טבת ג' טבת - יומא דהילולא של רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל (3 צופים)

[אחד יחיד]

ראש ישיבת מיר.

נפטר בג' טבת תשל"ט.

הערך עליו במכלול:

רבי חיים שמואלביץ – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

בהספדים על הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, אמר אחד הספדנים שמפני מדת החסד שהיתה ברבי חיים, היה לומד עם חברותות במשך כל היום.

אולם חתנו הגאון רבי יצחק אזרחי שליט"א אמר שלא זו הסיבה שרבי חיים למד עם חברותות כל היום. אלא רצונו של רבי חיים ליצור לעצמו 'מחייב', הוא אשר דירבן אותו לקבוע חברותות במשך היום כולו. וזו הסיבה שלהכנת ה'שיעור כללי' לא קבע חברותא, כי הוא הסתפק ב'מחייב' של השיעור, ולא היה זקוק ל'מחייב' נוסף. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א:

בבני ברק התגורר יהודי יקר, מוקיר תורה, רבי דוד הרשוביץ ז"ל, מיסד ופטרון כולל 'בית יחיאל'. הרב הרשוביץ היה יליד ארצות הברית. בבחרותו נסע ללמוד בברנוביץ ובמיר, שם הכיר את הגאון רבי חיים שמואלביץ' זצ"ל, שכיהן כמגיד שיעור וניכר עליו שלא היה לו בעולמו אלא תורה. בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בשכבו ובקומו לא הסיח דעת מלימודו. ראו בו במוחש את התגשמות דברי התוספות (סוטה כא ע"א): סתם תלמיד חכם, תורתו אומנותו, ועוסק בה ומהרהר כל שעה, ואינו הולך ארבע אמות בלא תורה.

רבי דוד שב לארצות הברית ובנה בה את ביתו. לימים החל חרד לחינוך הילדים ועלה לארץ ישראל.

כבואו לשם נסע לבקר את ראשי ישיבת מיר, בה הסתופף בשעתו. כמה שמח רבי חיים לראותו, והזמינו לביתו לארוחת צהרים. בשמחה הודיע על האורח החשוב, שהתקבל במאור פנים. הרבנית ערכה את השולחן, ונטלו ידיים. המרק הובא, ורבי חיים התמוגג מכל כף שגמע. "אח, כזה מרק, אין כמותו! טעם גן עדן. אולי אפשר לקבל עוד?".

רבי דוד לא האמין למראה עיניו ולמשמע אזניו, איך אדם עלול להשתנות תוך כמה שנים, מה שהמלחמה חוללה!… רבי חיים הזכור לטוב היה אדם שכולו תורה, לא זכר האם אכל, ופה כולו, ראשו ורובו, בקערה!

"האם גם בביתך מבשלים מרק כה טוב?" המשיך רבי חיים להתמוגג. "נקרא לרבנית ונשאלה את פיה: הכל יודעים ממה מכינים מרק עוף בסיסי. עוף, מים, מלח, ירק. אבל יש כאן תוספת כלשהי שהופכת אותו למיוחד, מה הסוד? אנא, גלי לרבי דוד, ויספר בבית".

הרבנית חייכה כצופנת סוד, הסירה את הצלחות והביאה את המנה העיקרית.

אם חשב רבי דוד שכברה ראה הכל, נוכח שעדין רחוק הוא. העוף, שלא תחשבו, "עוף מכובס", עוף המרק, אבל זהו, שאם התבשל העוף במרק גן עדן, הפך למעדן שאין דוגמתו. יש למצמץ עם כל נגיסה, ולהתפעל בלי די. ובקול רם דוקא, שיגיע למטבח.

הבחין רבי חיים במבטו התמה של אורחו, רכן ואמר כממתיק סוד: "רבי דוד, זאלט איהר וויסן, שתדעו, שאני המגיד שיעור הטוב ביותר בארץ ישראל!".

שום דבר, גם מה שראה ושמע עד כה, לא הכין את רבי דוד להצהרה זו. כנראה שהמלחמה אכן שינתה אותו לגמרי, ולא לטובה. דעתו התחזקה כשרבי חיים המשיך ואמר: "אין זו גאוה"…

ואז פתח והסביר: "גאווה אינה התכחשות לאמת. משה רבנו, העניו מכל האדם ידע מעלתו. ידע שעלה למרום והתעמת עם מלאכים, ושהיה אבי הנביאים. אבל לא החזיק טובה לעצמו, ממלא הוא את יעודו ומנצל כראוי את כשוריו. גם אני כן!

הלא תבינו: את המסכתות הישיבתיות למדתי בעומק העיון עוד כשאמרתי שעורים בגרודנה, בבחרותי. אחר כך העמקתי ושכללתי את ידיעותיי בדיבוק חברים עם האריות שבחבורה במיר וב'חבורות' שמסרתי ואחרי כן במחזורי הלימוד כאן בישיבה. בכל פעם מסתערים טובי המוחות על חידושיי, מקשים ופורכים, ואני משיב ומחזק ומאשש, מוסיף ראיות ונדבכים לבנינים הרמים.

מאחורי כל שיעור שאני מוסר במשך כשעה, עומד בנין נפלא שאפשר להעמיקו ולהגביהו שעות על גבי שעות. אפס קצהו נאמר בשיעור! הבחורים שומעים אותו לראשונה, בקושי משיגים את היקפו, ואינם יודעים כלל מה לא נאמר, ומה מסתתר מאחוריו!".

רבי דוד שומע את הדברים, והשתאותו גוברת מרגע לרגע.

ורבי חיים הוסיף: "ועם כל זאת, כשבא בחור בן תשע-עשרה ואומר בתום השיעור: 'הרב, השיעור היום היה נפלא' – במילים אלו הוא מחיה אותי, גורם לי לאושר, יש שכר לפעולתי!".

וסיים: "והמרק, הוא 'השיעור' של הרבנית!"…

כמה נפלא, כמה נכון – וכמה מחייב!

(כבודם של ישראל)

 

[אחד יחיד]

מספרים על מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שהיה גאון עצום והידע שלו בש"ס ובראשונים והאחרונים היה ממש מפליא. עד כדי כך שכשנמלטו בחורי ישיבת מיר ליפן בזמן השואה, היו להם מעט מאוד ספרים, וביניהם עותק אחד בלבד של 'קצות החושן'. בספר זה היו חסרים שני דפים והדבר גרם צער גדול ללומדים, שחסרים להם דפים שלמים מה'קצות'.

לקח רבי חיים שמואלביץ דפים ועט, והשלים מהזיכרון את הדפים החסרים בכתב ידו, ולאחר מכן הדביקו את הדפים הללו בתוך הספר. בסיומה של המלחמה כשבאו למקום יישוב יהודי בדקו והשוו את הדפים הללו מול עותק מודפס של ה'קצות' ומצאו שהוא לא חיסר ולא הוסיף דבר, וכתב בדיוק אל לשון ה'קצות'.

שמעתי מפיו של ראש הישיבה הגאון הגדול רבי יצחק אזרחי שליט"א, שה'קצות החושן' הזה נמצא עד היום אצל בן משפחה באמריקה עם הדפים שכתב רבי חיים מהזיכרון באותה תקופה.

בכל אופן, שמעתי מת"ח גדול ששאל את בנו של הגר"ח, הגאון רבי רפאל שמואלביץ זצ"ל, האם הבקיאות המופלאה הזאת של אביו היתה בעיקר בלימודים ישיבתיים דווקא.

אמר רבי רפאל לשואל, אני מבין להיכן אתה חותר… אתה רוצה לדעת אם אבא היה בקי כך רק במה שלמדו בישיבה שוב ושוב, או שהוא היה בקי כך גם במקצועות אחרים בתורה. ובכן, אני יכול לומר לך שהוא ידע בעל פה כל 'סעיף קטן' במגן אברהם ובש"ך.

לאחר זמן פגש אותו יהודי את גיסו של הגאון רבי רפאל שמואלביץ, הלא הוא הגאון רבי ישראל מאיר וויס שליט"א ראש ישיבת נחלת הלוים, חתנו של הגר"ח שמואלביץ, וסיפר לו את מה ששמע מפי גיסו רבי רפאל. השיב לו רבי ישראל: איני יודע מה אמר לך רבי רפאל, אבל אני יכול לספר לך סיפור שראיתי במו עיני.

"מורי חמי היה נמנע מלפסוק שאלות הלכתיות אף שהיה בקי בכל אלו. פעם אחת לקחו תרנגולת לשוחט כדי להכין עוף לשבת, ולאחר השחיטה החלה חמותי הרבנית לנקות את התרנגולת ולהכין אותה למליחה, והנה היא מסתכלת ורואה שיש איזו שאלה שיכולה אולי להטיל בספק את כשרות העוף.

"היא ניגשה לבעלה ואמרה לו שהיא מצאה בעיה פלונית בעוף, והיא רוצה שיאמר לה אם העוף כשר או לא.

"ענה לה רבי חיים, "תלכי להראות את השאלה לרב". הוסיף הגרי"מ שכשאמרו 'לשאול הרב' בבית מרן הגר"ח הכוונה היתה שצריכים לשאול את מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל.

"השיבה חמותי ואמרה לו: "תסתכל מהחלון ותראה מה הולך בחוץ, גשם זלעפות יורד, אי אפשר עכשיו ללכת לרב. אני צריכה שתענה לי תשובה, האם להתקדם עם הכנת העוף או לא???"

"אמר לה רבי חיים, אני לא יודע מה לומר, אבל אם את רוצה תפתחי שולחן ערוך, בסימן פלוני בסעיף פלוני ותראי מה כותב שם הש"ך בסעיף קטן פלוני.

"ניגשה חמותי לארון, שלפה את הכרך הנכון של השו"ע, עיינה במקום שאמר לה בעלה, ואמרה לו "נו, הרי הש"ך כותב במפורש שאין בזה שום חשש, הוא מדבר בדיוק על המקרה הזה".

"אני איני רוצה לענות לך תשובה", אמר לה בעלה, "אבל אם את אומרת שאת רואה שהש"ך מתיר זאת בפירוש, את יכולה להמשיך ולהכין את העוף לשבת".

אין צריך לומר שכדי שהרבנית של הגר"ח שמואלביץ תדע לשאול את השאלה באופן כזה שבעלה יידע בדיוק לאיזה סעיף קטן בש"ך להפנות אותה, וכדי שהיא תבין את הש"ך היא היתה צריכה להיות בעצמה יודעת ספר… (הרב אברהם פוקס)

 

[אחד יחיד]

מספר הגאון הגדול רבי יצחק אזרחי שליט"א ר"י מיר:

שהיתי באמסטרדם והוזמנתי לברית מילה, מיד כאשר נכנסתי אל בית הכנסת נזכרתי כי בעל הברית – אבי הבן, הוא תלמיד ישיבת מיר משכבר הימים.

המתנו יחדיו כולנו לבוא המוהל וכו', ואני שם לב שאבי הבן לא מזיז את עיניו מספר המונח לפניו, כולו אומר שקיעות בתורה. וכך זה נמשך לכל אורך הברית והסעודה, בכל רגע אפשרי אבי הבן צולל שוב אל תוך הספר, הדבר ממש הפליא אותי, כי הכרתי את התלמיד בישיבת מיר כתלמיד ככל התלמידים ולא ידעתי על שקדנותו המופלגת.

בסיום הברית ניגשתי לברך שוב את אבי הבן, ברכתי אותו ואת שני משפחתו בחום, והוספתי שאלה, אם אוכל לשאול מאימתי אתה שקדן כ"כ גדול, ומה גרם לך להיות כך.

אבי הבן חייך, וביקש ממני שאשב ואשמע ממנו את סיפורו, וכך עשיתי.

והוא החל לספר: אני נולדתי כאן באמסטרדם לפני שנים לא מועטות, אבי ז"ל נפטר כבר בהיותי עלם צעיר, והיינו בבית אך אני ואימי. במשך הזמן הכרתי נער ששבה את ליבי וחיזק אותי המון, והוא המתיק עלי את החלום ללכת ללמוד תורה, ולא סתם ללכת ללמוד תורה אלא ללכת ללמוד בישיבת מיר שבירושלים.

סיפרתי לאימי את חלום חיי, ולהפתעתי היא הסכימה על אתר, היא אמרה לי שווה לי הבדידות כאן בנכר כשאדע שבני מחמדי גודל בתורה, כמה היה אביך ז"ל שמח לראות ולשמוע את בנו מתעלה בתורה בישיבה.

ומדיבורים למעשים, ארגנתי את כל הנצרך, שברנו קופת חסכון כלשהיא, ועם הכרטיס בידי, מלווה באמא ודמעותיה, עליתי על המטוס לארץ ישראל. הפרידה הייתה קשה עד למאוד, לי וודאי לאימי, אך הלכנו יחדיו אל התקווה הגדולה, לגדול בתורה.

הגעתי לנמל התעופה לקחתי טקסי לישיבת מיר – ירושלים. הגעתי, הנחתי את חבילותי היכן שהוא בפתח הבניין, וביקשתי לדעת מי הוא ראש הישיבה, כמה בחורים נחמדים כיוונו אותי וחיש מהר מצאתי את עצמי בחדרו של חמיכם – רה"י מרן רבי חיים שמואלביץ זצוק"ל.

ר' חיים קיבל אותי בחיוך ובחום, הושיט את ידו ושאל אותי מהיכן כבודו?, עניתי מאמסטרדם. אוהו התפעל רה"י אמסטרדם? מאמסטרדם עוד לא הגיע לכאן עדיין בחורים.

נו, ומה שמכם נערי, עניתי לו, ומי הם הוריך, סיפרתי לו כי בעצת אימי ובהנחייתה נסעתי ירושלימה ללמוד תורה.

בשמוע זאת, נמחה החיוך מפניו של ר' חיים, הוא התרצן, התכופף אלי והתקרב ושאל בתמיה רבתי, אתה מתכוון לספר לי שעזבת את אמא שלך האלמנה באמסטרדם לבדה??!.

כן רה"י, עניתי, אימי אמרה לי כי שווה לה הבדידות בכדי לזכות לבן שלומד תורה, אך ר' חיים לא נחה דעתו, ‘אז מה אם היא הסכימה, סוף סוף השארת אמא אלמנה לבד'!!

ואני שוב חוזר ומסביר כי לא ביקשתי וודאי לא אילצתי את אימי להסכים, אלא היא מעצמה שילמה מפת לחמה את כרטיס הטיסה.

ר' חיים לא רק שלא קיבל את דברי אלא החל להרעים בקול הארי שלו, ‘אז מה אתה בא לומר? שהשארת את האמא באמסטרדם לבד????'.

וכך נשנה הדבר עוד מספר פעמים, אני מסביר את העובדה, ור' חיים מרעים בקולו ‘ להשאיר אמא לבד??'.

לא ידעתי את נפשי, ממש כך, חשתי כי אשמה נוראית מטיל עלי רה"י, וחלף היחס אלי כמוסר נפש לתורה, להבין שלא פחות ממה שקשה לאמא להישאר לבד קשה גם לי להיות לבד, הראש ישיבה עוד מטיל עלי אשמה, ולא רק מטיל אשמה אלא מוכיח אותי ומייסר אותי בקול תוכחה.

ואז נעמד ר' חיים ואמר, היתר אחד יש לך נערי, לעזוב את האמא, כי ‘נסעת ללמוד תורה'.

א"כ בחור יקר, שא נא רגליך תיכף אל בית המדרש, אל תתעסק אפילו בסידור חפציך, ובמציאת חדר הלינה, להכל אדאג אני, אתה יש לך היתר אחד ויחיד לשהות כאן בירושלים, שקידה בתורה. גש תיכף ומיד לבית המדרש.

התוכחה הזו, ההבנה הזו, שהשכיל רה"י לטעת בי, סיים אותו אברך, הפכה אותי לשקדן ומיני אז איני עוזב את הספרים הקדושים.

אכן רה"י אולי לא שם לב לכך בהיותי בישיבה אבל הצעקות/שאגות הללו של ר' חיים, ‘איך משאירים אמא לבד', לא נתנו לי מנוח, והם לא נותנות לי מנוח, אני יודע כי אין לי ייעוד אחר בעולם מלבד לימוד התורה המתוקה. (הרב צבי גטקר)

 

[אחד יחיד]

תקופת שהותה של ישיבת מיר בשנחאי, היתה מסוכנת מאוד, כי מקור הכסף ששימש את הישיבה היה מאמריקה, מנשיאות הישיבה שפעלה שם, ומארגוני סעד שונים, ואסור היה בסין לסחור בכסף זר.

הבולשת הסינית עקבה אחר פעולות הישיבה, בניסיון להבין מהיכן חי ירק זה, ולשם הסוואת מקור הכסף, הופעלה מחתרת של ממש, שכללה צפנים מוסתרים בדמות סימנים וסעיפים בשולחן ערוך, ושאר קודים שלא היו מובנים לבולשת הסינית, כשעל כל המלאכה הזו ניצח באחריות רבה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, חתנו של ראש הישיבה הגרא"י פינקל זצ"ל, תוך לקיחת סיכונים גדולים, מאחר שרק שמו היה מוכר לממשל הסיני כמי שאחראי על ענייניה הכספיים של הישיבה, וקרב מוחות של ממש התנהל בין רבי חיים והבולשת הסינית.

לא אחת נחקר רבי חיים על מקור מחייתה של הישיבה, והכל ידעו כי טעות קטנה בחקירה, עלולה חלילה להסתיים מול כיתת יורים או בבור הכלא שאך מעטים יצאו משם.

על אחת החקירות סיפר רבי חיים בחתונת בתו השלישית:

"פעם נקראתי לקומה השלישית בבנין המשטרה בשנחאי… מהקומה הזו לא חוזרים בחיים! פחד מוות נפל עלי כשעליתי לשם, והתפללתי להקב"ה, כי כשיש פחד מוות יש את הזכות לבקש. וביקשתי שלושה דברים:

"הדבר הראשון, ביקשתי שכשאזכה לצאת מהגיהינום הזה אפטר מהעול הכספי. ביקשתי שאזכה להשיא את בנותיי לתלמידי חכמים. והדבר השלישי, שאזכה לגדל בנים תלמידי חכמים.

"מה שקרה שם בקומה השלישית" – סיכם רבי חיים – "אינני יכול לספר, אבל ברוך ה' יצאתי משם, וכעת כשאני עומד בחתונת בתי השלישית, אני יכול לומר ששתי הבקשות הראשונות התקבלו: אני פטור מהעול הכספי ובנותיי נשואות לתלמידי חכמים, וגם התפילה השלישית עוד תתקיים, בעזהי"ת…

 

[אחד יחיד]

רבי חיים נולד בשנת תרס"ב ב'קובנה' שבליטא, לאביו הגאון רבי רפאל אלתר שמואלביץ זצ"ל, חתנו של הסבא מנובהרדוק זי"ע, שאף שימש כר"מ בישיבתו 'נובהרדוק', ולאחר מכן כיהן כראש ישיבה ב'סטוצ'ין' שבפולין.

בגיל שש עשרה התייתם מהוריו, ובגיל תשע עשרה נקרא לשרת בקודש כמגיד שיעור לתלמידים הצעירים בישיבת 'גרודנא', ע"י ראש הישיבה הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל.

בשנת תרפ"ה עבר לישיבת 'מיר', ובג' בטבת תר"צ [ארבעים ותשע שנים, מיום ליום, לפני פטירתו] נישא למרת חנה מרים פינקל, בתו של ראש ישיבת מיר, הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל, בהשתתפות גדולי תורה מרחבי אירופה, ובשנת תרצ"ו התמנה לר"מ בישיבה.

גלות אחר גלות גלתה ישיבת 'מיר' בימי מלחמת העולם השניה, מ'מיר' ל'וילנא', ומ'וילנא' ל'קיידאן', משם ל'יפן', ולאחר ששה חודשים עברו ל'שנחאי' שבסין, שם שהו כשש שנים, כשניהול ישיבת 'מיר' והעול הכספי של ישיבות נוספות שגלו ל'שנחאי', מוטלות על כתפיו.

אט אט יצאו התלמידים משנחאי לארצות הברית, כשרבי חיים עצמו אינו יוצא משם עד שאחרון תלמידיו עוזב את שנחאי, ואחר חצי שנה עלה לארץ ישראל, שם סייע לחמיו לייסד את ישיבת מיר בארץ הקודש.

בשנת תשכ"ה, נתבקש חותנו לישיבה של מעלה, והוא מונה לכהן תחתיו בראשות ישיבת מיר, ועם פטירת גיסו הגה"צ רבי חיים זאב פינקל זצ"ל, אף החל למסור שיחות מוסר בישיבה.

עמל בתורה עם עשרות חברותות במשך היום כולו. התמדתו ויגיעתו בתורה בלתי ניתנים לתיאור.

בשנת תשל"ט, כמה ימים אחר חג הסוכות, חלה בחולי שממנו לא קם, ובג' בטבת הלך לעולמו, ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

שיעוריו הגאוניים ושיחותיו המאלפות מודפסים בספרי 'שערי חיים' ו'שיחות מוסר'. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מה ראה פרעה מלך מצרים, שואל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, לתת את שלטון ארץ מצרים לידי נער צעיר, עבד עברי, בן לעם השנוא על המצרים? מה הוא מצא בו מלבד כשרון פתרון חלומות? וכי כישורים אלו יעזרו לו בניהול הממלכה כולה?

הסבא מקלם זי"ע ביאר שפרעה ראה ביוסף 'יראת שמים', שהרי הוא אמר: "אלוקים יענה את שלום פרעה", ולכן כאשר מינה אותו למושל על כל ארץ מצרים, הקדים ואמר לו: "אחרי הודיע אלוקים אותך את כל זאת", בעלי היראה הרי הם ברי סמכא, וכולם, אף הגויים מתבטלים בפניהם…

רבי חיים שמואלביץ יישב בדרך נוספת: הדבר שהדהים את פרעה ביוסף, היתה תגובתו כאשר החמיא לו "שמעת עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו", "בלעדי…", עונה לו יוסף, "אלוקים יענה את שלום פרעה", מסביר רש"י: "אין החכמה משלי, אלא אלוקים יענה, יתן ענייה בפי לשלום פרעה", כשפרעה רואה שיוסף אינו נוטל לעצמו את הכבוד שמעניקים לו על חכמתו הרבה בפתרון חלומות, אלא הוא מייחס הכל ל'הקדוש ברוך הוא', הוא מבין שעל איש כזה ראוי לסמוך ולמסור בידו את כל ממשלת מצרים…

רבי חיים שמואלביץ מאריך בגודל חיוב האדם שלא ליטול לעצמו הנאה או כבוד שאינו שלו, כמו שמצינו אצל אליעזר עבד אברהם, ו"יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים", עוד לפני שהתחיל לדבר בבית בתואל פתח ואמר: "עבד אברהם אנוכי", ולכאורה לשם מה אמר הקדמה זו, הרי בלאו הכי בהמשך דבריו יתברר שהוא עבד אברהם?

אלא, כיון שהיה קלסתר פניו של אליעזר דומה לשל אברהם, וכשנכנס אמר לו לבן: "בוא ברוך ה'", היה סבור שטועים בו שהוא אברהם, וכיון שלא רצה ליהנות אפילו רגע אחד מהכבוד שיחשבוהו לאברהם, אמר מיד: "עבד אברהם אנוכי", אין לי משלי כלום. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

בענוותנותו הרבה של רבי חיים שמואלביץ, כאשר דיבר פעם על ענין הכבוד המדומה, סיפר שבשנת תרצ"ו, בשנתו האחרונה של משגיח ישיבת מיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל, מינו אותו למגיד שיעור בישיבה. יום אחד ישבו חבורת בחורים לפני רבי ירוחם, והוא הקריא להם מכתב שנשלח מידידי הישיבה בארצות הברית, והם כתבו שהם שמעו שיעור של רבי חיים ומאוד נהנו…

"בזמן שרבי ירוחם סיפר זאת" – אמר רבי חיים שמואלביץ – "חשבתי לרגע שהכוונה אלי, שחזרו לפניהם על שיעור שלי, ומאוד נהנו מהשיעור, והיתה לי הנאה גדולה מזה, זו היתה מחמאה גדולה עבורי שהם נהנו משיעור שלי ועוד שרבי ירוחם מספר זאת לבני החבורה, אבל מאוד מהר הובהר לי שהכוונה לרבי חיים סולובייציק…

"כך נראה כבוד מדומה" – תיאר רבי חיים שמואלביץ – "עד היום כאשר אני נזכר בזה נהיה לי חם בלב, אבל איזו טפשות זו ליהנות מכבוד מדומה…"
(הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

שיחותיו של רבי חיים שמואלביץ היו 'שיעור כללי' בענייני מוסר ומחשבה, הן היו נוקבות וחודרות, ונכנסו ללב השומעים כי הן יצאו בענווה מלב אומרם…

אך רבי חיים עצמו, בענוותנותו, מיעט להחשיב את שיחותיו כמשפיעות על שומעיהן, וכשהיו מחמיאים לו עליהן ועל תועלתן, היה מגיב: "אתם רק רוצים ליהנות אותי…"

וכשסיפרו לו שספרי שיחותיו שיצאו זה עתה לאור, נמכרים בקצב רב, התפלא ואמר: "זה רק בזכות אבות…"

הגה"צ רבי ישראל מאיר המניק זצ"ל מספר בספרו 'אבני שלמה' על בחור שעבר מישיבת 'באר יעקב' לישיבת 'מיר', ובכל זאת ביקש לשמוע ועד מהמשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבא זצ"ל.

"הרי יש לך את רבי חיים שמואלביץ" – טען לעומתו הרב וולבא, "אני חס על הזמן" – ענה לו הבחור – "כאשר נכנסים ל'ועד', רבי חיים שותק וחושב רבע שעה ומדבר רבע שעה… חבל לי על הזמן…"

"אתה לא מבין?!" – גער בו הרב וולבא – "דוקא ממנו צריך לשמוע ועד, וכי יעלה על דעתך שאין לו מה לומר…? בודאי ובודאי שיש לו, אבל באותה רבע שעה הוא עובד על עצמו כדי שהדברים יהיו אמיתיים אצלו… שהדברים יהיו 'נאמרים באמת'…!"

"כך טען המשגיח הרב וולבא מסברא" – כותב רבי ישראל מאיר המניק – "ואני זכיתי לשמוע מרבי חיים שמואבליץ כך: "זאגן אשמועס קומט מיר האן שווער ווי טויט – [לומר שיחה, קשה עבורי כמוות] מה לומר יש לי מיד, אבל זה לא שמועס… זה שיעור…! ולהפוך את זה לשמועס, קשה עבורי כמוות…!" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

לא רק תלמידי ישיבת 'מיר' התחזקו לאור שיחותיו של רבי חיים שמואביץ, הוא היה נוסע מידי פעם ל'תל אביב' ומוסר שיחות ב'בית המוסר' שם.

הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל מעלה זכרונות מאחת השיחות שם: "היינו בשיחה שלושה בחורים שבאנו לתל אביב לשמוע את רבי חיים, אביר המגידים… אביר בעלי המוסר…

"באמצע השיחה, הוא אמר כך: 'חיים שמואלביץ נסע מירושלים, להגיד שיחה מוסרית בתל אביב, כמובן שהוא מצפה שאנשים יתעוררו מהשיחה הזו… הוא בעצמו יתעורר, וממילא הוא ישפיע על אחרים… וייצא מזה דבר גדול, אחרת הוא לא היה נוסע… אבל מה אתם אומרים על זה?! – המשיך רבי חיים לדבר כאילו אל ועל עצמו – 'שבדרך, כשהוא כשהוא נסע מירושלים לתל אביב, הוא ראה מה שלא צריך לראות… וכי אתם חושבים שתהיה לשומעים איזו השפעה מהדברים שלו…?! אני מסופק…!'

ואז רבי חיים חתם ופסק, שכיון שהוא חוזר לירושלים יותר מלוכלך מכפי שיצא, הוא חושב שזו תהיה הפעם האחרונה שהוא בא לתל אביב… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

ענוותנותו של רבי חיים שמואלביץ ניכרה בכל הליכות חייו, בסירובו ליסוע במונית, כי טען: "למה שלא אסע באוטובוס… וכי מה איכפת לי שעוד חמישים איש נוסעים איתי…?!". ובתור לאוטובוס, כאשר היה נותן לתלמידיו לעלות לפניו, וכשהיה צריך, אף היה משלם עבורם.

פעם בא בחור להתקבל לישיבה, כשפגש בו רבי חיים שלחו לחמיו, ראש הישיבה, ובדרך נשא את מזוודותיו של התלמיד. כאשר יצא מראש השיבה וסיפר שהתקבל, שוב נשא את תיקיו והראה לו היכן יש חדר פנוי.

"מה תפקידך?" – שאל אותו התלמיד, "אני השמש…" – ענה לו רבי חיים. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

ראובן מנסה לשכנע את אביו להוריד את בנימין למצרים, ואף מוכן למסור את חיי שני בניו כערבות לענין, ויעקב אינו מסכים, "בכור שוטה הוא זה", מסביר רש"י את התנגדותו של יעקב, "הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני…?"

וכעבור תקופה, כאשר הרעב גבר, יהודה מבקש להוריד את בנימין ומציע כערבות את חיי הנצח שלו, את העולם הבא שלו: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו… וחטאתי לך כל הימים", ויעקב תיכף מסכים: "אם כן איפה זאת עשו… ואת אחיכם קחו…"

מה ההבדל בין ראובן ליהודה, מדוע הסכים יעקב לערבותו של יהודה ולא הסכים לערבותו של ראובן? שואל הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל.

אלא, מבאר רבי חיים, יעקב ראה בו מידת אחריות גדול מראובן, אם הוא מוכן לתת מעצמו עד כדי חיי הנצח שלו, זה מראה שהוא אחראי מאוד, ועליו אפשר לסמוך, כפי שבאמת היה שכאשר נאסר בנימין, מיד הציע יהודה את עצמו ואמר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער…", הוא הסכים למסור את חרותו למען הנער בנימין, הוא ידע שלהיות עבד במצרים המזוהמת אינה ענין של מה בכך, ומכל מקום הכיר שאחריותו מחייבת אף את זאת, ולכן סמך עליו יעקב.

בתוספתא (ברכות פ"ד הט"ז) מובא מעשה בארבעה זקנים שישבו בבית שער של רבי יהושע ודנו עם רבי עקיבא מפני מה זכה יהודה למלכות? הוצעו שם כמה טעמים, וכל אחד נדחה מסיבתו, "מפני שהודה במעשה תמר", או "מפני שהציל את אחיו יוסף מן המיתה, שנאמר: 'ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו. לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו'", גם ענוותנותו כאשר אמר: "ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני", הוצעה שם כאפשרות שלכך זכה למלכות. ולבסוף אומר להם רבי עקיבא שהוא זכה למלכות מפני שקידש שמו של הקדוש ברוך הוא, שכשעלו השבטים ועמדו על הים, זה אומר אין אני יורד, וזה אומר אין אני יורד, קפץ שבטו של יהודה וירד בתחילה…

המלכות שניתנה ליהודה עבור הפעולות הללו, אומר רבי חיים שמואלביץ, אינה רק כשכר עבורן, אלא בזכות מעשים אלו נעשה ראוי לענוד את כתר המלכות, כי מלכות פירושה אחריות והמעשים הללו מורים על מידת אחריות מרובה.

ההודאה במעשה תמר, הרי היא לקיחת אחריות על מעשיו. כמו"כ אמירתו לאחיו: "מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו", יש בה אמירה של אחריות: "הרי נצטרך לכסות את דמו של אחינו ולהסיר מעלינו את האחריות למעשינו". גם הערבות האישית והסכמתו להימסר לעבד תחת יוסף, נובעת ממידת האחריות. וקפיצת בן שבטו ראשון לים סוף, באה גם היא מתוך ראיה אחראית למצוקתם של כלל ישראל, שעמדו נבוכים מול הים. מעשים אחראים אלו העניקו לו כישורי מלכות שכל מהותה היא אחריות. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מידת ה'אחריות' של רבי חיים שמואלביץ לוותה אותו מאז עמדו על דעתו ועד סוף חייו, כפי שמסופר בספר 'מח ולב'.

בהיותו בן שש עשרה התייתם מהוריו, ולפני פטירת אביו, קרא לו וביקש ממנו שידאג לשתי אחיותיו ולאחיו הפעוט.

פרנסת אחיו היתומים נפלה על כתפיו האחראיות, וכך הוא מצא את עצמו עמל מידי יום בשוק, כדי להמציא מעט פרוטות עבור כלכלתם. גם בשעה שעבד, הגה בדברי תורה, ובלילות, במקום לנוח מעמל היום, היה מעלה על הכתב את הגיגיו ואת חידושי התורה שעלו במוחו במשך היום…

התקופה הזו לא היתה קלה עבורו, הוא נקרע בין חשקו העז להגות בתורה, ובין אחריותו הגדולה לאחיו היתומים, אך לא גיבור כרבי חיים יכנע לקשיים שנקרו בדרכו, ואהבת התורה שבערה בו לא כבתה גם בלהבות ענק, בדמות עול פרנסת אחיו. בכוחות על אנושיים הוא ניצל כל רגע פנוי שעמד לרשותו…

לימים יאמר רבי חיים על תקופה מאתגרת זו: "אף חכמתי עמדה לי… תורה שלמדתי באף נתקיימה לי…"

עדות לצמיחתו בתורה גם בשעה קשה זו, היא קריאתו של ראש ישיבת גרודנא, הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, למסור שיעורים בישיבה, כשהוא אכן רק כבן תשע עשרה שנה, אך ידיעתו העצומה בתורה, עם חכמת החיים שרכש בעמל וביזע רב, היו כשל זקן ושבע ימים…

כשנשאל רבי שמעון שקאפ, מה מצא בבחור רבי חיים שמואלביץ לבחור בו כמגיד שיעור, ענה: "אמנם ישנם עוד המסוגלים לומר שיעורים, אולם בכל אלה לא מצאתי מישהו שיוכל להחדיר בתלמידיו אהבת תורה כמו ר' חיים סטוצ'ינער…" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

ענין השידוכים בשנחאי, היה מבוכה גדולה. בחורים רבים כבר הגיעו לפרקם, ובשנחאי לא היו כי אם בנות פליטים, אשר מצבן הרוחני לא היה תואם את שאיפותיהם של בני הישיבה. גם בזאת עטה על עצמו רבי חיים את גלימת האחריות, ופעל רבות, ככל שניתן, להשיא את בני הישיבה, "כח התורה שורף את הכל!" טען רבי חיים, ועודד בכל תוקף קשרי שידוכין לבני הישיבה.

מצבם הכספי והנפשי של בני הישיבה, יחד עם תחושת היתמות, המיטו על רבי חיים ורעייתו תפקיד כפול ומכופל, להיות לבני הישיבה החתנים כאב וכאם, ופעמים רבות אף שמשו כשושבינים בחופתם.

פעם אירע שאחת הכלות הבטיחה את השושבניות לזוג חשוך בנים, כסגולה להפקד בזש"ק. הבחור התנגד לכך ודרש שרבי חיים ורעייתו יתכבדו בשושבניות. משנודע הדבר לרבי חיים, הוא לא ידע מנוח, ושנתו נדדה, מחד כאב את כאבה של הכלה, ומאידך הבין לליבו של החתן, שהרי הוא ורעייתו היו לו כאב וכאם.

בבוקר, שלח להודיע לחתן כי טוב יעשה אם יוותר ויכבד את הזוג חשוך הבנים בשושבניות, וכך אכן היה.

לפקודת השנה, נפקדו הזוג חשוך הבנים ונולד להם בן, ועשרים שנה לאחר מכן הוביל רבי חיים את בנו של תלמידו החתן המוותר, אל מתחת לחופה.
(הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

גם בסוגיית היציאה משנחאי גילה רבי חיים אחריות רבה לתלמידיו בני הישיבה, ולא הסכים לצאת משם עד שכל בני הישיבה יצוידו באשרות כניסה לאמריקה.

רבי אברהם קלמנוביץ שעסק רבות בהצלת הפליטים, סידר לרבי חיים ומשפחתו אשרות כניסה לאמריקה, ושכנע אותו לבוא לאמריקה ומשם לעזור לבני הישיבה שישארו בשנחאי, אך הוא סירב בתוקף ואמר: "אני אחרון לבני תורה…", וגם כאשר הקונסול האמריקאי התריע שאם לא ימהר לעזוב את שנחאי, יתבטלו אשרות הכניסה שלו ושל משפחתו, לא נרתע רבי חיים ועמד בסירובו לצאת משנחאי, עד שאחרון הבחורים יקבל גם אשרת כניסה לאמריקה.

עבור אחד הבחורים שלקה בנפשו בעקבות הצרות שעבר, היה קשה להשיג אשרת כניסה לאמריקה, השלטונות אמנם הקלו במחלות גוף, אך החמירו במחלות נפש.

רבי חיים הודיע כי לא יעזוב את שנחאי עד שגם הוא יקבל אישור כניסה לאמריקה. לחצים רבים הופעלו על רבי חיים לעזוב עם רוב בני הישיבה, תוך הבטחה שהקהילה היהודית בשנחאי תדאג לאותו בחור יחד עם שאר הפליטים שלא אושרה כניסתם, אך רבי חיים עמד בסירובו ואמר: "הישיבה לא תצא משנחאי בלעדיו…"

הניסיונות הרבים שנעשו כדי להוציא את אותו בחור משנחאי נתקלו בקשיים רבים, כי קשה היה לסמוך על הבחור החולה שישתף פעולה עם התרמיות והזהויות הבדויות שרצו להסוות.

בשלב מסוים המצב הוחמר, כי הבחור לא הסכים בשום אופן ליסוע לאמריקה, הוא התעקש לעלות לארץ ישראל. גם שיגעון זה לא הכניע את רבי חיים לוותר על הבחור, והוא שכנע אותו לבוא לאמריקה, בהבטחה ששם ימנה אותו לראש ישיבה…

כאשר באו הבחורים למשרדי ההגירה, ניסו להבליע את הבחור הלקוי בתוך ההמון, ולהסתיר את מחלתו, אך בשלב מסוים הבחור התפרץ והתנהגותו יצאה מכלל שליטה. בניסי ניסים הצליח רבי חיים להסביר לפקידים כי הוא מתרגש מאוד מהתגשמות חלום חייו להגיע לאמריקה.

שלבי ביקורת רבים היו צריכים לעבור עם הבחור, וכל אחד מהם לווה בחששות כבדות, שלא תתגלה לקותו, אך יד ההשגחה לוותה את המשימה, ובשלב האחרון כשהיה כל בחור צריך להיכנס ביחידות לקונסול ולהצהיר אמונים לאומה האמריקאית ולחוקיה, דבר שלא היה עובר בשלום אצל הבחור המעורער, לפתע מיהר הקונסול והחליט כי כל הממתינים יצהירו אמונים במשותף וירימו את ידם לאות הסכמה, גם החולה עשה כחבריו, ואיש לא הבחין שלא אמר דבר… הקונסול חתם על אשרות כולם ואבן נגולה מעל לב הבחורים.

בכך לא תמה הפרשיה, רבי חיים חשש כי בהפלגה הארוכה, הבחור יתנהג בצורה שאינה הולמת, ועלולים לסרב להכניסו לגבולות המדינה, ולכן החליט כי הוא יטוס במטוס, על אף שהיה זה דבר נדיר. הטיסה היחידה שנמצאה, נועדה לשבת, ורבי חיים בכתפיו הרחבות והאחראיות פסק שיטוס בשבת. וכאילו לא היו מספיק מניעות, בבוקר יום שבת, הבחור נעלם… אך גם מניעה זו, לא החלישה את רוחו, רבי חיים שלח שליחים לחפש אחר הבחור, וכשנמצא, שכר מונית והורה לאחד הבחורים שילווה אותו לשדה התעופה ולדאוג לעלייתו למטוס…

בחסדי ה' הבחור החלים כליל בארצות הברית, והקי משפחה לתפארת.
(הרב ישראל ליוש)