה מפשיל עיני התלמידים לראות את הדר הבריאה וזיו העולם. היה יוצא תכופות החוצה ביחד עמהם, כשהוא נושא את עיניו השמימה אל הכוכבים הנוצצים וקורא נלהב 'מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית! מה רבו!

"הגלות" – אמר לנו אז ב'אש דת' – "נטלה מישראל במידה רבה את הטעם והחוש האסתטי. הלא באמת יש לכל איש יהודי נשמה פיוטית, וכולנו אוהבים את הפיוטיות ואת השירה, את ההדר ואת היופי, אלא שהגלות עשקה זאת מקירבנו".

יום אחד בחדרו, יום שרב חרישי, כאשר הבריאה כאילו עצרה את נשימתה, העלים באילנות ניצבו דום בלי נוע, רבי שרגא פייבל השקיף לעבר צמרת העץ המזדקר ממול בחצר, והצביע לעינינו על עלה בודד בראש הצמרת המתנועע כלשהו. "עלה זה – הסביר לנו בארשת פנים רצינית ביותר – הוא החזן, וכל שאר העלים מקשיבים כעת לתפילתו, לשירתו"…
​

(שלוחא דרחמנא)​

 

[גרינפלד]

אחד מהספרים שכתב הרה"ח ר' אהרן סורסקי הוא הספר 'שלוחא דרחמנא' על ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זכר צדיק לברכה. ר' שרגא פייבל מנדלוביץ, הלא הוא אבי כל בני התורה ותופשי התורה באמריקה, כמו שכתב עליו מרן ה'אגרות משה' רבי משה פיינשטיין זצוק"ל: "אבי כל בני התורה". הספר 'שלוחא דרחמנא', הוא ספר כביר ביותר, כולו ממש מכריכה לכריכה, ושם הוא מביא מה שמספר אחד התלמידים.

אתם צריכים להבין שכאשר הוא בא לאמריקה, היא היתה מדבר שממה רוחני. היו שם אמנם למעלה ממיליון יהודים אבל הכל היה שם מדבר שממה רוחני, באופן כזה שאי אפשר לתאר בכלל. ועם ה'תורה ודעת' שהקים שם – הוא עשה דברים גדולים. הוא היה מלמד את התלמידים האמריקאים, עם כל המשתמע מהמושג 'אמריקאים' בתקופה ההיא, ועשה אתם מה שעשה. מספר שם אחד התלמידים, שהיום מפורסם, שהוא היה מלמד אותם הכל. הכל הוא היה מלמד אותם! הוא למד אתם תנ"ך, פרקי אבות וכו' וכו' ופעם באחד השיעורים בפרקי אבות, הוא למד איתם בסוף פרק ראשון במשנה י"ז, וכתוב שם במשנה: "רבן שמעון בן גמליאל אומר כל ימי גדלתי בין החכמים".

מה זה 'גדלתי כל ימי בין החכמים'? – שהוא למד היזק ראיה, הוא למד שור, בור, הוא למד את השיטות של ה'קצות' וה'נתיבות', ר' שמעון ור' אלחנן?, כל השיטות הוא למד. הוא למד סדר 'נשים', 'נזיקין' הוא למד 'קדשים' ו'טהרות'. הכל. כל ימי גדלתי ולמדתי בין החכמים.

נו כל ימי גדלתי ולמדתי בין החכמים, נו ומה יצא לו מזה: 'לא מצאתי לגוף טוב משתיקה'…

והרי זה נושא מוסרי, זה נושא של הנהגות, זה נושא של מידות, מה זה קשור עם 'גדלתי בין החכמים'?? ובאמת זו היא הרגשה נפלאה של בן אדם חושב .'גדלתי בין החכמים' – זה מזכיר מה שר' שמואל רוזובסקי אמר לאבא אחד שהיה אצלו:

לפני שנים, באו מאיזו ישיבה שאדבר אצלם. אמרתי להם "מה אני אדבר?" אמרו: "תדבר מה שאתה מדבר". אז ספרתי להם את הסיפור הזה עם ר' שמואל.

את הסיפור הזה מר' שמואל, סיפר לי מי שישב אצל ר' שמואל בשעת מעשה.

ר' שמואל, הרבי הגדול שלנו, הרבי האהוב ר' שמואל. ר' שמואל רוזובסקי זכר צדיק וקדוש לברכה, אשר לא הניח אחריו כמותו…

מה היה הסיפור: בא אליו יהודי מירושלים, ואומר שהוא רוצה לשאול אותו פרטים על בחור אחד.

בבקשה ידידי!

אז הוא אומר שמציעים עבור בתו בחור בשם פלוני, והוא בא כעת להתעניין אצל הראש ישיבה.

19 שאלות הוא שאל אותו, עד שהתברר לו שהוא מתמיד ושקדן וכו' וכו' וכו'. כך סיפר לי ההוא שנכח שם. תשע עשרה שאלות הוא שאל. לא משנה מה בדיוק היו השאלות…

ואחר שהראש ישיבה ר' שמואל ענה לו עליהן, ההוא גמר את שלו מצדו, הראיון נגמר.

אז אומר לו ר' שמואל: "ידידי! עד עכשיו שאלת אותי, עכשיו אני רוצה לשאול אותך!".

"מסתמא אתה בא לשאול על הבחור בשביל שידוך לבתך, תגיד באמת: כל הפרטים האלה מאד חשוב לבתך לדעת, בסדר…

"אבל אני חושב שיש עוד דברים שהיא רוצה לדעת, ולמה אתה לא שואל על הדברים האלה?"

אומר לו האבא: "למשל מה?"

אומר לו ר' שמואל: "אתה לא שואל איך הוא מתנהג בחדר עם החברים?

"פשוט זה מה שאתה צריך לשאול! כי הרי הוא לא גר בחדר סגור לבד, הוא הרי גר עם חברים, שלושה ארבעה חברים בחדר, ואם כן איך הוא מתנהג בחדר? איך הוא נוהג שם בחדר עם המיטות? הוא מסדר פעם את המיטה? הוא מצחצח פעם שיניים?

"כשהוא מגיע מאוחר בערב, אחרי שהוא עמד למטה ודיבר שעתיים דיבורים בטלים, והוא מגיע לישון מאוחר ממש, מנדד שינה מעיניו, וכשהוא מגיע מאוחר באחת – אחת וחצי, הוא מגיע לחדר, האם הוא חולץ את הנעליים בחוץ, לוקח אותן ביד ונכנס לחדר על קצות אצבעותיו, או שהוא הולך כמו הקוזקים וכמו המשטרה, ומעיר את כל האגף וכו'? ואיך הוא מתנהג בחדר אוכל? הוא תמיד הראשון? הוא תמיד ראשון ולוקח תמיד מהצלחת המרכזית את המנה היפה בראש, כי הוא מרגיש את עצמו כהן, או שהוא משאיר את המנה היפה למישהו אחר?

"תגיד, הוא פעם נגש לטבח או למבשל ואומר לו 'יישר כחך! תודה רבה ,האוכל היה טעים!!'??"

"ו'איך הוא נוהג' זה הרי שיעור של ר' שמואל רוזובסקי!

"איך הוא נוהג בעוד ענין: יש על השולחן קנקן מרכזי של שתיה, שותים ושותים ונגמר, ואיך הוא נוהג בזה, האם כשכלי השתיה מתרוקן – הוא קופץ, לוקח את הכלי הריק, הולך למטבח וממלא אותו שוב, או שהוא יושב בנחת, בסבלנות, ומחכה שיביאו והוא ימלא הראשון את הכוס?

"כן ככה זה! איך הוא מתנהג… זה מה שמאד מעניין! איך הוא מתנהג ואיך הוא מגיב על כל דבר – הוא פעם 'שובר', הוא עושה לעצמו פעם שבירת הרצון, או שכל דבר שלא מוצא חן בעיניו הוא מיד…

"אתה הרי רוצה שלבתך יהיה טוב אצלו!", כך אומר לו ר' שמואל, כמו שהוא היה מדגיש בסברות – כך הוא הסביר והדגיש לאבא הזה…

"שיהיה לה טוב אצלו, שהוא יהיה לה מאד טוב!"…

וכאילו שכל מה שהוא יעשה לה לא מפריע לה בכלל, מכיוון שהוא הרי יודע את החילוקים בהיזק ראיה, הוא יודע את החילוקים בין ה'אבן האזל' לר' שמעון שקאפ, זה מאד חשוב לה, עד כדי כך שלא חשוב בכלל איך הוא יתנהג איתה…

מה נהיה עם השידוך, אם נהיה או לא נהיה – אינני יודע. יתכן שהוא נהיה, והם גוררים את החיים גוררים את החיים…

על כל פנים, ר' שרגא פייבל לומד איתם פרקי אבות, והוא שואל אותם מה זה 'כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה'?

איך מבינים את פשטות המשנה בין הרישא של המשנה לסיפא? הרישא הרי מדבר על הלימוד שלמד אצלם, וההמשך בסיפא של המשנה, מדבר מעניין של הנהגות ומדות טובות? "אלא זה בא ללמדנו", כך הוא אומר, "שבמשנה הזו כתוב יסוד גדול, שהחכמים, התנאים והאמוראים, כל ה'רביים' הגדולים האלה שלמדו תורה עם התלמידים שלהם, יחד עם לימוד התורה – התלמידים למדו מהם גם ארחות חיים!!

"הם למדו גם איך להתנהג!", כך הוא הסביר וכך הוא המשיך ודיבר איתם באריכות, שכשלומדים אצל הרבי צריכים ללמוד גם איך להתנהג! ופיתח את הרעיון הזה כיד ה' הטובה עליו.

ואז קם בחור אחד, כך מספר התלמיד החשוב ההוא, בו בזמן שהבחורים היו יושבים מרותקים ושומעים את הדרשה של ר' שרגא פייבל מנדלוביץ, קם בחור אחד ושאל את ר' שרגא פייבל:

"רבי! האם פה אצלנו בישיבה ב'תורה ודעת', יש ר"מ שאפשר ללמוד ממנו גם הנהגות חיים?". כמובן שנהיה שקט, כך הוא מתאר, דממת מוות נהיתה שם. זו הרי שאלה חוצפנית. אתה מבין איזו תדהמה זו, כשהוא שואל כך את ר' שרגא פייבל מנדלוביץ, הראש של הישיבה שם ב'תורה ודעת'…

האם אצלנו פה בישיבה, יש ר"מ שאפשר ללמוד ממנו לא רק פלפולא דאורייתא, אלא אפשר ללמוד ממנו גם ש'לא מצאתי לגוף טוב משתיקה' – גם הנהגות חיים אפשר ללמוד ממנו? האם יש כזה ר"מ בישיבה? נהייתה דממה. כמה דקות היתה דממה. (אגב גם זה צריך ללמוד מהסיפור הזה, שלא חייבים לענות מיד על המקום, צריכים לחשוב. זה דבר ראשון. ושנית – לא לענות 'אני צודק', "ותבט עיני בשורי בקמים עלי מרעים תשמענה אזני" – כך אומר דוד המלך, מה זה "בקמים עלי מרעים תשמענה אזני"? – אומרים המפרשים 'בקמים עלי מרעים' – אלו הם המתנגדים של בן אדם, כשהם, המתנגדים קמים עלי, המרעים האלה, אז 'תשמענה אזני', אני שומע מה שהם אומרים, ואומר לעצמי אולי יש דברים נכונים בטענות שלהם? אולי אני צריך להשתפר?).

על כל פנים אחרי כמה דקות של דממה אמר ר' שרגא פייבל כך: "כולנו מבינים כמובן שזו חוצפה גדולה, השאלה הזאת היתה חוצפה ואנחנו מוחים על החוצפה, כדי שידעו שצריך לדעת לדבר, צריך לדעת איך לדבר בלי להתחצף. אבל השאלה היא שאלה נכונה, הוא שואל שאלה נכונה ומגיעה לו תשובה על השאלה הזו, ולכן אני רוצה להגיד: כדי להשיב על השאלה הזו – צריכים להכיר את הראש ישיבה עשרים וארבע שעות ביממה. אמנם אני רואה אותו אומר שיעור בישיבה, ועוד שעה שעתיים שלש שעות ביום, אבל אינני יודע איך הוא מתנהג בשאר שעות היום. גם אם אני רואה שהוא מחייך לסובבים אותו בישיבה – אני לא יודע איך הוא מתנהג בבית, איך הוא מתייחס לאשתו, איך הוא מתייחס לילדים, אינני יודע אם הוא אדם קשה או אדם רך, ואפילו אם הוא מחייך – אינני יודע אם הוא מחייך באמת או שזה רק מן השפה ולחוץ וכו' וכו'. כל זמן שאני לא מכיר אותו עשרים וארבע שעות ביממה – אני לא יכול להגיד תשובה על השאלה הזו!". כך הוא אמר להם שם.

אחר כך המשיך ואמר: "אחד אני יודע. את אחד מהרמי"ם פה אני מכיר, הר"מ הזה, שלא מזמן הוא נכנס פעם ראשונה לישיבה, ואמר את שיעורו הראשון, אותו אני מכיר עוד מלפני שנים, עשרים וארבע שעות, הלא הוא ר' יעקב קמינצקי. אותו אני מכיר! אותו אני מכיר עשרים וארבע שעות ביממה, ועליו אני יכול להגיד 'כזה ראה וקדש'!"…
​

(מתוך ב'עקבי הצאן' תימלול שיחה שנאמרה בתשס"ט)​

 

[אבא ביתך]

כנודע, לא הסכים שיקראוהו 'רב', אלא 'מיסטר מנדלוביץ'.
הרב מפוניבז' היה נוהג לקרותו על אותו משקל: 'נסתר מנדלוביץ'...

 

[אבא ביתך]

עם הגר"ש היימן

 

[אבא ביתך]

גדלתי באמריקה, בפיטסבורג, פנסילבניה. 60,000 יהודים. רובם יהודים יראי שמים מאירופה. נולדתי שם, וכשגדלתי הלכתי לבית ספר. לא היו ישיבות, לא היו תלמודי תורה. בניו יורק היה כבר התחלה של משהו. היו כמה יהודים מוזרים, כולם התייחסו אליהם כמוזרים, שהם התחילו בייסוד ישיבות, תלמודי תורה. אחד מהם היה הרב'ה שלי, ושל עוד כמה בחדר זה, ר' שרגא פייבל מנדלוביץ זכרונו לברכה.

​

(דברים שנאמרו לאורחי ועידת ארגון 'אחינו' ניסן תשע"א)​

לחץ כדי לכווץ...

מי הרב המספר?

 

[גרינפלד]

מי הרב המספר?

לחץ כדי לכווץ...

הגר"י שיינר זצ"ל